פרשת דרכים דרוש י

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

<< · פרשת דרכים · דרוש י · >>

דרוש עשירי

סנהדרין פ״ב,׳ אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נענש אבנר מפני שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה, ר׳ יצחק אמר מיחה ולא נענה ובו׳ ולמ״ד מיחה מ״ט איענש א״ר נחמן ב״ר יצחק ששהה מלבות בית דוד שתי שנים ומחצה.

במקום שאתה מוצא גדולתו של דוד מלך ישראל שם אתה מוצא ענותנותו כאשר עיניך תחזינה מישרים לא במקום אחד ולא בשנים ושלשה מקומות. ושנוי בנביאים בו בפרק שהבטיחו ה׳ ע״י נתן הנביא ונאמן ביתך וממלכתך כסאך יהיה נכון עד עולם, כדבר האמור בשמואל ב סי׳ ז ושם נאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ ויאמר מי אנכי אדני אלהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן עוד זאת בעיניך אדני אלהים ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם אדני אלהים.

והנה מלבד הדקדוקים שיש לדקדק בפסוקים אלו זו היא שקשה באומרו ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק שתיבת למרחוק אין לה מובן. והמפרשים נדחקו בזה, ויונתן תרגם ומלילת אף על בית עבדך לעלמא דאתי, ורלב״ג כתב שהבטיחו במלוכה אף שיחטא וז״א למרחוק ד״ל אף שיתרחק מאת ה׳. גם באומרו וזאת תורת האדם נדחקו המפרשים יותר מדאי ואמרו שהוא בתמיהה כלומר היתכן שהבטחה כזו תבטיח לבן אדם.

אמנם לדידי חזי לי ליישב פסוקים אלו ואתהלכה ברחבה. ונקדים הא דאמרינן ביבמות פ׳ הערל דף עו: אהא דתנן עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות, ובגמרא מנא ה״מ א״ר יוחנן דאמר קרא וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער כו׳ אי מ פ ק אתי אי מזרח אתי כר א״ל דואג עד שאתה שואל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו מ״ט דקאתי מרות המואביה, א״ל אבנר תנינא עמוני כר אלא מעתה ממזר ולא ממזרת, שאני הכא דמפרש טעמיה דקרא על דבר אשר לא קדמו כר היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים וכר ואסיקנא הכא תרגמו כל כבודה בת מלך פנימה.

וראיתי להסמ״ג לאוץ קיד שכתב ח״ל ושנינו בפי הערל עמוני ומואבי אסורים כר אבל הנקבות מותרות מיד כשאר האומות כר׳ והר״י מקרטר״ש היה אומר כי בעמון היה טעם זה כי מתוך הקרא משמע כי מואבים קדמו במו בני עשו שנאמר 6 אוכל בכסף תשבירני ואכלתי כר כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, אבל במואב מפרש אח״כ טעם אחר ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו׳ וכשם שטעם זה למואב לבדו, כך טעם הראשון לעמק לבדו, וגם משני הטעמים יש ללמוד שנשים מותרות שאץ דרכם לקדם ולא לשכור וכן יש בירושלמי דהעדל, ע״כ.ד ונוראות נפלאתי שזה הפך תלמודא דידן דהא בפרק חלק* אמ ר׳ יוחנן בשם ר׳ יוסי בן קיסמא גדולה לגימא שהרחיקה שתי משפחות בישראל שנאמר על דבר אשד לא קדמו אתכם בלחם ובמים, הרי מבואר דטעמא דקרא באומרו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים קאי נמי למואב וצ״ע.

ודרך אגב ראיתי ליישב כוונת הפסוק באומרו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך ולא אבה ה׳ אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה׳ אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלהיך. ואיכא למידק באומרו ולא אבה ה׳ וגו׳ דאין לו שייכות הכא גבי אזהרת לא יבא עמוני ומואבי דהכא דיהיב טעמא משוס שלא קדמו ומשום אשר שכר עליך את בלעם מה ענין לו ולא אבה ה׳ אלהיך לשמוע אל בלעם.

וידאה ליישב בהקדים הא דאמרינן בשלהי הוריות מתני ליה רבי לד׳ שמעון בתה אחרים אומתם אילו היה תמורה לא היה קרב, אמר ליה מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכיתם, אמר לו אלו בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך, אמר ל יה" גם אהבתם גם שנאתם כבר אבדה, אמר ליה האדב תמו חרבות לנצח. ופרש״י אע״פ שהאויב תמו כלומר שמתו מ״מ חרבות לנצח. א״ל ה״מ היכא דאהנו מעשייהו הני לא אהנו מעשייהו, הדר אתני ליה משום ר״מ אמרו כר.

עו ד נקתם הא דאמתנן בפרק חלק א״ד יוחנן מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו בקש שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות מה טובו אהליך יעקב לא תשרה שכינה על ישראל משכנותיך ישראל, לא תהא מלכותם נמשכת כנחלים נטיו וכו׳ א״ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנאמר ויהפך ה׳ אלהיך לך את הקללה לברכה קללה ולא קללות.

והשתא הכי פירושו דקרא לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ גם דור עשירי לא יבא יען אשר שכר עליך את בלעם בן בעור, וכי תימא מה כל המשטמה הלזו לאסור למואב לדורי דורות בשביל ששכר את בלעם לקלל את ישראל והלא לא אהנו מעשיו וכל דלא אהנו מעשיו גם אהבתם גם שנאתם כבר אבדה. לזה השיב ולא אבה ה׳ אלהיך לשמוע אל בלעם כלומר הן אמת שלא אבה ה׳ לשמוע בקולו, מ״מ ויהפוך ה׳ אלהיך לך את הקללה לברכה קללה ולא קללות וכולם חזרו לרעה וכיון דאהנו מעשיו מש״ה לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים וכדכתיב האדב תמו חרבות לנצח.

הנה עלה בידינו דעמוני ומואבי אסורים והנקבות מותרות וזהו כוונת דוד המלך באומרו מי אנכי ה׳ אלהים ומי בית אבי כי הביאותני עד הלום, ואץ הלום אלא מלכות כמ״ש המפרשים ז״ל, וכוונתו רצויה לתת הודאה לאל ית׳ שזיכהו להיות מלך ישראל, ותקטן עוד זאת בעיניך כלומר הלא זה הדבר מלתא זוטרתא היא דאיכא אחריתי כי הפלה ה׳ ח ס ד לו להתיר את הנקבות מיד שע״פ טענה זו אני מותר לבא בקהל, וקא מפרש ואזיל ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק תאת תורת האדם כלומר בשעה שהרחקת בית עבדך דהיינו באומרו לא יבא עמוני ומואבי ע״ד אומרם גדולה לגימא שריחקה שתי משפחות בישראל שם נאמר האת תורת האדם דייקא דהיינו הזכרים אבל הנקבות לא היו בכלל אזהרה זו 8 ' ועל זה מודה אני לפניך כעל טוב אשר עשית עמי ששמת חלקי מיושבי ביה״מ.

או כלך לדרך אחרת בהקחם מאמר ח״ ל במדרש 9' ת״ל ויפן כה וכה וירא כי אץ איש ר ך את המצח ראה שאץ איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר ולפיכך דך את המצח, ע״כ. והנה הרא״ם ומהר״ש יפה ז״ל מקהו אקהתא בדבח ח״ל אלו דמשמע שאם היהאיש עתיד לצאת ממנו שיתגייר לא היה הורגו, דהיכן מצינו במחדיבי מיתה ב ד י אדם שלא נהרגם בשביל העתד דלמא נפיק מנייהו זרעא מעלייא. ותירצו דודאי במחדיבי מיתה ב ד י אדם אץ אנו אחראים לתור ולדרוש זרעם הבא אחחהם אם הוא צחק או רשע. אבל במחדיבי מיתה ב ד י שמים אס אמת נכץ הדבר דדעינן תפיק מינה זרעא מעלייא אמו נהרג, ואם הדבר ברור כשמש דלא נפיק מינה זרע כשר הרשות נתונה ביד ב״ד והורגץ אותו. ואותו המצח לא היה חייב מיתה ב ד י אדם דאע״ג דאמחנן בגמרא עו״ג שהכה את ישראל חייב מיתה היינו ב ד י שמים לא בידי אדם, וכמ״ש הרמב״ם פ״י מהלכות מלכים דץ ו ת״ל וכותי שהכה ישראל אפי חבל בו אע״פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג. וראיתי למק הכ״מ שכתב שם ח״ל אע״פ שהוא חייב מיתה אמו נהרג וקרא דדפן כה וכה אסמכתא בעלמא הוא, ע״כ. ולפי האמור אץ צורך לזה דלעולם לפי שורת הדץ כך היא דרכה של תורה דחייב מיתה ודרשא גמורה היא ואע״פ כן אמו נהרג, ומה שהרג משה את המצרי היינו משום שצפה ברוח הקדש דלא נפיק מינה זרעא מעליא."

הן אמת דאיכא למידק דאפילו תימא דמ״ש ר׳ חנינא עו״ג שהכה את ישראל חייב מיתה דהיינו לומר דחייב מיתה בידי שמים דוקא ולא בידי אדם, מ״מ קשה ליחשבה גבי ז׳ מצות שנצטוו בני נח. ואין לומר דלא חשיב אלא מצות דבן נח נהרג עליהם שהרי בגמרא פריך לר״ל דאמר עו״ג ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו, וליחשביה גבי ז׳ מצות, ומשני כי קא חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קא חשיב. והנה הרמב״ם כשהביא דין זה דעו״ג ששבת כתב דומיא דעו״ג שהכה דאינו נהרג אף שהוא חייב מיתה, וכן גבי עו״ג שעוסק בתורה דחייב מיתה פריך בגמרא וליחשביה גבי ז׳ מצות, ומשני מ״ד מורשה מגזל קא אתיא מ״ד מאורסה דינו כנערה המאורסה, וגם בזה כתב הרמב״ם שאינו נהרג אף שהוא חייב מיתה. וכתב מרן דמה שהקשו בגמרא וליחשביה היינו לומר דליחשביה לענין איסורא ולא לענין קטלא. וא״כ גבי עו״ג שהכה את ישראל אמאי לא הקשו בגמרא וליחשבה לענין איסורא.

ר ״ ל דבשלמא גבי עו״ג ששבת ועו״ג שעוסק בתורה איכא חדושא במאי דאשמועינן לענין איסורא דאי לאו דשמעינן לה הו״א דליכא שום איסור בדבר כלל ומה פגם בעו״ג שעוסק בתורה, ומשום הכי כהני תרתי הקשו וליחשביה כלומר לאשמועינן התנא דאיכא איסורא, אבל בעו״ג המכה את ישראל לא הוצרך התנא לאשמועינן דאיכא איסורא דמהיכא תיתי דרחמנא שרייה, וכל עצמו של ר׳ חנינא לא אתא אלא לאשמועינן דמשום איסור זה חייב מיתה לשמים מדהרגו משה משום דראה שאץ שום אדם עתיד לצאת ממנו שיתגייר ואם לא היה חייב מיתה לשמים משום איסורא בעלמא לא היה משה הורגו, אבל לענץ דינא לא נפקא לן מידי כיון דפשיטא דאיכא איסורא.

ונ״ל דמכח קושיא זו יצא לו להרמב״ם דין זה בעו״ג שהכה את ישראל שאף שחייב מיתה אינו נהרג מפני שהוקשה לו דאמאילא הקשו בגט׳ לר׳ חנינא וליחשביה בהדי ז׳ מצות, דבשלמא אם אינו נהרג ניחא דלא פריך וליחשביה משום דפשי.טא דאיכא איסורא וכיון דאינו נהרג לא אצטריך למיחשביה, אבל אם היה נהרג היה צריך התנא למיחשביה לאשמועינן האי דינא אלא ודאי דליכא אלא חיוב מיתה לשמים ומש״ה לא חשיב לה בהדי ז׳ מצות כיון דלא נפקא מידי לענין דינא מאחר דפשיטא לן דאיכא איסורא. ור׳ חנינא דאמר עו״ג המכה את ישראל חייב לא בא אלא ללמדנו דבשביל איסור זה חייב מיתה לשמים. ומפסוק זה דוירא כי אין איש ויך את המצרי למדנו שתיהם שחייב מיתה לשמים ואינו נהרג, מה שחייב מיתה לשמים מדהרגו משה דאם לא חייב מיתה לשמים פשיטא דלא היה משה הורגו אף שראה שאין שום איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, ושאינו נהרג נלמד מאומרו וירא כי אין איש דמשמע שאם היה איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר לא היה הורגו והא לא שייך במחוייבי מיתת ב״ד שאין נמנעים מלהרגם בשביל דלמא נפיק מינייהו זרעא מעליא וכדכתיבנא.

ואל זה סובב הולך כוונת רז״ל בסוטה דף מו: בפסוק ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה׳ מאי ויראם, ר׳ יוחנן אמר ראה שלא היתה בהם לחלוחית של מצוה. ופריך בגמרא ודלמא בזרעייהו ניהוו הוה, א״ר אלעזר לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות. דכיון דאותם הילדים לא היו מחוייבי מיתת ב״ד כי אם חייבי מיתה ב ד י שמים לא הותר לו לאלישע לקללם ולהמיתם אם לא אחר שנסתכל שאין בהם ולא בזרעם לחלוחית של מצוה דלא נפיק מינייהו זרעא מעליא.

וחילוק זה שכתבנו כתבוהו ג״כ חכמי אשכנז ז״ל אך הוקשה להם מהא דאמרינן בגמרא פ״ד דב״ק דף לח. וז״ל ויאמר ה׳ אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה ק״ו בעצמו אמר מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמם לא כל שכן, אמר לו הקב״ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא' מהם רות המואביה ונעמה העמונית וכר. והרי המדינים היו חייבים מיתה ב ד י אדם כמו שארז״ל מנין להבא להורגך השכם להורגו שנאמר צרור את המדינים, והק״ו שעשה משה הוא ק״ו שאץ עליו תשובה ואדם דן ק״ו מעצמו וא״כ מואבים היו מחוייבים מיתה בידי אדם מק״ו ומה מדינים כר א״כ איפא מהו זה שאמר לו הקב״ה שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם, והלא במחוייבי מיתה בידי אדם אץ אנו אחראץ לדרוש דלמא נפיק מינייהו זרעא מעליא. ותירצו דחדוש הוא שחדשה תורה משום מלכות בית דוד שאע״פ שהמואבים היו מחוייבים מיתה ב ד י אדם נסתכל בזרעם אחריהם ולא הרגם. אך קשה דהן לו יהי שהמואבים היו חייבים מיתה בידי אדם מכח ק״ו, מ״מ מה עלה בדעתו של משה לעשות מלחמה מכח ק״ו והא קי״ל דאין עונשץ מן הדין. ואולי דזאת האגדה ס״ל כרשב״י דאית ליה דעונשץ מן הדין וכדאיתא בפי בן סורר דף עד. א״נ אפשר דלא נאמר כלל זה דאץ עונשין מן הדץ אלא בישראל אבל בבני נח עונשץ מן הדין, שהרי מצעו כמה חילוקים בץ ישראל לבני נח, ודוק.,

ודע דבפרק הנחנקין אמרינן המתנבא מה שלא נאמר לו כגץ חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליץ וקאמר כה אמר ה׳ הנני שובר את קשת עילם, נשא חנניה ק״ו בעצמו ומה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל אמר הקב״ה הנני שובר את קשת עילם כשדים עצמם עאכ״ו, אתא איהו בשוק התחתץ אמר כה אמר ה׳ שברתי את עול מלך בבל, אמר ליה רב פפא לאביי האי לחברו נמי לא נאמר, אמר ליה כיץ דאיתיהב ק״ו למדרש כמאן דאתמר ליה דמי הוא ניהו דלא נאמר לו, ע״כ. ונראה דאץ הכוונה לומר דלפי האמת ניתן ק״ו להדרש בנבואת הנביא שמייעד שהשם יעשה כך וכך שהרי ראינו שלא נתקיימה נבואת חנניה אלא שכוונת התלמד לומר דכפי סברת חנניה שניתן ק״ו להדרש בנבואת ה׳ חשיב נבואת חנניה המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחברו, והטעם שלא ניתן ק״ו זה להדרש הוא משום דמשפטי ה׳ עמקו ואפשר דגזרת מלך היא שהעתריס יענשו ולא המדיבים עצמם. וכההיא דאמרינן בפ״ק דיומא עתידה פרס שתפול ביד אדום, א״ל רב כהנא ור׳ אסי לרב בנאי ביד סתוראי, א״ל אין גזרת מלך היא. וא״ב במשפטי ה׳ אין בדעת האדם להבין אותם כדי לדון בהם ק״ו. ועוד דהא קי״ל דאין עונשין ואין מזהירין מן הדין כ״ש במשפטי ה׳ שהם על ידו דאין לנו עסק בנסתרות, ועוד דאפשר דלבבל האריך אפו משום דאפשר שיצאו מהם צדיקים וכך היא מדתו יתברך דאף במחוייבי מיתה מאריך אפו בשביל הצדיקים העתידים לצאת מהם כמבואר בסוגיא דב״ק הנזכר.,

ו מ צ ע ו בב״ר פרשה כת סי׳ ה וז״ל א״ר אבא בר כהנא נעשה בעשרת השבטים מה שלא נעשה בדור המבול, בדור המבול כתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ובעשרת השבטים כתיב' הוי חושבי אק ופועלי רע על מחשבותם, הרי זה בלילה ומנין אף ביום, ת״ל לאור הבקר יעשה, אותם לא נשתייר מהם פליטה ואלו נשתייר מהם אלא בזכות הצדיקים והצדיקות שהן עתידין לעמוד מהן הה״ד והנה נותרה בה פליטה וגר, ע״כ. וא״כ אפשר דאף שבבל •היו ראויין לעונש יותר מעילם ה׳ מאריך אפו לגבי כשדים משום מה שעתיד לצאת מהם. ואע״ג דאמרינן בפרק חלק דף צו: ואף מבני בניו של אותו רשע בקש הקב״ה להכניסן תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניס כנפי השכינה היינו דכתיב רפינו את בבל ולא נרפתה, ע״כ. אפשר דהיינו דוקא מנבוכדנצר לא נפיק מיניה זרעא מעליא אך מהאומה של כשדים נפיק מינייהו זרעא מעליא.

וכעיקר ק״ו זה דחנניה אני תמיה דאפילו יהיבנא ליה טעותיה שמשפטי ה׳ ניתנו לידרש בק״ו, מ״מ •היכי קאמר בעוד שנתים ימים וגו׳ דהא ירמיה לא קבע זמן למפלתו של עילם וא״כ מנ״ל לדון בק״ו דכשדים יענשו בעוד שנתים ימים. ועוד אני תמיה דהא תינח מה שאמר כה אמר ה׳ שברתי את עול מלך בבל דאמר זה מכח הק״ו, אבל מה שסיים לומר אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה׳ וגו׳ ואת יכניה בן יהויקים מלך יהודה ואת כל גלות יהודה הבאים בבלה אני משיב אל המקום הזה וגו׳ זו מנין לו, דאפשר דאף שישבור ה׳ את עול מלך בבל מ״מ כלי בית ה׳ וכל גלות יהודה עדיין יהיו בשבי עד התם פשע וכלה חטאת. ואיך שיהיה זאת תורת העולה דגבי מחוייבי מיתה בידי אדם לא משגחינן בזרעם הבא אחריהם.

ובהכ י ניחא מאי דקשיא לי איך לא נסתכל משה בשתי פרידות הללו, והלא נסתכל במצרי עד סוף כל הדורות, אלא עיקרן של דבריס כך הוא שודאי ראתה עינו של משה השתי פרידות דעתידין לצאת מהם, אלא שראה שמואבים חייבים מיתה בידי אדם מכח הק״ו שעשה בעצמו לא השגיח בזרעם הבא אחריהם. והשיב לו השי״ת דאע״ג דלפי האמת כך היא דרכה של תורה דבמחוייבי מיתה בידי אדם לא משגיחי; כזרעא דנפיק מינייהו, מ״מ שאני הכא משום מלכות ביח דוד ולמען דוד המלך נכנס הקב״ה לפנים משורת הדין.

ועל פי זה נכין כוונת הפסוקים דשמואל ב סי׳ יט בויכוח שמעי עם דוד בהתחננו לפניו ההוא אמר כי ידע עכדך כי אני חטאתי והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף וכו׳ ויען אבישי ויאמר התחת זאת לא יומת שמעי וכו׳ ויאמר דוד מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן היום יומת איש בישראל כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל, וצריך לדעת מה היתה כוונת דוד באומרו הלא ידעתי כי היום אני מלך דאיך תלוי מלכות בית דוד עם הריגת שמעי.

ול£י פשטן של דברים אני אפרש עם מ״ש רד״ק בשם ח״ ל על פסוק והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, דאמאי נקט יוסף טפי משאר השבטים, ואמרו ז״ל דכל ישראל נקראו יוסף שנאמר אולי יחנן ה׳ צבאות שארית יוסף, אמר לו שמעי לדוד ישראל גמלו אותך רעה ואני יותר מכולם וכל ישראל יושבים ומצפים לראות מה אתה עושה עמי, אם אחה מקבל אותי כל ישראל באים אליך כאחד ומשלימים לך. ואין ספק דכוונת שמעי זאת היתה לרמוז לו שאם לא יקבל אותו דוד לא יבאו ישראל להשלים עמו ומשום כבודו של דוד אמר לו אם אתה מקבל אותי כל ישראל באים אליך ומכלל הן אתה שומע לאו. ועל זה אמר אבישי התחת זאת לא יומת שמעי כלומר דל מהבא גודל עונו של שמעי משום התנצלות זה שאמר לעת כזאת ראוי הוא שיומת שמעי שכוונתו לומר שאם לא יקבלנו דוד לא יבואו ישראל לקבל עליהם מלכות בית דוד. והנה דוד נכנס באזניו דברי שמעי משום דשכיחי אפיקורי דמצערו רבנן וזהו אומרו היום יומת איש בישראל הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל כלומר ע״י שאני מוחל לשמעי יבואו אלי כל ישראל להשלים עמי ויקבלו מלכותי זהו פשוטו.

אך כפי דרכנו יאמר נא באופן אחר ונקדים הא דאמרינן במגילה איש יהודי היה וגו׳ קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קא אתי, וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קא אתי, אמר רבה אביו מבנימין ואמו מיהודה, רבנן אמרי משפחות מתגרות זו בזו יהודה אמר אנא גרמית דאתיליד מרדכי דאלמלי קטליה דוד לשמעי לא הוה נפיק מרדכי. עוד נקדים מ״ש ת״ ל היום יומת איש בישראל זה מרדכי שנאמר איש יהודי, והנה אבישי דן את הדין על פי התורה שמאחר ששמעי בר קטלא הוא בשביל שמרד במלכות והוא חייב מיתה בידי אדם אין לנו להחיותו בשביל שעתיד לצאת ממנו מרדכי ומש״ה אמר התחת זאת לא יומת שמעי. ואדוננו דוד צפה והביט שבשביל כבודו רצה הקב״ה להחיות את המואבים ואע״ג שהיו חייבים מיתה בידי אדם מכח הק״ו שעשה משה הגדיל ה׳ לעשות עמהם שלא הרגם, אף הוא ראה לעשות מדה כנגד מדה לקיים מה שנאמר והלכת בדרכיו ומש״ה לא רצה להרוג את שמעי בשביל דעתיד מרדכי לצאת ממנו אף שמן הדין הרשות נתונה בידו להרגו כיון שהיה מחוייב מיתה בידי אדם בשביל שהיה מורד במלכות.

וזהו כוונת דוד באומרו מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן כלומר שאם אני אסכים לדבריכם להרוג את שמעי בשביל שמרד במלכותי ולא אביט שעתיד מרדכי לצאת ממנו הלא זה הדבר לשטן לי שהרי הקב״ה לא רצה להרוג את המואבים בשביל שאני עתיד לצאת מהם תהו אומרו היום יומת איש בישראל זה מרדכי, כי הלא ידעתי כי היום אני מלך בישראל שע״י שאני נמנע מלהרוג את שמעי בשביל מרדכי הצדיק דעתיד לצאת ממנו אני משלם להקב״ה מדה כנגד מדה ותנשא מלכותי.

ובזה יובן כוונת המלך שלמה במלכים א סי׳ ב כשהרג את שמעי שם נאמר ויאמר המלך אל שמעי אתה ידעת את כל הרעה אשר ד ע לבבך אשר עשית לדוד אבי והשיב ה׳ את רעתך בראשך והמלך שלמה ברוך וכסא דוד יהיה נכון עד עולם. וצריכין אנו למודעי מה שייכות להריגת שמעי עם כסא דוד שיהיה נכץ עד עולם. אך על פי האמור בענין אתי שפיר דשמעי ושלמה היו חלוקים בסברתם דשמעי היה סבור שלא היה מורד במלכות מאחר שבו בפרק לא היה לו לדוד דין מלך וכמו שראינו שכל אותם הימים היה מתכפר בשעירה כהדיוט כמ״ש ח׳׳ל וכמו שיתבאר בדרך המלך, ורצה להכריח סברתו שלא היה חייב מיתה ממה שלא הרגו דוד ולא ניחא ליה למימר שנמנע דוד מלהרגו משום שעתיד מרדכי לצאת ממנו שהרי במחוייבי מיתה בידי אדם לא נאמר כלל זה. ושלמה המלך הוה ס״ל דשמעי חייב מיתה שהיה מורד במלכות תה אומרו ד ע ת את כל הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית לדוד אבי והשיב ה׳ את רעתך בראשך, כלומר כיון שמן הרץ אתה חייב מיתה בשביל שהיית מורד בדוד המלך גלגל הקב״ה והביאך עד הלום ל ד י חיוב מיתה. וכי תימא אם איתא דאני חייב מיתה למה זה נמנע דוד מלהרוג אותי. לזה השיב והמלך שלמה ברוך וכסא דוד יהיה נכון, כלומר אם דוד אבי לא היה צופה עתידות והיה הורג אותך אף שעתיד מרדכי לצאת מחלציך היה בידו עון אשר חטא מאחר שהקב״ה הפליא חסדו להחיות את המואבים בשביל כבודו של דוד אף שהיו חייבים מיתה בידי אדם, אבל עכשיו שנמנע מלהורגך בשביל שראה שעתיד מרדכי לצאת ממך הנה כי כן כסא דוד יהיה נכון עד עולם. הנה עלה בידינו שהקב״ה למען צדקו עשה לפנים משורת הדק שלא להרוג את המואבים בשביל כבודו של דוד.

וזה כוונת הכתוב שהתחלנו ויאמר דוד מי אנכי ה׳ אלהים ומי בית אבי כי הביאותני עד הלום דהיינו המלכות, ותקטן עוד זאת בעיניך כלומר הלא זה הדבר שזכיתני להיות מלך על ישראל מילתא זוטרתא היא דאיכא אחריתא כי רבה היא, ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק כלומר מזמן רחוק זכרתני אתך ואמרת אל תצר את מואב ואף שמן הדין היו חייבים מיתה הצלת אותם בשביל שתי פרידות כדרז׳׳ל. תאת תורת האדם כלומר אם מואבים היו חייבים מיתה בידי שמים אץ כל חדש מה שנמנעת מלהורגם שכך היא המדה דהבן זוכה לאב, אמנם מאחר שהיו חייבים מיתה בידי אדם ועכ״ז ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק שנמנעת מלהורגם בעבורי כגץ זה גדול עד השמים חסדך.

הנה מקום ליישב מאמר הפונה קדים שהיה לו למחות בשאול כר. ופרש׳׳י למחות בשאול בהריגת נוב עיר הכהנים. וקשיא לי דאמאי לא פרש״י דמה שלא מיחד. הוא במאי שהיה רודף שאול את דוד, וכדאמרינן בפי נגמר הדין " מאי בור הסירה א״ר אבא בר כהנא בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג יע״ש בפרש״י." תו קשיא לי אליבא דרש״י דהתם הקשו למאן דאמר מיתה מ״ט איענש אר״ג בר יצחק ששהה מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה. ולא ידעתי אמאי לא תירצו דנענש מפני בור וסירה ודוק. ועיין ביפה מראה פ״ק רפאה סי׳ כ, וספר יפה תאר פרשת אמור פנ״ו סי׳ ב, ופרשת חקת סי׳ יט, ופרשת מסעי פנ״ג. כך הוא שכשמת שאול

והנה לפי פרש״י תיכף מלך דוד בחברון על יהודה שבע שנים ומחצה ואח״כ מלך על כל ישראל, ואלו השבע שנים ומחצה משמת שאול החמש שנים הראשונים היו ישראל בלא מלך כי לא המליכו ישראל את איש בשת אלא לאחד חמש שנים ממיתת שאול, ושתי שנים מלך איש בושת כדכתיב" ושתי שנים מלך ואחר ששה חדשים שמת איש בושת המליכו כל ישראל לדוד, נמצא שאבנר שהה מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה דהיינו שתי שנים שמלך איש בושת וחצי שנה לאחר מיתת איש בושת עד שהמליכו כל ישראל לדור.

והתום׳ ״ הקשו על פי׳ רש״י שתי קושיות, חדא דלמה נענש אבנר בשביל חצי שנה דאחר מיתת איש בושת והלא קודם מיתתאיש בושת חזר אבנר ונתאמץ להמליך את דוד כדכתיב 57 וישלח אבנר מלאכים אל דוד וגוי, ועוד דכיון דמשמת שאול עד חמש שנים עמדו בלא מלך ולא המליכו את דוד א״כ למה נענש אבנר במה שנתחזק אחדי כן להמליך את איש בשת. ומכח קושיות אלו כתבו דמשמת שאול עד שמלך איש בשת היתה חצי שנה ובאותם הימים נתחזק אבנר ודבר לכל ישראל להמליך לאיש בשת, ומשמת איש בשת היתה מלכות ישראל בטלה חמש שנים עד שמלך דוד על כל ישראל. ולפי דבריהם ניחא שנענש אבנר על ששהה מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה דהיינו חצי שנה אחר מיתת שאול שהיה מתחזק אבנר להמליך את איש בשת ושתי שנים שמלך איש בשת. עוד כתבו נמצאו שבע שנים ומחצה שמלך דוד בחברץ כדכתיב בהדיא בשמואל ב סי׳ ב וסי׳ ה, ואע״ג דבאידך קרא לא חשיב אלא שבע שנים והיינו במלכים א סי׳ ב היינו לפי שנצטרע, ע״כ.

ו לא ידעתי כוונתם במה שאמרו נמצאו שבע שנים ומחצה שמלך דוד בחברון כאלו הוא דבר שנתחדש מפירושם, והלא לכל הפירושים דוד מלך בחברון שבע שנים ומחצה. אלא רלרש״י סדרם כך הוא חמש שנים דממיתת שאול עד שמלך איש בשת, ושתי שנים שמלך איש בשת, וחצי שנה ממיתת איש בשת עד שהמליכו כל ישראל לדו! למלך. ולפי׳ התוספות סדרם כך הוא חצי שנה ממיתת שאול עד שמלך איש בשת, ושתי שנים שמלך איש בשת, וחמש שנים שהיתה בטלה מלכות ישראל דהיינו משמת איש בושת עד שהמליכו כל ישראל לדוד. נמצא דלכל הפירושים דוד מלך בחברון שבע שנים ומחצה, ולכל הפירושים תיכף שמת שאול מלך דוד בחברון.

ג ס מה שכתבו אע״ג רבאידך קרא לא חשיב רק שבע שנים היינו לפי שנצטרע, ע״כ. גם בזה לא ידעתי כוונתם דקושיא זו לא שייכא בכאן אלא היא קושיא בפני עצמה דקשו קראי אהדדי, דבשמואל כתיב דמלך בחברון שבע שנים ומחצה ובמלכים כתיב דמלך שבע שנים. עוד כתבו והא דלא חשיב חצי שנה זו בחשבון בטול מלכות ישראל היינו לפי שלא היתה סמוכה לחמש שנים ולא היה הבטול יחד, ע״כ. וגם בזה קשה לי דגם לרש׳׳י קשה קושיא זו דאמאי לא חשיב חצי שנה וו בחשבץ בטול מלכות ישראל, דהיינו חמש שנים ראשונים משמת שאול עד שמלך איש בושת, וחצי שנה משמת איש בשת עד שמלך דוד על כל ישראל. ומה שתירצו התום׳ לדרכם יש לתרץ ג״כ אליבא דרש״י דלא חשיב אותה חצי שנה לפי שלא היתה סמוכה לה׳ שנים.

עוד אני תמיה בדברי התום׳ דמשמע מדבריהם דאותם ששה חדשים שנצטדע דוד היו בתוך אותם שבע שנים ומחצה שמלך בחברון, ומהסוגיא דפ״ב דיומא עלה כב: מוכח בהדיא דאותם ששה חדשים שנצטרע היו בשביל מעשה דבת שבע, דאמרינן התם איפרעו מיניה דאמר רב יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד וכר, ומעשה דבת שבע היה זמן רב אחר שמלך על כל ישראל, נמצא שקושית הפסוקים דבשמואל כתיב שמלך בחברון שבע שנים ומחצה, ובמלכים כתיב שמלך בחברון שבע שנים במקומה עומדת.

הן אמת שראיתי פרק חלק עלה קז. אמר רב יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד וכר, ששה חדשים מנא לן דכתיב והימים אשר מלך על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים וגר, וכתיב בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים והני ששה חדשים לא קא חשיב ש״מ נצטרע, ע״כ. ומפשטא דסוגיא משמע דהקושיא היא דבמלכים כתיב שמלך בחברון שבע שנים, ובשמואל כתיב שמלך בחברון שבע .שנים וששה חדשים, ועל זה אמרו ש״מ דנצטרע מכלל דס״ל שהששה חדשים שנצטרע היו באותם הימים שמלך בחברון. דליכא למימר דקושית הגמרא היא מדכתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה ועל זה הקשו דכיק דכתיב בשמואל שמלך בחברון שבע שנים וששה חדשים הוה ליה למימר במלכים והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה וששה חדשים שהרי בירושלים מלך שלשים ושלש שנה, וכשתירצו ש״מ דנצטרע היינו באותם השלשים ושלש שנה שמלך בירושלים.

זה לא יתכן חדא דנהי שתירצו לקושית דקא חשיב ארבעים שנה ולא חשיב ארבעים שנה וששה חדשים, אכתי קשה דבשמואל כתיב דמלך בחברון שבע שנים וששה חדשים ובמלכים כתיב דמלך בחברון שבע שנים ולא קא חשיב הששה חדשים. ועוד קשה דאם קושית הגמרא היא מחשבון הארבעים דאמאי לא קאמר שמלך ארבעים שנה וששה חדשים למה הביאו קרא דמלכים דוהימים אשר מלך דוד וגו׳ בקרא דשמואל סגי להקשות דכתיב בן שלשים שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך, כחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים, ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה, וכיון דבפרטן אתה מוצא ארבעים שנה וששה חדשים אמאי לא מני להו בכללן והוה ליה למימר וארבעים שנה וששה חדשים מלך ולזה י ת ק שמע מינה דנצטרע, ומדהוצרכו להביא קרא דמלכים שמע מינה דקושית הגמרא דבמלכים כתיב דמלך בחברון שבע שנים ובשמואל כתיב דמלך בחברון שבע שנים וששה חדשים. והכי דייקי דברי רש״י ז״ל שכתב וז״ל בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים מדהכא חשיב להו ובאידך קרא לא חשיב להו ש״מ לא היתה מלכותו שלמה שנצטדע אותם ששה חדשים, ע״כ. ופשט דבריו הוא דהקושיא היא משנות חברון, ועל זה תירצו ש״מ דנצטרע נמצא דמה שנצטרע דוד היה במלכו בחברון וכמ״ש התוס׳ בפ״ב דסנהדרין.

ומ״מ קשה לי לדרך זה טובא, חדא דהתם בפרק חלק סמוך למאמר זה דרב יהודה אמר רב אמרו, אמר לפניו רבש״ע מחול לי על אותו ערן וכו׳, א״ל כל הכי ניטרוד ההוא גברא, א״ל קבל עליך יסורין, קביל עליה אמר רב יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד. משמע דהצרעת היה בשביל שקבל עליו יסורין ומה שקבל עליו יסורין היה על אותו עוץ דבת שבע וא״כ על כרחך דהצרעת היתה באותם שלשים ושלש שנה שמלך בירושלים. ועוד האומר בפרק חלק דששה חדשים נצטרע דוד הוא רב יהודה אמר רב, ובפ״ב דיומא הכריעו דעל עוץ דבת שבע איפרעו מגופיה מהא דרב יהודה אמר רב הרי דס״ל דהצרעת היתר בשלש ושלשים שנה שמלך בירושלים, באופן שהדברים צריכים אצלי תלמוד.

והנה אי אמרינן דמה שנצטרע דוד היה במלכו בחברון יתורצו השני קושיות, דהיינו דבמלכים כתיב שמלך בחברון שבע שנים ובשמואל כתיב שמלך בחברון שבע שנים וששה חדשים, ואידך קושיא דאמאי כתיב כשמואל שמלך דוד ארבעים שנה הו״ל למימרשמלך ארבעים שנה וששה חדשים שכך הוא בפרטן, ובמה שתירצו שששה חדשים נצטרע כמלכו בחברון יתיישב הכל, דמה שכתוב כמלכים שמלך בחברון שבע שנים לא חשיב אותם ששה חדשים שנצטרע, וכן מאי דכתיב כשמואל שארבעים שנה מלך דוד לא קא חשיב אותם ששה חדשים שנצטרע, אך אם נאמר דמה שנצטרע היה באותם השלשים ושלש שנה שמלך על כל ישראל ניחא שיתיישב קושית מאי דכתיב שארבעים שנה מלך, אך הקושיא האחרת מסתירת הפסוקים דבמלכים כתיב שמלך בחברון שבע שנים ובשמואל כתיב שמלך בחברון שבע שנים וששה חדשים במקומה עומדת.

וראיתי בירושלמי פרק קמא דראש השנה ח״ל כתיב והימים אשר סלך על כל ישראל ארבעים שנה וגו׳ וכתיב בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלים מלך וגו׳ בכלל חסרים ובפרט יתרים, ע״כ. מוכח מהכא דהקושיא היא באומרו ארבעים שנה דהו׳׳ל למימר ארבעים שנה וששה חדשים והיינו דקאמר בכלל חסרים ובפרט יתרים חהו הלשון עצמו המוזכר בתלמוד שלנו, והתירוצים שנאמרו בירושלמי מוכח מינייהו שהחסרון הוא באותם השלשים ושלש שנה שמלך בירושלים שהרי רבי יצחק בר קצצתא בשם ר׳ יונה אמר שלשים ושתים ומחצה היו אלא כשביל לחלוק לה כבור לירושלים מנה אותם שלמות, הרי שהחסרון הוא באותן השלשיס ושלש שנה, וכן הוא דעת רב שמואל בר נחמן שם דאמר והיה כי ימלאו ימיך אמר לו הקב״ה דוד ימים מלאים אני מונה לך ואיני מונה לך ימים חסרים, וכן הוא דעת רב דאמר התם כל אותם ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו בשעירה היה מתכפר כהדיוט, וכן הוא דעת ר׳ יהודה ב״ר שלם דאמר כתיב כי ששה חדשים ישב שם יואב וכל ישראל אמר לו הקב״ה אני אמרתי לך אל תתגרו בם ובקשת להתגרות בהם חייך שאינם נמנים לך, ע״כ.

מ כ ל הני מוכח שהקושיא היא על מאי דכתיב ארבעים שנה מלך רה״ל למימר ארבעים שנה ומחצה. והתירוצים שנאמרו בזה הוא שהל׳׳ג שגה שמלך בירושלים לא היו שלמים אלא ל״ב ומחצה או שאף שהיו שלמים לא נחשבו לו כי אם לל״ב ומחצה או משום שהיה בורח' או משום שנתגרה באדום, וא״כ אף אנו נאמר דתלמודא דידן נמי כשהקשה כתיב והימים אשר מלך דוד כר וכתיב בחברון מלך כו׳ הקושיא היא על מאי דכתיב ארבעים שנה מלך דהו״ל למימר ארבעים שנה ומחצה מלך שהרי זה הלשון עצמו הוא הממכר בירושלמי ואמרו בכלל חסרים ובפרט יתרים, וא״כ כשתירצו בתלמודא דידן דששה חדשים נצטרע דוד היינו באותם ל״ג שנה שמלך בירושלים והיה על מעשה דבת שבע וכדאמרינן בפ״ב דיומא וכפשטא דאגדה דפרק חלק, באופן שדברי התום׳ דפרק ב׳ דסנהדרין ודברי רש״י רפרק חלק צריכים תלמוד.

וראיתי דמהר״ש יפה ז״ל ביפה מראה שהקשה ה״ל כתיב והימים אשר מלך קשה למה הוצרך להזכיר האי קרא שהוא במלכים למרמי קראי אהדדי לא היה צריך להביא דק קראי דשמואל דכתיב בהו ארבעים שנה מלך בחברון מלך על יהודה שבע שניס וששה חדשים דקשו קראי אהדדי וי״ל דמשום דפשיטא ליה דמצי לחרוצי דששה חדשים שאינם שנה לא חשיב בכלל, דלא חשיב בכלל רק שנים שלמות להכי מייתי מדכתיב והימים דכיון דנחית למימר ימים הוה ליה למינקט אפי׳ החדשים שלא באו לכלל שנה דמבל מקום ימים נינהו, ע״ב. ואע״ג דבמלכים לא כתיב שמלך בחברון שבע שנים וששה חדשים כי אם שבע שנים הא לא קשיא ליה דכיון דלא כתיב הימים אשר מלך בחברון לא חשיב כי אם שנים שלמות אבל במספר הארבעים דכתיב ימים הוקשה לבעל המאמר דאמאי לא חשיב נמי החרשים.

עוד כתב הרב וז״ל בשביל לחלוק כבוד לירושלים וא״ת ובמלכים ודברי הימים אמאי לא כתב לששה חדשים דחברון מה תאמר דלגבי שבע שלמים לא חש להזכיר המעט, א״כ הכא נמי נימא הכי גבי ארבעים שנה ולא ניבעי לומר ל״ב ומחצה י״ל דכיון דהכא נחית למימני ששה חדשים בהדי שבע שנים שלמים הכי נמי הוה ליה למיחשבינהו בהדי הארבעים, ע״כ.

ו לא ידעתי כוונת הרב בקושיא זו דמששה חדשים דבחברון לא קשיא ליה אמאי לא מני להו משום דלא כתיב והימים אשר מלך בחברון ומשום הכי במלכים ודברי הימים לא חשיב רק שנים שלימות, אך גבי כללא דארבעים שנה דמלכים דכתיב והימים אשר מלך הוקשה להם דכיון דנחית למימר ימים הו״ל למינקט אפי׳ החדשים שלא באו לכלל שנה וכמו שכתב הרב בתחלת דבריו. גם מה אינו נוח לי שאם הקושיא היא דכיון p vw דנחית למימני ששה חדשים בהרי שבע שנים ה״נ הו״ל למחשבינהו בהדי הארבעים, א״כ אמאי הוצרך להביא קרא דמלכים דהתם לא מנה ששה חדשים דחברון, לא הו״ל להקשות אלא קראי דשמואל דכיון דנחית למימני ששה חדשים בהדי שבע שנים שלמות הכי נמי הוה ליה למחשבינהו בהדי הארבעים ודוק.