פרקי דרבי אליעזר פרק יב

<< · פרקי דרבי אליעזר · פרק יב · >>

חבה יתירה חבב הקב"ה לאדם הראשון, שבראו במקום טהור – במקום בית־המקדש, והכניסו לאפדנו, שנאמר (בראשית ב, טו): "ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן", מאי זה מקום לקחו מבית־המקדש והכניסו לפלטין שלו זה גן־עדן, שנאמר "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", ושמא תאמר כי יש מלאכה בגן־עדן לפתח ולשדד את האדמה, ולא כל האלנות נצמחין מאליהן, או שמא תאמר יש מלאכה בגן־עדן להשקות את הגן, והלא כבר נהר יוצא מעדן להשקות את הגן שנאמר (בראשית ב י): "ונהר יוצא מעדן" וכו', ומה הלשון הזה "לעבדה ולשמרה" לא אמר "לעבדה ולשמרה" אלא לעסוק בדברי־תורה ולשמור את כל מצותיה, שנאמר (בראשית ג כד): "לשמור את דרך עץ החיים" – ואין עץ־חיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג יח): [עץ] "עץ חיים היא למחזיקים בה", והיה אדם מטיל בגן־עדן כאחד ממלאכי־השרת, אמר הב"ה: אני יחיד בעולמי, אף זה יחיד בעולמו; אני אין פריה ורביה לפני, אף זה אין פריה ורביה לפניו, הוא שבראנו, "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב יח) – ר' יהודה אומר: אם זכה לא לנגדו – כנגדו, ואם לא לנגדו;

וכיון ששמעה הארץ הלשון הזה עוד רעדה ורעשה ואמרה לפני בוראה: "רבון העולמים, אין לי כח לזון צאנו של אדם", אמר לה הב"ה: "אני ואתה נזון צאנו של אדם", וחצו בין שניהם, הלילה של הב"ה והיום לארץ, מה עשה הב"ה? ברא שנת חיים ואדם שוכב וישן והוא מזונו ורפואתו וחיים לו ומנוח לו, שנאמר (איוב ג יג): "ישנתי אז ינוח לי", והב"ה סומך עם הארץ ומשקה אותה, והיא נותנת פירותיה מזון לכל הבריות, אבל מזונותיו של אדם הראשון "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (בראשית ג יז).

חס הב"ה על אדם הראשון שלא להכאיבו והפיל עליו שינת תרדמה, וישן לו, ולקח עצם מצלעותיו ובשר מלבו ועשאה עזר והעמידה כנגדו; והקיצו משינתו וראה אותה שהיא עומדת כנגדו, ואמר (בראשית ב כג): "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", עד שהיה לבדו נקרא שמו "אדם",

ר' יהודה אומר: על שם אדמה שלוּקַח ממנה נקרא שמו "אדם",

ר' יהושע בן קרחא אומר: על שם בשר־ודם נקרא שמו, ומשבנה לו עזר "אש" שמו, והוא אש; מה עשה הקב"ה? נתן שמו יו"ד ה"א יה, אמר: אם הולכים בדרכי ושומרים מצותי – הרי שמי נתון ביניהם ומציל אותם מכל צרה; ואם לאו – אני נוטל את שמי מביניהם והם נעשים אש והאש אוכלת אש, שנאמר (איוב לא יב): "כי אש היא עד אבדון תאכל ובכל תבואתי תשרש".

עשר חופות עשה הב"ה לאדם הראשון בגן־עדן, וכלם של אבנים טובות ומרגליות ושל זהב; והלא לחתן אין עושין לו אלא חופה אחת, ולמלך עושין לו שלש חופות – ולחלוק כבוד לאדם הראשון, עשה לו הב"ה עשר בגן־עדן, שנאמר (יחזקאל כח יג): "בעדן גן אלהים הייתה בנוסחינו: הָיִיתָ. כל אבן יקרה", הרי אלו עשר חופות;

והיו המלאכים מתופפים בתופים ומרקדין בנקבים מלאכת הפוך ונקבין, כך ביום שנברא בו אדם הראשון, שנאמר (שם): "ביום הבראך כוננו" – אמר הב"ה למלאכי־השרת: בואו ונגמול חסד לאדם הראשון ולעזרו, שעל מדת גמילות חסדים העולם עומד, אמר הב"ה: חביבה גמילות חסדים מזבחים ועולות שישראל עתידין להקריב לפניו על גבי המזבח, שנאמר (הושע ו ו): "כי חסד חפצתי ולא זבח", והיו מלאכי־השרת מהלכין והולכין לפניו כמו רועים המשמרים את החופות, שנאמר (תהילים צא יא): "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך", ואין דרך זו אלא דרך חתנים, והב"ה כחתן: מה דרכו של חתן לעמוד ולברך לכלה בתוך חופתה, כך הב"ה עמד ובירך לאדם ולעזרו, שנאמר (בראשית א כח): "ויברך אותם אלהים".

פירושים

פר אחד

ומאיזה מקום לקחו ממקום בית המקדש. עיין מ"ש הרב נחלת בנימין במצוה קמ"ז בטעם הקרבנות דהאדם נברא ממקום המזבח. ועוד תמצא בספר לקט יוסף ערך פו"ר על מה שנברא האדם ממקום המזבח, דאשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו, ולכך ב' זכרים וב' נקבות, והאדם ואשתו גוף אחד הרי חמישיתו. ועיין בספר ברך את אברהם סדר משפטים דרוש ב'. אלא דבפרק הקודם אמרו דמד' פינות קיבץ עפרו, ועיין בסנהדרין ולמוה"ר ולא עוד אלא דע"ה ע"א.

לעובדה ולשומרה. מ"ש מוה"ר ולא עוד אלא הכרח לדרשה דבלא"ה את להט החרב המתהפכת, דבריו נפלאו ממני, דזה אחר שחטא כמפורש בכתוב כדי שלא יכנס כפי' רש"י בחומש שם, אך מקודם לא היה להט החרב. ומר ניהו שם תוך כדי דיבור מקשה דקודם החטא מה היה צריך לתורה דהו"ל כמלאכי השרת ואיך כתב דהיה להט החרב קודם החטא וצ"ע. ועיין לבני חכם [יצחק] הי"ו בספר אבות הראש בשני ד"ג ע"ג

מה עשה הקדוש ברוך הוא ברא שנת חיים ואדם שוכב וישן והוא מזונו ורפואתו וחיים לו ומנוחה לו שנאמר ישנתי אז ינוח לי. עיין בחידושי על הזוה"ק סדר תרומה דעק"ד ע"ב מה שכתבתי שם והוא ביסוד מאמר זה ע"ש. (וזה נשמט מלהביאו בספר וישכם אברהם סימן ק"ט ובא שם בקצרה מדבר אל הידוע כי האי שביעה לחוד משביעו רעב תקון כרת בתענית הסיגוף גדול, עיין נפש חיים מערכת תיו אות ט"ז). אלא דזה לא יכון עם מאמרם על פסוק דאדם ביקר בל ילין. ואפשר דהארץ שדברה כן הוא אחר חטא אדם הראשון דתשש כחה, ואין הכי נמי אם לא היה אוכל מעץ הדעת היתה לה כח לזון כל כ"ד שעות בלי שינה, וברור. ועיין בחי' על המד"ר סדר בראשית פי"ט.

ומרקדים בנקבות שנאמר מלאכת תופיך ונקביך היו בך. לפי מה שהבאתי בקונטרסי זכירה לחיים ח"ב בזכרונות (דקכ"ז ע"ב) דיש במלאכים זכרים ונקבות אתי שפיר קרא דמביא ולא בכף הדמיון. ועיין להרב המפרש בתנחומא סדר במדבר מ"ש בזה ודוק.

עשה לו עשר חופות בגן עדן. ונראה דהמקום גורם נמי לפי כבוד המקום ושהוא על יד הקדוש ברוך הוא עלית על כולנה הם עשר, אלא דלצדיקים גמורים בגן עדן איתא בב"ב דע"ה [ע"א] דעושה להם ז' חופות מדכתיב כי על כל כבוד חופה וכו' יע"ש. וצ"ל דלזה דייק הכא לומר ולחלוק כבוד לאדם הראשון עשה הקדוש ברוך הוא עשר חופות, דזהוא כבודו על כי הוא יציר כפיו, אף על גב דלצדיקים בגן עדן ז' חופות, הנה היינו רביתיה דאדם הראשון דפליג ליה יקריה. וראיתי למוה"ר ולא עוד אלא בפרק זה שהקשה דאיך היה בדעתו שהיה אדם הראשון לבד הרי אמרו דמעיקרא בשביל ישראל היה העולם ועתה נמי בשביל אברהם בשביל משה ונמלך בנשמות הצדיקים יע"ש. ולי הפעוט נראה דהתירוץ פשוט כחקירת הרב נחלת בנימין ויתר מפרשים ומני"ר בספריו היקרים דאיך כל הנבראים לא נבראו כאדם הראשון מפרי האדמה, ורבו התירוצים, ואם כן היו ישראל והיה אברהם ומשה והצדיקים כמו אדם הראשון רבבה כצמח השדה. ועוד אופן אחר כמ"ש מני"ר שם דף ע"ו ע"ג בהולדת נשמות הצדיקים ניצוצות יע"ש, ועוד לו פכ"א דפ"ב בזה ודוק: