צדקת הצדיק/כט
מתחילה הוא חורבן הבית [הפנימי בית דירה ובו די רק חורבה, שחרב מאין דרים], ואחר־כך שריפת ההיכל [החצון; וחורבנו היינו שריפה] ואחר כך גלות ישראל.
וכן החוטא: מתחלה בלב שחרב מיראת שמיים ואחר־כך במח [ששם אינו מדור קבוע, כי בית זו אישה, שהיא הלב[1] והוא נשרף לגמרי, שאיננו מקום מכיר אף לפרקים מחשבת שמ"ש, שאולי, יהוא הרהור תשובה ללב], ואחר־כך כל אברי־המעשה גולים למקום הטומאה;
ובתשובה – להיפך, כמו שכתוב בזוהר (ח"א קלד, א): "מתחילה – בונה ירושלים, והדר – נדחי ישראל יכנס" [ובירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ב) ש"בנין הבית על־ידי מלכי אומות העולם"], דמתחלה תקון המדות והלב ואחר־כך למעשים. ונראה דהיכל קודם בבנין לבית.
וכן מתחלה המוח, כמו שכתב הרמב"ם ריש פרק ב' מיסודי התורה "וכיצד הדרך" וכו'[2].
הערות[עריכה]
- ^ הבית מסמל את הקביעות
- ^ "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול. כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד כי אראה שמיו מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם. כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם: (פ"ב מהל' יסודי התורה ה"ב)