פרי עץ חיים שער תיקון חצות (א - ד)
ענין שכיבת הלילה כבר בארנו במקומות רבים באר היטב. אך הכוונה הוא כי הלא רז"ל אמרו, כי החסידים הראשונים היו שוהין שעה א' ומתפללין. וגם ארז"ל כי היו שוהין שעה אחת קודם התפלה, ושעה א' אחר התפלה, ושעה א' של תפלה עצמה הרי ג' שעות בכל תפלה. עד ששאלו רז"ל תורתם אימתי נעשית:
אמנם ענין הדבר הוא צריך שתדע, הלא כבר ביארנו כי קודם חורבן הבית כמעט שלא היו צריכין להתפלל, כי לא היה חסרון בז"א עם נוקבא, ותמיד היו פב"פ, ולא היו צריכין למעשה ידינו ותפלתינו, להמשיך מוחין לזו"נ לזווגם פב"פ, כי לעולם לא היו מסתלקין אלו המוחין מן הז"א. אמנם, אחר החורבן, שנחרב בהמ"ק בעונותינו, נסתלקו המוחין מן זעיר ונוקביה, לכן אנו צריכין להתפלל, ולחזור המוחין אל מקומם כדי לזווג זו"נ. אמנם אחר התפלה חוזרין המוחין להסתלק, וזה סוד של אותן חכמים שהיו מתפללין תפלת נדבה באמצע היום, כדי להחזיר המוחין כמה פעמים אחרים. גם זה סוד מי שמניח תפילין כל היום, שגורם כי המוחין העליונים יהיו כל היום בראש זו"נ; ז"ס חסידים הראשונים לא היו הולכים לביתם תיכף אחר גמר התפלה, אך היו שוהין שעה א' אחר תפלתן, כדי להשהות גם למעלה הפעולה הנעשה על ידי התפלה, שלא יסתלקו המוחין עלאין במהירות, רק שהם ישהו בראש ז"א ונוקביה שעה א' יותר. א"כ צריך האדם שטוב הוא שלא לישן תיכף אחר ערבית, רק ימתין אחר התפלה עד שיעור ג' שעות בלילה אח"כ ישן, כי השינה מורה הסתלקות המוחין, אמנם אח"כ יישן:
וסוד השינה כבר נתבאר אצלינו, שיכוין האדם שהוא עצמו ז"א, אשר נופלת עליו תרדמה, וישן כדי שיסתלקו ממנו המוחין הנתונים תוך נה"י דאמא, והם מסתלקין מן שם, ונותנין[1] ברישא דנוקבא דז"א, ועי"ז היא נבנית כמו שנאמר "ויבן י"י אלהים את הצלע". וכל זה כדי שאחר חצות לילה יהיה לה אז זיוג, ואז צריך האדם לקום, כי כבר חזרו המוחין למקומם ברישא דזעיר שיזדווג בנוקבא, וז"ס קימת חצות לילה:
גם צריך לידע כוונה ב' של השינה, כי כוונת השינה הוא, כי הלא סוד הדורמיטא בז"א שיישן ויסתלקו המוחין, שהם סוד נשמתו, ועולה עד א"א, ושם הוא מעלה מ"נ אל אמא, וגורם זיווג העליון כדי שיהיה מוחין אליו ויזדווג עם הנוקבא. ואע"פ שבכל הזיווגים צריך העלאות מ"נ מבן ובת, עם כל זאת, זו הוא כשהוא לצורך שניהם, אבל עתה הוא לצורך נוקבא לבד, שצריכה תיקון בסוד "ויבן ה' אלהים את הצלע" ולזה מספיק בהעלאות מ"ן של הז"א לבד לצורך נוקבא:
גם צריך האדם לכוין זה הדבר בעצמו, כאילו רוחו ונשמתו נסתלק ממנו ומעלה אותו בסוד מ"נ לצורך הנוקבא עלאה, שתעלה היא מ"נ באותו הרגע של חצי הלילה לגבי בעלה שהוא הז"א, המתחיל להזדווג עמה בחצי הלילה. ואע"פ שהזיווג מתמיד והולך עד אור הבקר, אין בכך כלום, כיון שכבר העלאות מ"נ בתחילת הזיווג שהוא בחצות הלילה, אז היא חיבור של יעקב ולאה, ולכן באחר חצות, מכריזין למעלה שירדו נשמות הצדיקים לתתא לשבחא למרייהו. אך קודם חצות, אז עייל קב"ה לג"ע, ומשתעשע עם הצדיקים. וענין השעשוע הזה הוא, שאותן הנשמות עולין שם בסוד מ"ן, והוא משתעשע בהם ואח"כ יורדין לתתא:
אמנם מצינו שנשתבחו מאוד אותן העוסקים בתורה אחר חצות. ומהו הטעם הזה? אך הענין הוא, כי הלא סוד הזיווג של חצות הוא יעקב עם לאה; אך רחל הנקראת עקרת הבית אין לה זיווג. אמנם בכל חצות לילה היא צועקת ושואגת אל הש"י על חורבן בית המקדש, כמו שכתוב "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה", וג"כ היא נותנת זמירות והודאות כל לילה. וזהו שארז"ל בזוהר על פסוק "אלהים אל דמי לך" - כי רחל נקראת "אלהים", ונקראת "אל", ואינה מחרשת ושוקטת ודומיה כל הלילה לשבח להקב"ה(א). לכן ראוי לאדם לשתף עצמו עמה, לעשות כמעשיה. לכן צריך האדם להרבות ולבכות ולצעוק בכל לילה על גלות השכינה שהיא רחל וחורבן בית המקדש ואח"כ לעסוק בתורה. וזהו סוד דוד המלך שכל לילה היה עוסק בשירות ותשבחות לסייע לשכינה כמ"ש "חצות לילה אקום להודות לך". וזהו סוד "ולא אמר איה אלוהי עשי הנותן זמירות בלילה" כנדרש בספר הזהר, עיין שם:
- הגהה (א) מע"ח - כי "רמה" היא רחל היוצאת מאחורי דז"א מהחזא ולמטה, והוא בחינת אלהים, ואחוריים דאלהים היא ר' היא בחינה דרחל; ויוצאת מאחורי דז"א הנקרא מ"ה, ועם ר' - הרי רמ"ה. ובעו"ה לפעמים נעשית "מרה", וזהו רחל מבכה על בניה, ר"ת מערב, לרמז שהשכינה במערב:
- ^ נ"ל דצ"ל ונתונין או וניתנין - ויקיעורך
אמנם סוד ענין זה, דע, כי הלא כבר בארתי לך בענין פסוק "עקב ענוה יראת ה' " (ועיין שם היטיב) כי הרגלים של לאה ועקביים שלה, הם נכנסין תוך עטרה וכתר רחל, וכל זה הוא בשליש אמצעי של ת"ת דז"א. ונמצא, כי אורך רחל ולאה, הם זה על גבי זה; והוא מן הדעת דז"א עד סיום רגלי נה"י דז"א. אך בודאי שיותר ארוכים הם מן השיעור הזה של אחוריים דז"א. כי הלא הכתר של רחל[1] לא היה שם למעלה מתערב תוך מקום רגלי לאה, אלא שהיתה מתחלת אחר סיום רגלי לאה לגמרי, ודאי שהיה רגלי של רחל עודפים ויתרים למטה מרגלי נה"י ז"א, והיתה צריכה להתפשט למטה, והיתה נכנסת בבריאה בהכרח. לכן הוצרך שתעלה הכתר שלה במקום שרגלי לאה עומדים ממש, ועי"כ היא יכולה לעמוד באצילות, ולא תתפשט לגמרי ותכנוס בתוך הבריאה:
והנה ידוע כי עתה בלילה בתפלת ערבית הזיווג הוא דיעקב ולאה, כיון שלאה מאחורי ז"א הוא עד החזה לבדו, גם כשחזרה פב"פ הוא הזווג שלה עד החזה בלבד דז"א. והנה אחר תפלת ערבית, חוזרת גם היא לאחור עם רחל, כי בעת תפלת ערבית עמדה רחל באחור, ועתה חוזרת גם כן לאה עמה באחור:
אמנם אחר השינה כבר בארנו, שיוצאין המוחין דז"א הנתונים תוך נה"י דאמא, ונכנסין תוך הנוקבא העומדת באחור:
והנה צריך לידע, כי נוקבא הזו אינה רחל, כי רחל היא עומדת למטה מן לאה. אם כן כשנכנסין המוחין הם פוגעים בלאה תחלה ונכנסין בה:
והנה דע, כי לפעמים כשהמוחין נכנסין להגדיל את רחל, הם מתערבין ומתחברין יחד -- לאה ורחל. כי הלא בהיות נה"י דאמא תוך ז"א, היו אורכן שוה לאורך ז"א ממש; ועתה כשנכנסין בנוקבא, הנה אורך ב' הנקבות שוה לאורך ז"א, וא"כ הוא צריך שיכנסו תוך הב' נקיבות ביחד לארכן, כדי להתלבש תוך שניהן, כי אין מספיק להן לנוקבא אחת לבד. והנה, אע"פ שהם ב' נקבות מחולקות, עכ"ז בהכנס בתוכם נה"י דאמא, שהם בחינה א' ארוכה, היא מחברת שתיהן, ועושה אותן פרצוף א' לשניהן, ע"ד מה שבארנו בענין בינה ותבונה שלפעמים מתחברים ונעשים פרצוף אחד. והנה כשעיקר הזיווג היא לרחל, אז לאה משאלת ונותנת בהלואה הגוף והכלים שלה לרחל, כדי שתתארך. וכן להיפך, לוקחת לאה הגוף של רחל והכל נקרא "לאה":
והנה עתה קודם חצות נכנסין נה"י דבינה תוך לאה בהיותה באחור, ונכנסין מעט מעט עד חצות, עד שנמצא כי בחצי הלילה נגמרים נה"י דתבונה לכנוס עד סיום רגלי רחל, אז נגמר פרצוף לאה לגמרי באורך ז"א, ואז חוזרת בחצות הלילה לאה פב"פ כנודע, והיא ארוכה בכל אורך ז"א פב"פ. וזו, מחמת שלוקחת לאה גוף רחל בהלואה. וגם יעקב נגדל, לפי שבחצות לילה הראשונה כשנכנסו נה"י דיש"ס ותבונה שם, הוא יוצא מלאה בחינת יעקב, ונתחבר אותה רשימה והארה ההיא, עם יעקב היוצא מז"א עצמו, אחר שנכנס בו הנה"י דיש"ס ותבונה. ועל ידי כל אלו ההארות, יש בו כח לגדלו בכל אורך ז"א, ואז מתחברים יחד יעקב ולאה:
ונבאר לך ענין זה מה ענין הלואה זו. דע, כי הלא כבר בארנו לך, כי רחל לא היתה בתחלה רק נקודה א' לבד, וזו שורשה ומציאותה לבד. אח"כ ע"י המוחין, אז נתוספו לה ט' נקודות אחרות בסוד תוספות ואז נתהוים בה י' ספירות, ומזדווגות בז"א. נמצא, כי שורש רחל נקודה א' לבד מן הי', ושאר הט' הם תוספות, ואינם משורש מציאותה. והנה בלילה, אלו הט' נקודות של תוספות, לקחם לאה היא לעצמה, ועל ידיהן נגדלת בכל אחורי הז"א, ואז נמצא שלאה נגדלת ורחל מתמעטת, עד שנשארה בסוד נקודה א', אך פחות מאותה נקודה אינה מתמעטת:
והנה כבר אמרנו לעיל, כי בהיות לאה ורחל באחורי הז"א, צריכין להיות רגלי לאה תוך כתר רחל, כדי שיהיה המקום מספיק להם, ולא תוריד רחל אל הבריאה. אמנם זה התיקון הוא כאשר הם ב' פרצופים שידחיקו שתיהם את עצמם וישבו בדוחק. אך כאשר הוא פרצוף א', אי אפשר שישבו שם באותו שליש האמצע אורות כפולים, רק שיתפשטו זה תחת זה. כי גוף אחד, אי אפשר להיות כפול קצתו תוך קצתו ומובלע בתוכו, וזה פשוט. וא"כ מוכרח הוא, שכשיתחברו לאה עם רחל פרצוף א', מוכרח הוא שתעדיף רחל ותרד קצתה למטה מן האצילות לבריאה:
וכאשר נרצה להבין איזה חלק הוא אותו שיורד לבריאה, בוודאי שנאמר כי אותה הנקודה עצמות של רחל שנתמעטה, כנ"ל. כי שאר הט' נקודות נתקשרו יחד, ונעשו פרצוף א' של לאה. אך אותה נקודה דרחל שלא נתקשרה עם פרצוף לאה, היא המיותרת ויורדת ונדחית למטה בבריאה. נמצא, כי בחצות לילה נמצא שיורדת רחל ונכנסת לבריאה, כי דחו אותה רגלי לאה:
- [ והנה מה שנתבאר לעיל כי ט' נקודות המלכות לוקחם לאה לגדל, ונקודה הי' דמלכות יורד מלמטה לבריאה. והנה מצאתי כתוב אצלי כתוב בהיפך - כי הט' נקודות הם תוספות ואלו הם יורדין בבריאה, אך הנקודה עצמה אינה יכולה לירד וליפול בבריאה. ואח"כ בבוקר כשאומרים זמירות וקרבנות והיכלות, אז אנו מעלין כל ניצוצי אבי"ע שירדו לעולמות אלו, וגם הט' נקודות של המלכות עצמה כנ"ל. אך משכתבתי לעיל נלע"ד יותר אמיתי: ]
והנה נודע כי מדור הנשמות הם בבריאה כסא הכבוד. והנה ז"ס ג"ע העליון כמבואר אצלינו, כי ג"ע העליון כנגד הבריאה שהוא בינה, גן עליון, בסוד נקודת יסוד שבה. וגן תחתון בעשיה, נקודות יסוד מלכות. וז"ס שאמרו רז"ל, שהקב"ה נכנס לג"ע להשתעשע בנשמת הצדיקים אחר חצות לילה. והענין הוא, כי לאה היא בעת ההיא מזדווגת ביעקב, אך רחל אין לה שעשוע בעת ההיא אלא בנשמות הצדיקים. וז"ס "ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שוכבת מרגלותיו" - כי קודם חצות אינה תחת מרגלותיו, רק היא עומדת בצדו; אך אחר חצות אז "שוכבת מרגלותיו" למטה ממש, כי ירדה תחת רגליו במקום הבריאה. לכן "ויחרד האיש וילפת" וצועק בקול מר כי נדחית אשתו למטה, כי כל זה מחמת העונות, שאל"כ היו תמיד פב"פ כנודע. [2](גם פירשתי למעלה פירוש אחר בסוד שעשוע הקב"ה בנשמות הצדיקים, שהוא העלאות נשמותיהן בסוד מ"נ אל לאה.)
ולכן רחל כל חצי הלילה האחרונה צועקת וקוראת למעלה, כי היא עומדת בחוץ ונדחית ממקומה בגלות. וז"ס "אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל". ובזה תבין כי בזוהר
- במקום אחד אומר, כי אחר חצות הקב"ה משתעשע בנשמות הצדיקים במה שעוסקין בתורה כמ"ש "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך";
- ובמקום אחר נראה שהוא מזדווג עם הנוקבא;
- ובמקום אחר נראה כי הוא זיוג עליון של או"א אחר חצות, לכן הוא סתום ונעלם בלתי תפלה ע"י בני אדם.
והרי לך ג' מקומות חלוקים, וכולם אמת. כי זו"נ שהם מזדוגים אחר חצות הם יעקב ולאה; אך רחל וז"א הם אינם מזדווגים, ואלו הם השומעים קול העוסקים בתורה אחר חצות לילה. גם קראוה בזוהר "זווגא סתימאה דאבא ואמא" כי כבר ידעת, כי לאה נקרא עלמא דאתכסיא סתימאה. גם ידעת, כי יעקב ולאה הם האחוריים של או"א עצמן. הרי שהכל אמת ודברי אלהים חיים:
והנה צריך שיכוין האדם כוונה גמורה לב' דברים הנ"ל, ובזה יהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, וחוט של חסד משוך עליו ביום, והוא יהיה מבני היכלי דמטרוניתא. כי תחילת הלילה בלכתו לישן, יחשוב ויכוין להעלות נשמתו בסוד דרומיטא ובסוד מ"נ, כדי לזווג יעקב ולאה. ובבוא חצות הלילה, אז כבר אין צריך הזעיר אנפין להעלות מ"נ, ואז יכוין כוונה שניה, והוא להשתתף בצער של רחל, כי בעת ההיא היא יורדת למטה בבריאה, וצועקת וקוראת לבעלה, כי היא עומדת בחוץ נדחית ממקומה בגלות. לכן אז יבכה כמו חצי שעה או יותר, על טרדת רחל וגרושיה למטה בבריאה וגלותה, ועל חורבן:
ובפרט מה שראוי לכוין הוא, כי כיון שאנו חטאנו והשלכנו את הנשמות תוך הקליפות, והכרחנו את רחל שהיא השכינה שתרד למטה בגלות לבין הקליפות ללקט אותן הנשמות כמ"ש "אל גנת אגוז ירדתי" - נמצא כי בעוונותינו היא נצרכה לירד בגלות ואנו גרמנו לה כל זה. ובפרט, מי שהוא משורש קין, שריבה בו זוהמת הנחש, שבה נתונין הנשמות, ראוי לבכות ולהתעורר יותר, כי ידו במעל הזה יותר משאר השרשים. וכן הזהרנו מורי זלה"ה על זה:
ואחר כך שאר חצות לילה יעסוק בתורה עד אור הבוקר, ויכוין לתת נחת רוחו והעלאה אל השכינה רחל, ושתתקן על ידי התורה שאתה עוסק בה אז, כדי שתהא מתוקנת בעלות השחר לעלות בתפלת השחר עם בעלה להזדווג על ידי הכח שהוספת בה בלילה, ואז אתה נקרא "שושבינא דמטרוניתא" כשתכוין לזה להשתתף עמה בצערה ולתקנה:
אמנם היותר טוב הוא, להיות עוסק בתורה כל חצות לילה, עד שתלך להתפלל בלי שום הפסק. אך אם לא תוכל בעצמך, אז התיקון הוא שאחר שתעשה סדר הבכיה על החורבן תעסוק בתורה ואח"כ תישן. ותזהר לקום חצי שעה קודם עלות השחר ותעסוק בתורה, כדי שקודם שיבא השחר (אז רחל עולה ומתחלת לעלות) לימצאך אז שאתה מבני היכלי דידה, ותעלה אותך עמך שמה:
- ^ נ"ל דצריך להוסיף כאן מלת "אם" - ויקיעורך
- ^ הוספת הסוגריים והקטנת הטקסט הן הוספות שלי כפי תוכן הדברים - ויקיעורך
סדר חצות, מועתק מעץ חיים.
הנה אחר שיטהר גופו וינקה עצמו, וירחץ פניו ידיו, וילבוש מלבושו, ויסדר ברכותיו, על פי סדר הגמ' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל:
וכבר בארנו כי אחר חצות נעשין שני דברים:
- הא' הוא זיוג לאה ויעקב.
- השני לבכות על רחל שירדה לבריאה, בסוד שכינה בגלות, היורדת למטה בעת הזה ממש.
לכן צריך שתלך ותשב אצל הפתח סמוך למזוזה (שהוא סוד השכינה פתח העליון) ותסיר מנעלך ותשאר יחף, ותתעטף ראשך כאבל ותרבה בבכיה כפי כחך, ותקח אפר מקלה ותשים על מצחך במקום הנחת תפילין, ותכוין כוונת אפר כמ"ש בשער תיקון העוונות. גם תכוף ראשך ותחבוט פניך בקרקע ממש, ותכוין בזה על שריפת התורה שנעשית אפר. וגם על מה שכתוב אצלי בשער רה"ק, איך מיום שנחרב הבית ונשרפה התורה ונמסרה סודותיה ורזיה לחיצונים, וזה נקרא גלות התורה:
ואמור תחלה "על נהרות בבל" (תהלים, קלז) ותכוין לבכות על חורבן הבית. ואח"כ אמור "מזמור לאסף וכולי" (תהלים, עט) ויכוין לבכות על הריגת הצדיקים.
ואח"כ מן "זכור ה' מה היה לנו" (איכה ה, א) עד סוף מגילת איכה, ותכפול "השיבנו ה' אליך כו' ":
- ובפסוק "זכור יי' מה היה לנו" - ר"ת מיל"ה, ור"ל כי במקום המילה נכנסה הערלה הנקרא "חרפה", כמ"ש הכתוב כי חרפה היא לנו. וזו שכתוב "זכור ה' מה היה לנו"-- בתחלה שהוא המילה הקדושה, ואח"כ "הביטה וראה חרפתינו" של עתה ששלטה הערלה בעולם. גם תכוין, כי מה שהיה בתחלה מדת הרחמים גוברת בעולם (שהוא שם הוי"ה באלפי"ן העולה מ"ה) חוזר להיות מדת הדין גוברת בעולם, הנקרא לנ"ו, שהוא גי' אלהים. וזהו זכור ה' מה היה לנו, כי מה במלוי מ"ם ה"א, בגמטריא אלהים, שהוא גי' לנ"ו. הרי שמן מ"ה, נעשה לנ"ו:
- ובפסוק "נפלה עטרת ראשינו", יכוין כי ר"ת הוא נע"ר; ויכוין, כי השכינה הנקרא ה' אחרונה של הוי"ה, נפלה בעונינו, וזהו נפלה - נפל ה', ובמקומה נשאר מטטרו"ן, הוא נער, בסוד "אי לך ארץ שמלכך נער". גם תכוין, כי ש"ך דינין העולין נער כמבואר אצלי, גברו על הרחמים, ונחסר מהם מתוקם, כי מתוקם הוא סוד ה' אלפין אשר אז נקרא נערה, כמבואר בזוהר. ושם בארנו כי הש"ך, הם
ה' פעם אותיות דין ה' פעם אותיות דין שווה 320, שבה' שמות אדני. וכשנותנין בה הה' אלפי"ן - מתמתקים ונעשין ה' שמות אדנ"י, ואז יהיה שכ"ה כמנין נער"ה:
- ובפסוק "על זה היה דוה לבנו" יכוין כי "זה" הוא יסוד, ו-"על" היסוד-- ההוד. ועתה ההו"ד נהפך לדו"ה. נמצא "על זה" (שהוא יסוד[1]) הוא דוה, תמורת ההוד. ועל השם הו"ק הנקרא "אלה"-- "חשכו עינינו". אז תכוין לסט"א ג"כ הנקרא "אלה אלהיך", כי על "אלה" חשכו עינינו:
אח"כ יאמר פסוקים בישעיה, והם - הבט משמים וכו', כי אתה אבינו וכו', למה וכו'. אח"כ פסוקים, ועתה ה' אבינו אתה וכו' ערי קדשך וכו' העל אלה וכו'. אח"כ פסוקי נחמה על חומותיך ירושלים וכו' ואל תתנו דמי וכו' נשבע ה' וכו' כי מאספיו יאכלוהו וכו' אח"כ יאמר ג' פסוקים אלו אתה תקום תרחם ציון וכו' כי רצו עבדיך וכו' בונה ירושלים ה' וכו' הרי נשלם ענין רחל:
- [מהחברים - אח"כ יאמר, הטה אלהי אזנך וכו' פקח עיניך וכו' עד על רחמיך הרבים. ויכוין במלת פקח, שהוא כתובה פקח"ה, בה' נוספת, גי' טפטפי"ה, דהיינו קנ"א, ויה"ו דמלוי ההין, דהיינו מ"ב. עיניך - גי' קס"א.]
אח"כ יאמר מזמור לה' הארץ ומלואה כל המזמור, ותכוין כי עתה הקב"ה נכנס להשתעשע בנשמות הצדיקים, וזהו שאו שערים ראשיכם, עד סוף המזמור. ויכוין כי בתחלה אמר והנשאו, שהם עליות יסוד ומלכות, שהם אותיות ו"ה של והנשא. אח"כ אומר שאו, והוא רומז אל ת"ת ו' עלאה, שהוא שאו. ובפסוק ישא ברכה מאת ה', תכוין אל הוי"ה בצרוף הי"ב, אשר נרמז בס"ת וצדקה" מאלהי' ישעו' זה', ס"ת היו"ה. אחר כך מזמור כאיל תערוג, ומזמור שפטינו, לפי שב' מזמורים אלו, מיוסדים על חשק המלכות לעלות עם דודה הת"ת, וגם ישראל בניה הם בחשיקה הנ"ל. ויכוין דאית בהו ע' תיבין, כמנין ע' קלין דראמת ההיא איילתא עלאה, וזהו כאיל תערוג. ובס"ת חסדו' ובלילה' שירה' עמי', תכוין לצירוף אחד מי"ב צרופי הוי"ה, והה"י. ובפסוק אלה אזכרה, יכוין לתקן המלכות הנקראת אלהים אשר היא ניתקנית תיקון אחר תיקון, כי בתחלה אלה מאלהים, ואח"כ ואשפוך עלי נפשי נתוסף י', וזהו עלי - על י'. אח"כ ניתוסף אות ם', וזהו אדדם - אדד"ם, והרי נשלם שם אלהים מלא, וזה עד בית אלהים. ופירש אדדה אות מ', ואעלה עם אותיות אלה וי' הנ"ל, שיחברו עם מ' ותעשה אלהים, וזהו עד בית אלהים. ואם הוא בלילה שבין פסח לעצרת, שהם ימי הספירה, תכוין, כי אעבור בסך אל ימי סך הספירה שהם מ"ט, כמנין אדדם:
אח"כ אומר מזמור יענך ה' ביום צרה, ותכוין בג' הויוית דמלוי ב"ן, וכמ"ש בתפלת שחרית, בביאור זה המזמור. ותכוין כי ע' תיבין שבמזמור זה, הם ע' קלין דראמת איילתא, הנז' במזמור כאיל תערוג. ותכוין, כי ר"ת יענך י"י ביום צרה, גי' יב"ק, שסודו הויה אלקים, או ג"כ הויה אהיה אדני. וכן ר"ת ונפלו ואנחנו קמנו ר"ת בגימטריא יב"ק. ור"ת ואנחנו קמנו ונתעודד, ר"ת בגי' יב"ק. יעננו ביום קראינו, ר"ת יב"ק. ותכוין, כי ר"ת ונתעודד י"י הושיעה המלך, צירוף אחד מי"ב צירופי הוי"ה, ויה"ה:
אח"כ מזמור אלהים יחננו, ויכוין כי הלא אחר אשר השכינה תערוג כאיל על אפיקי מים, ואח"כ יענה אותו במזמור יענך, אנו שואלין על עצמינו אלהים יחננו ויברכנו לנו לישראל התחתונים:
ודע, כי בכל לילה שבין פסח לעצרת שהם ימי הספירה, תכוין בכל תיבה וכל אות ואות הנוגעת ומיוחדת לאותו לילה במספר ימי העומר, כנזכר בדרוש ספירת עומר:
ודע, כי כל בחינת אלו המזמורים, הם ענין זווג של לאה ועיבורה ולידתה, בסוד ותקם בעוד לילה וכו' וזכור זה היטיב. לכן תאמר אח"כ הללויה אודה את ה' וכו', ותכוין כי יש במזמור זה כ"ב אותיות אלפא ביתא, לכן אחר שמסיים המזמור, תכוין עוד בה' אותיות מנצפ"ך, אשר בהם נשלמו כל הכ"ז אותיות דא"ב, כי אלו הם בחי' ציור הולד הנזכר, על ידי אותיות אלו, והבן זה. גם תכוין בה' אותיות מנצפ"ך, שהם שם אחד קדוש, השולט אחר חצות לילה, כנז' בזוהר פרשת שלח:
גם תכוין אלו ג' שמות הנ"ל הנז' שם, והם כלך שעפה ייעצה[2]. (אבל הר"ב ז"ל היה אומר שצ"ל סעפה בסמך). כי שם זה יצא מחמשה אותיות מנצפ"ך. והענין, כי בחצות ליל ראשונה ניתקנת לאה בכל איבריה, וכולם הם גבורות ודינין, בסוד מ"ש פרשה בא דף ל"ח, נער נערה, כמו שהודעתיך למעלה, שתכוין בר"ת של "נפלה "עטרת "ראשינו, אל נער, שהם ש"ך דינין כמנין נע"ר. ואחר חצות היא מתמתקת, בסוד חמשה אותיות מנצפ"ך, הם דינין וגבורות, כנז' בפרשת וירא בס"ת דס"א. והענין ה"ג אלו הם הרחם של אשה יסוד שבה, כנזכר פרשה נשא דף קמ"ב, ובבחינה זו בחצות לילה אחרונה, על ידי עסק התורה שעוסקים התחתונים בעולם הזה, ומתקנים תקוני דמטרוניתא. ואחר כך יכוין שם אחד קדוש דע"ב, דויס"ע ויב"א וי"ט, והוא זה - אלד. ותכוין, כי שם זה הוא סוד הלידה של לאה, וגם שם זה עם כולל עולה לאה. וצריך שתכוין, כי תחלה עדיין לא היה כך, והוא למעלה פסוק על חומתיך ירושלים וכו', "אל "דמי "לך וכו', ראשי תיבות אד"ל. ועתה נהפך ונעשה אל"ד, בסוד לידה כנ"ל. ודע, כי פעם אחר שמעתי ממורי זלה"ה, סדר המזמורים באופן זה, כי מזמור לה' הארץ יש לומר אחר יענך ה' וכו', והנה סימן של המזמורים הם כך, בחול הסימן כא"יל, שהם כאיל תערוג, אלהים יחננו, יענך ה', לה' הארץ. ובליל ר"ח סימן כל"אה. כאיל, לה' הארץ, אלהים יחננו, הללויה אודה ה'. והענין, כי בראש חודש או ביום שאין אומרים תחנון, אין לבכות ולהתחנן על חורבן בית המקדש ח"ו, וגם אין לומר כל המזמורים והפסוקים הנ"ל, זולת יתחיל ויאמר אלו מזמורים, שהם סי' כלא"ה בלבד. (ס"א אח"כ תקום ממקומך ותלך לעסוק בתורה):
ולקחתי מפירוש האדרא, אחר מזמור הללויה אודה את ה', צריך לומר פסוק נוע תנוע ארץ כשיכור, ופסוק והיה ביום ההוא יפקוד ה' וכו', כי שמות אלו יוצאין מפסוק באופן זה, כי כל"ך יוצא מסופי תיבות ג' אותיות כ' דשכור, ל' דמלונה, כ' וכבד עליה, ושם שעפ"ה, אותיות פשע"ה גופה. ושם ייעצ"ה, ר"ת יפקוד ה' על צבא המרום. ותכוין להשלים באותיות מנצפ"ך. אחר כך תתודה על עונך, ותאמר מזמור בבא אליו נתן הנביא:
- ^ נראה דצריך להגיה שהוא הוד - ויקיעורך
- ^ ראו זהר ריש פרשת שלח (ח"ג קנו, ב) - ויקיעורך
גם צריך שתדע, כי אחר שכבר גמרת כל המזמור של הללויה, צריך שתבכה בכל לילה על עונותיך, ותבקש מלפניו ית' מחילה. לכן אחר שתאמר מזמור אלהים יחננו, תאמר מזמור בבא אליו נתן הנביא, כל המזמור בבכיה תחינה ובקשה. ותאמר אח"כ, עד אנה בכיה בציון ומספד בירושלים תרחם ציון ותבנה חומות ירושלים. ואח"כ תקום ממקומך, ותלך למקום אחר לעסוק בתורה עד עלות השחר, ותכוין עד אנה בכיה, כי ציון נגד רחל, וירושלים נגד לאה, ותכוין למתק שניהם מגבורתן. והנה לאה עומדת מחזה ז"א ולמעלה, ורחל מהחזה ולמטה. ותכוין, כי הנה אורות הניתנין לרחל, הם מאחוריים דז"א, שפנים שלו מ"ה. ואחוריים רבוע מ"ה שהם ק"ל כנודע, והוא גי' עד אנה. גם מגיעין אליה אורות הנגלים דיסוד אמא, אשר בהיותן למעלה כנגד לאה הם אורות סתומים, והם בחינת הבל היוצא מיסוד אמא, והוא מלוי הוי"ה דס"ג, שהוא גי' ל"ז כמנין בכי"ה. וזהו עד אנה בכיה בציון, המכונה לרחל, כי עתה הם חסרים מרחל הנקרא ציון, ב' מיני אורות הנ"ל, שהם עד אנה בכיה, ואנו צועקים אליו, עד אנה תמשיך בכיה זו ברחל, על חסרון אורות אלה והשפע שלה, אשר שניהן עולין כמנין, ע"ד אנ"ה בכי"ה:
ומלת ציון, כבר נתבאר במקום אחר, ונגד לאה הוא מספד בירושלים, כי אורות המאירין בלאה שהם קפ"ד, שהוא סוד אחוריים דע"ב דיסוד אבא המאירין בלאה, כי שם זה הוא בחינת משה כנודע, המאיר בלאה כמבואר אצלינו במאמר רז"ל כל ההולך ד' אמות בא"י וכו', כי רבוע הוי"ה דע"ב גי' קפ"ד, כמנין מספד. והענין, כי אורות שלה נהפכו למספד, שהוא תמורת האור שהוא גימטריא קפ"ד, וטעם היות נק' ירושלים הוא, כי לאה היא למעלה אחורי הפנים דזעיר אנפין ממש, לכן יש לה הארה נמשכת מהפנים. וכבר ידעת, כי אורות הפנים הוא משם אל במלוי, בסוד ב' שמות אל במילואן, והם גי' ש"ע נהורין דאנפין עלאין, לכן תכוין כי ג' אותיות של"ם מירושלים, הם גימטריא ש"ע נהורין, שהם ב"פ אל"ף למ"ד. והרי הוזכר ג' שמות א"ל במלואם במקומם, בב' תפוחים קדישין, ובחוטם אשר באמצעיים, והרי נתבאר למה לאה ירושלים:
ואחר אשר צעקנו עד אנה בכיה בציון ומספד בירושלים, מתפללין לאל יתברך, תקום תרחם ציון, נגד רחל. ותבנה חומות ירושלים, נגד לאה. והכוונה, שבכח הב' יסודות דאו"א, תאיר בהם ותקימם לשתיהם מנפילתן, ואז תקו"ם - תקמ"ו, כי ת"ק אחוריים דאהיה דיודין שהם תקמ"ד, גי'. תסיר מהם אחוריים הפשוטים אשר הם מנין דם שהם חשבון אותיות פשוטין, ושאר המלוי גי' ת"ק. וגם המלוי הוי"ה ביודין גי' מ"ו, וזהו תקום - תקמ"ו, תרחם - הם גי' ג"פ רי"ו, שיש בציור ד' אותיות הוי"ה, כמ"ש בסדר השכיבה אחר ביאור כוונת אנא בכח ע"ש. והכוונה, כי ע"י ג' אלו רי"ו, תרחם ציון ותבנה חומות ירושלים, שהם רחל ולאה. וכבר ידעת, כי ציון הוא בחינת הנקודה פנימית דרחל, שהוא יסוד שבה, לכן שם הוא ענין תרחם, שהם ג' ציורים רי"ו שבהוי"ה, שהם סוד מ"נ שבה. אמנם ירושלים היא מלכות, שאינה פנימית, רק חומה חיצונה, כמבואר בסדר החותם דליל ה"ר. וג"כ בענין אותיות - חותם, חומת, תחום, היא במלכות ולא ביסוד, וזהו תבנה חומת ירושלים, כי ירושלים היא לאה:
גם בפסוק לב נשבר ונדכה, שבמזמור בבא אליו נתן הנביא, נתן לי מורי זלה"ה יחוד גדול, שאכוין בו קודם השכיבה, כנודע אצלי מנהג היחודים הללו מה ענינם, ואיני זוכר אלא קצתה, ועלה בדעתי להעתיק פה, כי נראה לעניות דעתי כי טוב לכוין הדבר גם עתה כן. ל"ב - הם ל"ב נתיבות, ל"ב אלהים עובדא דבראשית, "לב נשבר ונדכה, ר"ת גי' אלהים. "לא "תבזה, ר"ת גי' ת"ל, והם סוד חמשה שמות אלהים גימטריא ת"ל, שמשם נמשכין בחינת תלתלים וקוצי דשערי דאריך אנפין, היוצאין מה' גבורות שבדעת שלו, שהם ה' אלהים, לכן נרמז ונכתב ג"כ שם אלהים בבירור, באמרו אלהים לא תבזה, ולהודיע כי שורש הת"ל, הם משם אלהים, ולהמתיקם בסופי תיבות של פסוק הנ"ל, כיצד - שם אלהים הפשוט, הנרמז בראשי תיבות לב נשבר ונדכה, תמתיק בסופי תיבות שהם בר"ה, שהוא גי' או"ר, והם סוד אל"ף למ"ד אהיה ע"ה, כמבואר אצלינו. וחמשה אלהים, גימטריא ת"ל, הרמוזים בראשי תיבות "אלהים "לא "תבזה, תמתיקם בסופי תיבות אלו עצמו, הם ג' אותיות מא"ה, שהוא גימ' מ"ו, מלוי הוי"ה דע"ב. גם תכוין, כי ראשי תיבות "זבחי "אלהים "רוח "נשברה, ראשי תיבות חר"ן, שהם סוד ג' אלהים שבגרון, וזהו זבחי אלהים רוח נשברה. ותכוין להמתיק על ידי סופי תיבות אלו עצמן, שהם בגימטריא הוי"ה דס"ג. שמעתי ממורי ז"ל, שראוי לכוין אחר חצות, בפסוק פקח עיניך וראה, לכוין בו כך - כי פק"ח, גי' שם מ"ה ואהי"ה באלפי"ן ג"כ, שעולה קמ"ג, ושניהן גי' פק"ח, ותאיר בהם מן שם אהי"ה דיודין, גי' עיניך קס"א, וזהו מועיל מאוד אל האדם. גם במ"ש, לא היה מניח להתאבל על חורבן בית המקדש ולומר קינות כטעם האומרים שבמוצאי שבת נחרב הבית, שהציתו אש בהיכל, כי עדיין תוספות קדושת שבת קיימת אפילו בבחינת הנשמה. וגם אחר חצות ליל מוצאי שבת, לא היה מאריך בבכיה יותר משאר לילות, אלא עושה כשאר לילות, אחר שיטהר גופו כנ"ל. בענין תיקון הנפש, הזהרני מאוד מורי זלה"ה בכוונת התפלה, ובפרט בברכת שמע קולינו, ולשים מלח על השלחן, ולכוין רגליו בעת הקדושה, ושיאמר עלינו לשבח ועל כן נקוה לך, ויאמר פסוק והיה ה' למלך וכו', ויכוין שראש פסוק זה ו' וסופו ד', גימטריא י', בסוד הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, וגם שיכוין בתפלה לדוד הטה כו', ואכוין שהוא בעולם היצירה, ושורש נפשי משם:
גם הזהיר אותי לקום בחצי לילה לעסוק בתורה ולתקן שורש נשמתי, כי להיות שאני מן הזיוג של אחר חצות שהוא יעקב ולאה, ולזה צריך לקום, ואשאר נעור עד אור הבוקר ולעסוק בתורה וזהו אחר שאומר התיקון. אמנם בלילות של קיץ, סמוך לאור הבוקר שאז הלילות קצרים, ואין רק המזמורים לעשות התיקון, אע"פ שלא נשאר זמן ללמוד, שסימנם כלא"ה, ואחר כך יעסוק בתורה אם בר"ח ובי"ט שאין אומרים נפילת אפים אין ישאר לו זמן: