צדקת הצדיק/סח
כל העבודות שבאברי־הגוף והמצוות שבם, הם רק להישיר הלב, והעיקר הוא הלב ששם מעון ה' יתברך, כמו שאמרו ז"ל: "הקב"ה לבן של ישראל, שנאמר: 'צור לבבי וחלקי אלהים לעולם'". ולכך לא יהיה זה המכוון מן האדם, רק כל אלה דברים המביאים אל המכוון, כמו שאמרו בזהר (ח"ה פב:) על תרי"ג המצוות – תרי"ג עיטין עצות. ועל זה אמר: "ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'; ואחר הרעש אש, ואחר הרעש אש, לא באש ה'; ואחר האש, קול דממה דקה", כי כבוד־ה' אינו בדבר הנרגש ומרעיש, רק בקול דממה דקה והוא הלב שאינו נרגש לשום בריאה.
ולמדו מזה בברכות (דף נח.) למלכותא דארעא, ו"מאן מלכי? רבנן", שהם המולכים על עצמם המושלים ביצרם, כמו שאמרו ז"ל בבא בתרא (דף עח:), גם המלוכה ביצר לא ברעש רק בקול דממה דקה. אבל מכל מקום גונדא קמייתא חליף כי קא אוושא (ברכות שם). כי לולי זה אי אפשר, רק מקודם צריך להיות ברעש ובתוקף נגדו, כמו שאמרו ז"ל (ברכות ה, א): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", אבל אין זה הממשלה הגמורה עדיין, רק כאשר הוא בלי רעש, רק כענין שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ט, כ"ב): "לבי חלל בקרבי", ואמרו ז"ל שהרגו ליצר־הרע בתענית [שהוא הרעש נגד התאווה] על־ידי־זה הוא הממשלה.