צדקת הצדיק/עו
[עו] בעת כשלון האדם – ידע שבאותו עת הוא הכנה לאותו דבר לטוב; ואם יזכה באותה שעה, יוכל לעלות למדרגה גדולה מאד, כפי גודל החטא שהיצר מסיתו – כך הוא גודל הטובה שיוכל לקלוט אז; אם יהפך תשוקה זו וחמדה זו לטוב, ומאותו ענין ממש הוא הטובה היפך הרעה, וכמ"ש בזוהר (פנחס רט"ז סע"א) כי בעת המבול היו ראוים לקבל התורה. והיה אז משה, כמו שדרשו רז"ל (חולין קלט:) על "בְּשַׁגַּם" (בראשית ו, ג); עיין שם[1]. ו"מים" היינו תורה, והם הפכוהו למים הזידונים, והתורה היא תכלית קיום העולם, ושבשבילו נברא, ואלמלא כו'[2]. והם גרמו אבדונו, ואותו עת היה מוכן אלו זכו ממש להיפך, שהוא ירידת מימי התורה לקיום העולם. וכן: "בעת החורבן נולד משיח" (כמ"ש (ירושלמי ברכות ב, ד)). כי אותו עת היה מוכן אם זכו לביאת משיח ובנין הבהמ"ק הנצחי וקיים לעד, וזה היה טעות אנשי־ירושלים ונביאי־השקר, שהיו חושבים כי אדרבא, ייטיב ה' להם, שראו העת מוכן לכך אם זכו:
- ^ (חולין קלט, ב) משה מן התורה מנין, בשגם הוא בשר (בראשית ו, ג). (רש"י): בשגם בגימטריא כמו משה, וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה, וכך היו ימי חיי משה. כלומר עתיד לבא בשגם - משה מן הנולדים וכן ימיו.
- ^ (נדרים לב, א) דאמר ר' אליעזר גדולה תורה, שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וגו' (ירמיה לג, כה).