צדקת הצדיק/צב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

‏[צב] לפעמים נפתח לאדם מדרגות, ואם הוא רק לפי שעה ואחר־כך נעלם ממנו והוא חוזר לסורו להיות ‏משוקע בתאות – יש לו להתבונן ולדאג פן הוא ח"ו עד"ש בפרק חלק (קא:) בדור המבול שהטעימן מעין ‏עוה"ב; והרי אמרינן בפרק היה קורא (ברכות יז, א) שהעוה"ב אין בו שום הנאה וחמדה מעניני תאות עולם הזה, רק נהנין מזיו ‏השכינה[1]. ואחר פתיחת אור כזה הרי לא היו עוד בני מבול, רק ע"כ שנפתח להם לשעה ונעלם, והוא ‏אחד עם הד"א דשם דקאמר זמן קטן אחר זמן גדול, שזה היה זמן אולי ישובו על־ידי־זה שפתח להם ה' יתברך ‏אור כזה, שהוא גם כן העדר היצ"ר, ואחר־כך העלימו כרגע וחזרו לתאותם. ואידך לישנא שהם ימי אבלו ‏דמתושלח, והיינו דמיתת צדיקים מכפרת כשעיר המשתלח (יומא מב.). וקיי"ל (שבועות יג.) גם ‏בשעיר צריך תשובה, רק החילוק בזה ה' יתברך פותח הפתח לתשובה ומאיר אורו באתערותא דלעילא ‏קודם, וכנ"ל. ולכך באותם ימי אבלו היה כן אתערותא דלעילא מקודם אחר זמן גדול שהיה קודם, להיות שובו כו' ‏באתערותא דלתתא: ‏

  1. ^ מרגלא בפומיה דרב לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כד, יא).