צדקת הצדיק/מב
בתפילה, הוא העיקר החשק והרצון להתפלל ולהתחנן, וכמו שכתוב (אבות ב יג): "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים" כו', שהוא עצמו מאמרם שילהי מנחות בקרבנות [שתפילה דוגמתן] שלא תאמר אעשה רצונו כו', ת"ל: "לרצונכם תזבחוהו" (ויקרא יט ה), דר"ל כי אין הקרבן מצוה וכל שכן ולא צויתים גו'. ע"ד עולה וזבח, וכן בכמה מקומות. ועיין מ"נ בטעם הקרבנות. ונודע מה שכתב מהר"מ אלשקר סי' קי"ז דכ"ה במד' וכ' משל כו', עיין שם, דענין הקרבנות הוא שמקבל התקרובת נהנה ממנו וכל הע"ז אותו כח נהנה ונתגבר על־ידי אותו קרבן כמו אדם על־ידי מאכל ומתוך שידעו בע"ז כן היה חשקם וכוספם שיוכלו להנות כביכול לה' יתברך, ועל זה נאמר (איוב י"ד, ט"ו): "למעשה ידך תכסוף", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מד"ת תצוה ב); והש"י הרשם בכך שיוכלו לעשות כן שיהיו כמהנים אותו. רק מי שצריך לכך באמת הוא נהנה בכך, אבל ה' יתברך אין צריך לכך, ולא תאמר: אעשה רצונו כו' כבכל המצות, רק "לרצונכם" – כפי הרצון והחשק שלכם כך הוא הקרבן; רק דמזה הוא ההנאה לה' יתברך, מהרצון והחשק שלהם להנותו. וכן התפלה במקום הקרבנות שאין רצון ה' יתברך מבני־אדם שיתפללו לפניו וישנוהו, רק הרצון שלהם להתפלל לפניו זה רצונו יתברך, והבן זה: