פר אחד/יז
פרק טו"ב[עריכה]
אלא אף לאהרן כשעלה להר ההר. מוה"ר חסיד שבכהונה בספר ולא עוד אלא הרבה להקשות במאמר זה ועל מאמר התנחומא בזה. וכדי ליישב נכנס בדרכים ארוכים יע"ש. ולי אני עבדו יתכן לומר מלתא זוטרתי ויתיישב הכל, והוא במונח של מוה"ר דהענין סובב על שעשה את העגל, והוא דגרם אהרן הריגת כמה בני אדם עברו ושובו משער לשער, ועוד זאת בקרח אתם המיתם את עם ה', והעיקר על אהרן בשביל הכהונה, וע"ז חשבו לעשות לאהרן כדין מתני' דמכות פ"ב מ"ז כהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם שם תהא דירתו שם תהא מיתתו, וזה דבר ישראל בעד משה שגזר עליו שלא יצא משם לעולם עד שימות, כמו שגזר שלמה לשמעי גלות שהיה בידו עון הריגת נוב עיר הכהנים, וכדין ערי מקלט בשביל הרציחה שגרם בעון העגל ובכהונה הגדולה בקרח כדין שוגג. הגם דעל העגל עצמו נתכפר הנה נשאר הרציחה ועתה יכופר, ועל זה בא לישראל דבר תמוה דהוא בעצמו לא הרג ואין שם בהר ההר ערי מקלט, אלא הוא הכל דבר מחודש לגונזו לאהרן על כפרת העגל כמו ערי מקלט דהוא חובת גלות, דחלילה דחשדו ישראל קדושים דמשה רבינו המיתו ואלעזר בנו עמו אם לא באופן זה, עד שפתח ה' פי המערה וראו הארון שכבר מת האמינו דאינו שגנזו משה, כן נראה לענ"ד ומתיישב שפיר כל הקושיות ודוק.
והתפלל וא"ל על שאול. עיין בילקוט שמואל ב' סימן כ"א דשם הלשון מתוקן. ומ"ש ואינו שאול שנמשח בשמן המשחה. מינה תברא למ"ש להפך. עיין לחכם בני [יצחק] הי"ו בספר אבות הראש ח"א בקונטרס הלכתא למשיחה, דאסף וקיבץ כל האמור בענין.
וכשבנה בית המקדש בנה ב' שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים וזכר למקדש. הנה עתה החתן ושושביניו יושבין בהיכל ה' מקום מיוחד, ולאבלים בקצה הביה"כ עגול מקום לאבלים, והולכין לבקר כל יחידי הק"ק באמצע הזמירות ואחר התפלה, וזה במקום ישיבה על הארץ דקאמר הכא דנקט לפי המקומות שיושבין על הכסאות, דלמקומות שיושבין במחצלאות על הארץ עושין היכר במקום כמנהגינו, ויש בתי כנסיות דמכריז השמש שיש אבל או שמחה להודיע שילכו לבקרם, אך למנודה אין לו מקום, ואדרבא אינן מניחין אותו לבא לבית הכנסת ובדד ישב מחוץ למחנה מושבו.
ועליהם הוא אומר ברוך אתה ה' גומל שכר טוב לגומלי חסדים. לא פירש מי הוא האומר, דאין זה פסוק דשייך דעליהם אמר קרא, ובודאי דאין זה מטבע ברכה לומר בהזכרת השם ובמלכות כי אם שהרואה אומר בלי שם ומלכות, והוא נגד מה שמברך אדם על עצמו בד' צריכים להודות.