פרשת דרכים דרוש כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.


<< · פרשת דרכים · דרוש כג · >>

דרך עצב דרוש שלשה ועשרים

במדרש, כל רעיה בגדו בד. אלו מיכאל וגבריאל, מלמד שקרא הקב״ה למיכאל וגבריאל ואמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם תלכו ותציתו אש בציון, מיד לקח כל אחד ואחד לפיד של אש והציתו אש בציון הה׳׳ד כל רעיה בגדו בה, ע״ב.

הי רא את ה׳ ישב בדד וידום ואדמה על ראשו ועינוהי מטייפין הנה לא ינום ולא ישן על הרע כפים לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, ממרום שלח אש והרבה להשיב אפו, וכך היא המדה שכל דבר אשר יבא באש ע״י הקב״ה בעצמו בא יבא במשפט חוק וזרוע נטויה. ודבר זה מתורתו של הראב״ד ד״ל עלה בידינו, אהא דאמרינן בפ״ק דתעניות א״ר יוחנן שלשה מפתחות בידו של הקב״ה שלא נמסרו לשליח ואלו הם של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים וכר. וכתבו החידושין דהקשה הראב״ד אמאי לא חשיב נמי פורענותם של רשעים דכתיב פתח ה׳ את אוצרו ויוציא את כלי זעמו ועיין בתוס׳

וראיתי למוהר״ש יפה ז״ל בב״ר שכתב וז״ל ולי נראה להשיב דאין מפתח זה עתה ביד הקב״ה שכבר מסרו לשליח, כדמשמע כפ ״ב דחגיגה י דבתחלה היו כלי זעמו של הקב״ה ברקיע עד שבא דוד ובקש רחמים והורידן ל א ח וכר, וכיון דבא דוד והורידן ל א ח משמע דליכא אוצר וליכא פתיחה, עכ״ד ותמהני שזה הרב גוזר דלאחר שהורידן דוד ל י כ א ל א א ו צ ר ו ת רלא פ ת י ח ה ל א , ד ע ת י מ נ״ל, ראימא דכי היכי דבשמים ממעל איכא אוצרות ואיכא פתיחה ואינן נפתחים אלא ע״י הקב״ה בעצמו, ה״נ ב א ח מתחת איכא אוצרות ואיבא פתיחה ואינן נפתחים אלא ע״י הקב״ה

ומלבד זה דבריו תמוהים הם בעיני, דהא פסוק זה דפתח ה׳ את אוצרו ויוצא את כלי זעמו הוא בירמיה שהתנבא על מפלחה של בבל, שהוא זמן רב אחר תפלתו של דוד שהוריד כל הזעם ל א ח , וא״כ היכי קאמר פתח ה׳ את אוצרו ויוצא את כלי זעמו. והלא כפי דברי הרב ז״ל בזמנו דירמיה שכבר הוריד דוד כלי הזעם לארץ, לא אוצרות איכא ולא פתיחה איכא. ואם פסוק זה דפתח ה׳ את אוצרו ויוצא את כלי זעמו לאו דוקא, א״כ היכי מוכח דלמטר איכא מפתח ולא נמסר לשליח מדכתיב יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב, והרי זה דומה לקרא דפתח ה׳ את אוצרו ויוצא את כלי זעמו ואידי ואידי חד שיעורא. אלא ודאי על כרחך לומר דאף לאחר תפלתו של דוד שהורידן לארץ איכא אוצרות ואיכא פתיחה ואינם נפתחים אלא ע״י הקב״ה בעצמו, באופן שקושית הראב״ר במקומה עומדת ודברי הרב הנזכר אינן מעלים ארוכה.

והראב״ד ז״ל ת י ח משום דאשכחן פורענותן של רשעים ע״י שליח דכתיבי ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור וגר, והא דכתיב פתח ה׳ את אוצרו, לכלותם קאמר, ואפשר שאין כלותם אלא ע״י הקב״ה כי אז יהיה המשפט החזק. ונ״ל לפי שאינם אלא ליום הדין ואינו תמיד לא חשיב ליה, עכ״ד. והנה מ״ש הראב״ד ז״ל דלעתיד נפרע מהעו״ג ע״י עצמו, אף שכדרך אפשר אמרה דבר ה׳ בפיהו אמת, דאמרינן בספרי ח״ל לי נקם ושלם י י אמר הקכ״ה אל תהיו סבורים שאפרע מכם ע״י שליח כשם שנפרעתי מפרעה ע״י משה ומסנחריב ע״י מלאך. אבל לעתיד אני נפרע מכם שנאמר לי נקם ושלם, ע״כ

