צדקת הצדיק/עו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

‏‏[עו] בעת כשלון האדם – ידע שבאותו עת הוא הכנה לאותו דבר לטוב; ואם יזכה באותה שעה, יוכל ‏לעלות למדרגה גדולה מאד, כפי גודל החטא שהיצר מסיתו – כך הוא גודל הטובה שיוכל לקלוט אז; ‏אם יהפך תשוקה זו וחמדה זו לטוב, ומאותו ענין ממש הוא הטובה היפך הרעה, וכמ"ש בזוהר ‏‏(פנחס רט"ז סע"א) כי בעת המבול היו ראוים לקבל התורה. והיה אז משה, כמו שדרשו רז"ל (חולין ‏קלט:) על "בְּשַׁגַּם" (בראשית ו, ג); עיין שם[1]. ו"מים" היינו תורה, והם הפכוהו למים הזידונים, והתורה היא תכלית קיום ‏העולם, ושבשבילו נברא, ואלמלא כו'[2]. והם גרמו אבדונו, ואותו עת היה מוכן אלו זכו ממש להיפך, שהוא ‏ירידת מימי התורה לקיום העולם. וכן: "בעת החורבן נולד משיח" (כמ"ש (ירושלמי ברכות ב, ד)). כי ‏אותו עת היה מוכן אם זכו לביאת משיח ובנין הבהמ"ק הנצחי וקיים לעד, וזה היה טעות אנשי־ירושלים ‏ונביאי־השקר, שהיו חושבים כי אדרבא, ייטיב ה' להם, שראו העת מוכן לכך אם זכו: ‏

  1. ^ (חולין קלט, ב) משה מן התורה מנין, בשגם הוא בשר (בראשית ו, ג). (רש"י): בשגם בגימטריא כמו משה, וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה, וכך היו ימי חיי משה. כלומר עתיד לבא בשגם - משה מן הנולדים וכן ימיו.
  2. ^ (נדרים לב, א) דאמר ר' אליעזר גדולה תורה, שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וגו' (ירמיה לג, כה).