ואמרינן במדרש כימי צאתך מ א ח מצרים אראנו נפלאות אראה לבנים מה שלא הראיתי לאבות, במצרים כתיב נורא תהלות עושה פלא וכאן כתיב אראנו נפלאות ובו׳. והקשה מוהרימ״ט בדרשותיו פר׳ בא דרוש שני דהיכי קאמר דבמצרים כתיב עושה פלא לשון יחיד, והלא כמה פלאי פלאים היו במצרים, ו ת י ח דלא חשיב פלא אלא מה שנעשה ע״י הקב״ה בעצמו, ובמצרים לא נעשה ע״י הקב״ה אלא מכת בכורות ומש״ה קאמר עושה פלא, אבל לעתיד לבא כל הפעולות שיעשה הקב״ה יהיו ע״י עצמו וז״ש אראנו נפלאות, ע״כ. 5י נמצינו למדין דכשהמשפט הוא ע״י הקב״ה אז הוא כלה ונחרצה, לפי שהוא בא במשפט חזק.

ולזה כיוונו רז״ל בב״ר פל״ט סי ׳ ( יח) [יב] וז״ל ואברכה מברכיך ומקללך אאר א״ר ירמיה החמיר הקב״ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, בכבודו כתיב" כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, ע״י אחרים, ובכבודו של צדיק כתיב ומקללך אאר, אנא, ע״כ. ולפי דברי הראב״ד ז״ל הדברים כפשטן שהחמיר הקב״ה בכבודו של צדיק, שהמזלזל בכבוד הצדיק נפרע ממנו הקב״ה בעצמו שהוא עונש חמור, אבל המזלזל כנגד המקום נפרע ממנו ע״י שליח שהעונש ההוא אינו כ״כ חזק.

ואל זה סובב הולך כוונת הפסוק ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה׳. והנה ת ״ ל נתעוררו" באומרו ויראת מאלהיך, שאין זו אזהרה על יראת ה׳ שהרי כבר נאמר את ה׳ אלהיך תירא, ואמרו דקרא מיידי באונאת דברים וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. ותו קשה בסיפא דקרא דכתיב כי אני ה׳, איך הוא נתינת טעם למה שקדם. ותו דלא היה צריך הדבר לאומרו והלא הכל יודעים כי האלהים בשמים אין עוד מלבדו כתיב.

א ך לפי דרכנו יבא על נכון, ונקדים עוד מ״ש רש״י בפר׳ וארא, שכל מקום שנאמר אני ה׳ כשהוא אמור אצל עונש הוא נאמן ליפרע. והנה מפתח של תחית המתים שלא נמסר לשליח ילפינן לה מדכתיב וידעתם כי אני ה׳ בפתחי את קברותיכם, ופרש״י" אני ה׳ אני ולא שליח, וכמו שדרשו גבי מכת בכורות דכתיב ביה אני ה׳ אני ולא שליח.

ובפרק הזהב א״ר אלעזר הכל נפרע ע״י שליח חוץ מאונאה, דכתיב הנה ה׳ נצב על חומת אנך ובידו אנך, ופרש״י שכל העבירות נפרעין ע״י שליח, חוץ מאונאת דברים דכתיב ובידו אנך לא מסרה לשליח. ואין ספק שכל זה הוא לגודל עונשו של אונאת דברים, שהרי סמוך לזה אמרו כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, ופרש״י הצועק על אונאת דברים אין השער ננעל בפניו. ואמרינן תו התם דעל אונאת דברים אין הפרגוד ננעל בפניו, ופרש״י פרגוד מחיצה שבין שכינה למקום שתמיד רואה זאת העבירה דאונאת דברים עד שיפרע ממנו.

א ״ כ איפא גם מה שאמרו דבאונאת דברים נפרע ממנו הקב״ה בעצמו ולא ע״י שליח, לגודל העבירה הוא, כלומר שבא עמו במשפט חזק וכמו שלמדנו מתורתו של הראב״ד. וזהו כוונת הכתוב ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, ואין אלהים בכל מקום אלא דין, כלומר הרבה יותר מדאי תירא מעונש אזהרה זו דאונאת דברים, כי אני ה׳ כלומר על עבירה זו אני נפרע בעצמי ולא ע״י שליח, וכל שהפרעון הוא על ידו הוא במשפט חזק כאמור.

וכיה נבין כוונת המקונן באומרו לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי אשר הוגה ה׳ ביום חרון אפו, ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה פרש רשת לרגלי השיבני אחור נתנני שוממה כל היום דוה, נשקד עול פשעי בידו ישתרגו עלו על צוארי הכשיל כחי נתתני ה׳ בידי לא אוכל קום, סלה כל אבירי ה׳ בקרבי קרא עלי מועד לשבור בחורי גת דרך ה׳ לבתולת בת יהודה, ע״כ.

ר ש לדקדק בפסוקים אלו טובא, חרא דלמה ברעות הללו הפליא לקונן ולומר לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי, בתחלת הקינה שהתחיל לספר כל הרעות שבאו עליו היה לו לומר לא אליכם כל עוברי דרך וגר, ומה נשתנו צרות אלו שאמר לא אליכם כל עוברי דרך טפי מצרות הראשונות.

וליה היה אפשר לומר עם ההיא רפ״ב דחגיגה כשמנו שבעה רקיעים ופעולות כל אחד ואחד, אמרו מכון שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד ועליית טללים רעים ועליית אגלים וחדרה של סופה וסערה ומערה של קיטור וכולן דלתותיהן של אש. שנאמר פתח ה׳ את אוצרו ויוצא את כלי זעמו. והקשו והני ברקיע איתנהו, הני בארעא איתנהו, דכתיב הללו את ה׳ מן הארץ תנינים וכל תהומות אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו. ותירצו אמר רב יהודה אמר רב עד שלא בא דוד היו ברקיע וכשבא דוד בקש עליהם רחמים והורידן ל אח, אמר לפניו רבש״ע כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, צדיק אתה ה׳ לא יגור במגורך רע, ע״כ.

והנה מלישנא דגמרא דקאמר דדוד בקש עליהם רחמיס והורידן לארץ, משמע דבהורדה הלזו יש תועלת לעולם, ראם לא היה כי אם כבוד כלפי מעלה שלא יגור במגור ה׳ דבר רע, לא שייך בזה בקשת רחמים ולא היה לו לומר כי אם שאמר דוד רבש״ע אין כבודך שיגור במגורך רע, אלא ודאי דאיכא תועלת לעולם בהורדה זו שהוריד כלי הועם מהרקיע לארץ ומש״ה בקש רחמים על הדבר.

ותועלת זה יובן עם ההיא דאמרינן בירושלמי פ״ב דתעניות אמר ר׳ לוי מהו ארך אפים מרחיק רגז, למלך שהיו לו שני לגיונות קשים אמר המלך אם דרים הם עמי במדינה עכשיו בני מדינה מכעיסים אותי והן עומדין ומכלים אותם, אלא הריני משלחן לדרך רחוקה שאם הכעיסו אותי בני המדינה עד שאני משלח אחריהם בני המדינה מפייסים אותי ואני מקבל פיוסן, כך אמר הקב״ה אף וחימר מלאכי חבלה הם הרי אני משלחן לדרך דחוקה שאס מכעיסין אותי ישראל עד שאני משלח אצלם ומביאם ישראל עושין תשובה ואני מקבל תשובה הה״ד באים מ א ח מרחק מקצה השמים וגו׳. א״ר יצחק ולא עוד אלא פתח ה׳ את אוצרו ויוצא שנעל בפניהן הה ״ד את כלי זעמו, עד דו פתח עד דו טריק רחמוי קריבין, ע״כ.

הר י שהרחקת מלאכי חבלה מאצלו יתעלה הוא תועלת לעולם, והנה מהטעם עצמו שראה דוד שהקב״ה שלח לאף וחימה ב א ח רחוקה כדי שלא יהיו נמצאים כשבני המדינה מכעיסים לפניו, מאותו טעם עצמו בקש רחמים על כל כלי זעמו שלא יהיו עמו במרום והורידם ל א ח , ומה שכתוב בישעיה ה׳ מפקד צבא מלחמה באים מ א ח מרחק, היינו אחר תפלת דוד שהורידן ל א ח . באופן שלמדנו דלאחר תפלת דוד אין דבר רע יורד מן השמים.

ועל זה אמר המקונן לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי וגר, והוא כי ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה, ואיך יתכן דבר זה והלא לאחר שבא דוד אין דבר רע יורד מן השמים, לפי שהוא הוריד כל כלי הזעם ל א ח אולי ביני וביני יעשו תשובה וכאן ממרום שלח אש, באופן שמכאוב כזה שבא עלי לא בא לשום אומה ולשון, שאף שעל עכו״ם בא עליהם חורבן וגלות, מ״מ לא היה הרע בא אליהם מן השמים, שהרי גבי מפלת בבל כתיב ה׳ מפקד צבא מלחמה באים מ א ח מרחק, אבל הכא דכתיב ממרום שלח אש בעצמותי, דבר זה לא אירע לשום אומה ולשון.

אך ליישב המשך הפסוקים נאמר באופן אחר ונדקדק עוד במה שאמר המקונן השיבני אחור, דלפי הפשט אין לדברים אלו מובן. עוד יש לדקדק במת שאמר נשקד עול פשעי בידו, היא מיותרת כי מי לא ידע בכל אלה כי יד ה׳ עשתה זאת. עוד יש לדקדק במה שאמר סלה כל אבירי ה׳ בקרבי, דהול״ל סלה כל אבירי ה׳ מקרבי, אבל בקרבי אין לו מובן וכבר.נדחקו המפרשים בזה ועיין מ״ש לעיל בדרך הערבה. עוד יש לדקדק במה שאמר קרא עלי מועד לשבור בחורי, ולא ידעתי מועד זה מה הוא כוונתו. וראיתי במרדכי במועד קטן דאין אומרים תחנונים בט״ב משום דכתיב קרא עלי מועד. ולא ידעתי למה נהפך יום זה מאבל ליום טוב ומיגון לשמחה. ואם כוונת הכתוב הוא על שם העתיד כי בעז״ה לכשיבוא משיח צדקנו יהיה יום זה לששון ולשמחה כדאיתא במדרש. אכתי קשה דהיה לו לכתוב פסוק זה גבי נחמתא לא גבי פורענותא. ועוד יש דקדוקים אחרים בפסוקים אלו ולבלתי אאריך אמרתי לא אזכרם, אך מתוך דברינו יובנו מאליהם.

ונראה דכל זה יובן בהקדים מאי דאמרינן בפרק חלק 4 3 תניא משמיה דריב״ק פרעה שחירף בעצמו נפרע ממנו הקב״ה בעצמו סנחריב שחירף ע״י שליח נפרע הקב״ה ממנו ע״י שליח. ופרש״י פרעה שחירף בעצמו לא היה ביזוי כ״כ ולכך הקב״ה כמו כן נפרע ממנו בעצמו ואינו מתבייש כל כך דאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן, סנחריב שחירף ע״י שליח דהיינו בתוי יותר אף הקב״ה נפרע ממנו ע״י שליח.

ועפ״ז יובן מח״ל בפתיחתא דאיכה רבתי ת״ל ד״י פתח תחת. אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך וגו׳ ועבדת את אויביך, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה אש תמיד תוקד על המזבח, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי, ע״כ. דל״ד דמה ענין זה לזה, והלא אש תמיד וגו׳ היא מצוה מיוחדת להדליק אש על המערכה בכל יום, ואין לזה שום התייחסות עם קרא דממרום שלח אש.

וע״£ האמור יובן ונקדים עוד מאי דאמרינן בפרק הדר ובפ״ק דיומא ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אע״פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ומהר״ש יפה פ״ו דשביעית סי׳ ג ובויקרא רבה פ״כ סי׳ ו הקשה, מכיון דאיכא אש מן השמים מה צורך לשל הדיוט ו ת י ח דהיינו להורות דה׳ חפץ בשל ישראל טפי, וכדאמרינן במדרש פר׳ בהעלותך משל למלך שהיה לו אהוב א״ל המלך תדע שאצלך אני סועד לך ותקן לי, הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט, כיון שבא המלך באו עמו שמשין סיבבו מכאן ומכאן מנורות של זהב לפניו וכיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין כל מה שהתקין לו, א״ל המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד כוי, א״ל אוהבו ראיתי את כל הכבוד הזה כר, א״ל המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבחך איני משתמש אלא בשלך, ע ״כ.

נמצא שזה שצוה ה׳ להביא אש מן ההדיוט, הוא להורות כבודן של ישראל שפסל אש של מעלה בשבילם. והשתא הכי קאמר אלו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקר, ויקשה לכם כיון דאיכא אש מן השמים מה צורך לשל הדיוט, והתירוץ הוא להראות חיבתכם לפני המקום, ועכשיו שלא זכיתם אתם קוראים ממרום שלח אש דהיינו ע״י שליח, להראות שהם בתכלית השפלות לפי שאינו דומה המתבייש מהגדול למתבייש מן הקטן.

נמצינו למדין מברייתא דפרק חלק הנזכר ומדברי הראב״ד, דכשהקב״ה נפרע ע׳׳י עצמו איכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא. חרא לטיבותא שאינו מתבייש כל כך ראינו דומה מתבייש מהגדול למתבייש מן הקטן וכדברי ריב״ק. וחרא לריעותא שהמשפט הוא חזק וכדברי הראב״ד. וכן כשנפרע ע״י שליח איכא חדא לטיבותא וחרא לריעותא. חדא לטיבותא שהעונש אינו כל כך חזק. וחדא לריעותא שמתבייש ביותר. עוד נקדים דאמרינן במדרש מאי דכתיב השיבני אחור, אמר ר׳ יצחק כדבר הנמאס שאדם משליכו מלפניו לאחוריו.

ובזה נבא לביאור הפסוקים שישראל היו מקוננים דתרתי לריעותא הוי בהו, שנפרע מהם ע״י שליח תתביישו ביותר, והיה בהם משפט חזק כאלו נפרע מהם הקב״ה בעצמו. וזה שאמר לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי, כלומר מעולם לא היתה כזאת בשום אומה ולשון. והוא כי ממרום שלח אש בעצמותי, וכבר ידעת דמהאי קרא למדו רז״ל בפרק ח ל ק " שנפרע מהם על ידי שליח מדכתיב שלח אש, ואף שנתביישתי ביותר שאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן, ונמצא שהשיבני אחור כדבר הנמאס שאדם משליכו מלפניו לאחוריו ולפיכך לא רצה הקב״ה להכות אותי בעצמו. כל זה הייתי סובל אותו לפי שהייתי אומר דנהי דכשמעניש אותי ע״י שליח אני מתבייש ביותר, מ״מ הא איכא חדא לטיבותא שהעונש אינו משפט חזק. אך כשראיתי העונש ראה ראיתי דהיה באילו נעשה ע״י הקב״ה בעצמו, וזה שאמר נשקד עול פשעי בידו וכההיא דאמרו דאונאת דברים נפרע ע״י עצמו מרכתיב ובידו אנך. וזה שאמר נשקר עול פשעי כאילו היה בידו דהיינו משפט חזק שהרי השתרגו עלו על צוארי הכשיל כחי, נמצא שמכאוב כזה לא היתה בשום אומה ולשון שתהיה ע״י שליח ובמשפט חזק, ולזה אמר נתנני ה׳ בירי לא אוכל קום.

עוד חזר המקונן ואמר שדומה לזה אירע לישראל דבר אחר, והוא באומרו סלה כל אבירי וגו׳. ונראה דיובן בהקדים הא דגרסינן בפרק המוכר פירות על ענין הכרובים כיצד הם עומדים, ר׳ יוחנן ור׳ אליעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית, והקשו למ״ד פניהם לבית והא כתיב ופניהם איש אל אחיו, ותירצו דמצדד אצדודי. וכתבו התום׳ דמצדד אצדודי, לא ה״מ למימר כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, דמסתמא העמידום תחלה לפי מה שהיו עושין רצונו של מקום, ע״כ.

ודבריהם באו סתומים, שאם קושייתם היא דגם מ״ד פניהם לבית ס״ל דבזמן שעושים רצונו של מקום היו פניהם איש אל אחיו, ואיהו מיירי בזמן שאין ישראל עושים רצונו ומש״ה קאמר שהיו פניהם לבית. הנה מלבד שאם כוונתם היא זאת לא תירצו כלל כמבואר. עוד קשה דאיך יתכן לומר זה, דא״כ במאי פליגי ר״י ור״א. ואם כוונתם. להקשות דמ״ד פניהם לבית ס״ל דבזמן שהיו עושין רצונו של מקום היו פניהם לבית, ובזמן שלא היו עושין רצונו היו פניהם איש אל אחיו. גם זה לא יתכן, דמה סברא יש דכשפניהם איש אל אחיו שיהיה זה סימן לאות לבני מרי שאין עושין רצונו של מקום, אדרבא זהו סימן שישראל עושין רצונו של מקום וכדאמרינן שהיו מגביהים את הפרוכת ואומרים ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר עם נקבה.

והנראה אצלי בכוונת קושית התום׳ הוא, דאימא דגם מ׳׳ד פניהם לבית ם״ל דבזמן שהיו עושין רצונו של מקום היו פניהם איש אל אחיו. ובהא פליגי דמ״ד פניהם איש אל אחיו ס״ל דתחלת העמדה היה פניהם איש אל אחיו ובזמן שלא היו עושין רצונו של מקום היה נעשה נם והופכין פניהם לבית, נמצא שהנס היה בזמן שלא היו עושין רצונו של מקום. ומ״ד פניהם לבית ס״ל דתחלת העמדה היה פניהם לבית וכשהיו עושין רצונו היה נעשה נם והופכין פניהם איש אל אחיו, נמצא שהנס היה בזמן שישראל עושין רצונו. ותירצו ח ה לא יתכן, דמסתמא העמידום תחלה לפי מה שהיו עושין רצונו של מקום, דהיינו פניהם איש אל אחיו.

ותו הקשה בגמרא למ״ד פניהם איש אחיו הא כתיב ופניהם לבית, ותירצו לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ופירש רשב״ם בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הופכין פניהם זה לזה, דוגמא לחיבת זכר עם נקבה האוהבים זה את זה, פי׳ שהקב״ה אוהב את ישראל ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה על ישראל ויעשו ישראל רצונו של מקום, וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום הופכין פניהם לבית על ידי נס. נמצא דכשהכרובים פניהם איש אל אחיו הוא סימן להשראת שכינתו יתברך בתוכנו.

עו ד נקדים מאי דאמרינן בפ״ה דיומא אר׳׳ל בשעה שנכנסו עכו׳׳ם להיכל מצאו כרובים המעורין זה בזה, הוציאו אותם לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתם,ברכה וקללתם קללה עוסקים בדברים הללו, מיד הזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה, ע״כ. והדברים תמוהים דאץ לך שעה שישראל אינם עושים רצונו של מקום ושהקב״ה יסלק שכינתו מביניהם כאותה שעה שנכנסו עכו׳׳ם להיכל, וא״כ איך מצאו את הכרובים פניהם איש אל אחיו, וכבר עמדו על מבוכה זו אבות העולם נוחי נפש. וכתב הריטב״א בשם הרא׳׳ם שנעשה להם נם לרעה כדי לגלות את עדותם.

ו יש להסתפק אהא דאמרינן בפ״ק דיומא עשרה נסים נעשו בבית המקדש, אם נסים הללו היו בהתמדה אף בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, או דלמא דלא נעשו נסים הללו אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. והיה נראה מסים הללו היו בהתמדה, שהרי בגמרא הקשו ותו ליכא והא א״ר לוי כר מקום ארון אינו מן המרה, ואמר רבינא כרובין בנס היו עומדין כר, ואמאי לא הקשו דכרובים היו הופכין את פניהם איש אל אחיו שהיה בנס, והא חשיב נסי דבראי וכדאמרינן פ״ה דיומא א״ר קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל היו מגלין להם הפרוכת ומראין להם הכרובים שהיו מעורין זה בזה כר, וזה היה בנס דתחלת עמידתם היה פניהם אל הבית וכמ״ש הריטב״א, אך אי אמרינן דעשרה נסים דחשיב היו בהתמדה, ניחא, דהך דכרובים לא היה בהתמדה כי אם בזמן שישראל עושין רצונו של מקום.

הן אמת שראיתי לרש״י שכתב שמגביהין אותו ומוציאין אותו לחוץ, ולפי זה לא דמי לחם הפנים לכרובים. שוב ראיתי להריטב״א פ״ג דיומא אהא דאמרינן התם הללו פתן מתעפשת, שכתב ת״ל יש שפירשו דהא בזמן שלא היו עושין רצונו של מקום ולא היה נס בלחם הפנים להיותו חם כיום הלקחו, ע״כ ודוק. ונחזור לעניננו.

ע ו ד נקדים מאי דאמרינן במדרש מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים ואפילו בשבת של חול. והנה בפירוש מאי דקאמר ואפילו בשבת של חול, דלכאורה אין לו מובן, נהירנא דאדוני אבי זלה״ה סח לי דבהיותו לומד אצל הרב מוהר״ר ר׳ זרחיה גוטא ז״ל בא חכם אחד מן המערב ושאל לו פירוש מאמר זה, והרב לחדודי לתלמידיו אמר להם שיעיינו בו. ואדוני אבי ד״ל אמר שאפשר שהכוונה היא על פי מה שאמרו בגמרא ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא יום שבת שמונה ששה ימים ואח״ב שובת והשתא הכי קאמר דאפי׳ ביום זה ששובת זה האיש שאפשר שהוא חול גמור, אפילו הכי לא זזה שכינה מישראל, כיון שמן הדין חייב לשבות בו ולעשותו כשבת גמור.

והרב ז״ל השיב לו ראה דבריך טובים ונכוחים וחדי קב״ה בפלפולא, אך אמיתת הדברים הוא שיש חקירה בין הראשונים ז״ל שהדבר ידוע אצל בעלי המחקר דמשכחת לה דבמקום אחד יהיה ביום הששי עדיין יום והוא חול גמור, ובמקום אחר כבר נטה היום והוא לילה והוא שבת, וכן להפך ביום השביעי משכחת לה שבמקום אחד עדיין יום הוא והוא שבת גמור, ובמקום אחר הוא לילה והוא חול, וטבריא וצפורי יוכיחו.

והנה אנחנו נאמין אמונה שלימה דבשם שאנחנו מבדילין בין יום הששי ליום השביעי, כך בשמים ממעל יש הבדלים והפרשים רבים בין יום השביעי לשאר הימים, ומלבד מה שאמרו רז״ל י מענין גיהנם ששובתין הרשעים ביום השביעי ונהר סבטיון, עוד יש הבדלים רבים ודברים מופלאים בשמי השמים בין ימי חול ליום שבת קדש כאשר נודע ליודעי חן. והנה יש לחקור על איזה מקום סומכים בשמים ממעל, והעלו שהמקום האמיתי לזה הוא ירושלים שהיא אמצעית העולם 76 שנקרא טבור ה א ח . ו ע ל זה אמרו ואפי׳ בשבת של חול, כלומר שבמקום אחר הוא שבת ובירושלים הוא חול, אפ״ה לא זזה שכינה מישראל אף שהוא חול לגבי ירושלים שהוא העיקר, אלו דבריהם ז״ל, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

הכלל העולה דבשבתות וימים טובים לא זזה שכינה מישראל, ופשיטא דכל זה הוא אף בזמן שאין ישראל עושץ רצונו של מקום, דאלו בזמן שישראל עושץ רצונו מעולם לא זזה שכינה מישראל אף בימי החול, וכדאמרינן בסוטה אמר רב חסדא קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שרויה עם כל אחד ואחד מישראל שנאמר כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך.

ע ו ד נקדים דאמרינן בפ״ק דמגילה ארשב״ן א״ר יונתן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב״ה, א״ל מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני, לומר לך שאין הקב״ה שמח במפלתן של רשעים.

ומעתה נבא לכוונת המקונן באומרו סלה כל אבירי ה׳ בקרבי, כלומר אפילו בשעה שסלה כל אבירי דהיינו בשעה שהרג כל הצדיקים שנקראו בשם אבירים, ה׳ בקרבי, כלומר שהיתה שכינתו שרויה בינינו, שהרי אף בשעה שנכנסו עכו״ם להיכל היו הכרובים פניהם איש אל אחיו וזה הוראה על השראת שכינתו בינינו. ועל זה תמה ואמר שהרי אין לך שעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום כאותה שעה, וא״כ מאי שיאטיה דמר הכא אין לך לומר אלא דקרא עלי מועד לשבור בחורי, כלומר שחשב יום שבר בחורי כיום טוב, ומש״ה היה ה׳ בקרבי דלא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים ואפילו בזמן שאין עושין רצונו של מקום. וע״ז אמר היש מכאוב כמכאובי דאילו במפלתן של רשעים אינו שמח ואילו במפלתי עשה אותו כיום מועד.

וכוה יובן מאמר רז״ל במדרש איכה מ״ל קרא עלי מועד אמר להם הקב״ה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה, אני אמרתי למענכם שולחתי בבלה ואתם אומרים קרא עלי מועד, ע״כ. ומאמר זה אומר דרשוני דמה ענין זה לזה. גם יש לדקדק בתאר זה שקראם כפויי טובה דמה עניינו לכאן.

אמנם על פי האמור יבא לכלל ישוב, ו נקדים דהנה המפרשים ז״ל תירצו לקושית הריטב״א הנזכר דאיך יתכן דבשעה שנכנסו עכו״ם להיכל ימצאו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ואמרו שנעשה להם נס לטובה והוא ע״פ מ״ש רבותינו ז״ל שהקב״ה מצטער בצרתן של ישראל דכתיב בכל צרתם לו צר, ומטעם זה כל מקום שגלו שכינה עמהם לומר שגם הוא מצטער בצערם. והנה באותה שעה שנכנסו עכו״ם להיכל שהיתה שעת חירום, כדי שלא יעלה על דעתנו כי מאום מאס את ישראל ובציון נעלה נפשו, וכההיא דאמרינן בפרק חלד^ שאמרו ישראל עבד שמכרו רבו ואשה שנתגרשה מבעלה כלום יש לזה על זה כלום, וכדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב״ה להורות לנו דאכתי חביבותיה גבן והשרה שכינתו בינינו להורות שהוא מצטער בצרותינו.

ועיין בשמות רבה סדר פקודי פר׳ נא סי׳(ג) [ד] ותראה דהשראת שכינתו יתברך הוא הוראה לעכו״ם שהקב״ה מחל לישראל עמם, ואמרינן במדרש תם עונך בת ציון* אותו היום נטלו ישראל איפוכא גדולה על עונותיהם. ואפשר שכדי שידעו העכו״ם שהקב״ה נתרצה להם, הוצרך להראות לעכו״ם שהשכינה עמנו ודוק.

ואפר י נ ן בגמרא כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך, גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שולחתי בבלה. ועל זה התרעם הקב״ה על ישראל וקראם כפויי טובה, לפי שאני במה שרציתי להראות לעכו״ם שאף באותה שעה שנכנסו להיכל היתה שכינתי ביניכם, לומר שאני מצטער בצרתכם ואיני זז מלחבב אתכם, ואתם אומרים קרא עלי מועד כאלו אני שמח בצרתכם, וח״ו אין הדבר כן, אלא להראות לבני האדם שאני משתתף בכל צרתכם, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים.

הן עתה הנה מקום אתי אלכה ואשובה למאמר הנצב פתח השער. ויש לתמוה דמה פשעם של ריעים הללו שקראם בוגדים, והלא מוכרחים היו לקיים גזרת מלך, ומה גם שהיה בשבועה חמורה ואם לא היו מקיימים גזרתו הוה מחי להו שתין פולסי מורא.

א מ נ ם על פי הקדמתנו בדרוש זה אתי שפיר, שתרעומת ישראל עם הריעים הוא עם סיום הפסוק דכתיב היו לה לאויבים. והנה מצינו לרז״ל שדרשו היתה באלמנה ולא 'אלמנה ממש, וכן דרשו היה ה׳ כאויב ולא אויב ממש. נמצא דכשהכתוב מכנה ואומר כאויב היינו לומר דאין הנקמה כל כך בחוזק וכדי בזיון וקצף, אבל הכא היו ישראל מתרעמים ואמרו שהריעים הללו בגדו בה, דמאחר שראו שהקב״ה לא רצה הוא בעצמו להצית אש בציון, ושלח למיכאל וגבריאל שיציתו אש בציון ורצה שתהיה הנקמה ע״י שליח, א״כ היה מן הדין שלא יהיה העונש במשפט חזק, והם לא עשו כן אלא היו לה לאויבים ממש ולא כאויבים, ועשו בהם משפט חזק וזהו בגידת הריעים. שהרי הקב״ה כי חפץ חסד הוא לא רצה להנקם מהם בעצמו כי אל רחום ה׳, וכדכתיב דמטעם זה בכל מקום שגלו שכינה עמהם, וכמאמרם ז״ל ושב ה׳ אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד דהוא עצמו שב דכ״מ שגלו שכינה עמהם, ושנוי בנביאים צדיק ונושע הוא.