פרי עץ חיים שער קריאת ספר תורה (א - ו)
השער הי"ד שער קריאת ספר תורה, ותשלום התפלה ויתחלק לז' פרקים:
בעת פתיחת ההיכל להוציא ס" ת ביום שבת, היה נוהג מורי זלה"ה, לומר בריך שמיה מ"ש בזוהר פ' ויקהל דף רי"ו. ובקונטריס אומר ג"כ. גם מורי זלה"ה היה אומר הסדר הכתוב בזוהר, שצריך לומר בעת הוצאת ס"ת בריך שמיה, ולא הזכיר יום שבת, אלא סתם בריך שמיה דמארי עלמא עד ולשלם וכו'. (א):
הגהה (א) צמח - וכן נראה מלשון זוהר שם דקאמר רזא דס"ת וכו', דיומא דא וכו', אחר כך דר"ו, קאמר בריך שמיה, משמע שאין לאמרו ביום שבת, ואפילו הכי, אינו אסור לאומרו גם בחול בשעת הוצאת ס"ת:
הנה סוד התורה, הוא סוד יסוד דאבא שבתוך ז"א, והנה הזיווג שאנו עושין הוא שהיסוד דאמא נפתח, ויוצאין אורות החסדים והגבורות משם. אך יסוד אבא סתום בכל צדדיו והאורות שבתוכו אינן יוצאין מתוכו, רק הארה בעלמא להוציא את יעקב, אך מוחין עצמן שבפנים אינם יוצאים, לכן עתה אחר זיוג העמידה, אז נבקע יסוד אמא ומאירין המוחין שבתוכן אל יעקב ורחל, העומדין חוץ לז"א בנ"ה שבו:
אמנם לצאת אותן האורות לחוץ, צריך ב' מיני בקיעות - א', שיבקע יסוד אמא, והחסד שלה המתפשטין בזעיר אנפין, ומלבישין את היסוד אבא כנודע. וכשיבקע, יוצא אור יסוד אבא, תוך ז"א עצמו, לחוץ מן יסוד אמא, הרי ב' בקיעות באים כאחד. וזהו פתיחת ההיכל להוציא ס"ת לחוץ ממנה. פי' - ההיכל, יסוד אמא, ס"ת, יסוד ועיין לקמן:
ספר תורה שנוהגין להוציא בב' וה'. כבר הודעתיך בששת ימי המעשה, שיום ב' וה' הוא סוד היצירה, הנרמז בז"א אות ו' שבהוי"ה, הוא הנקרא תורה, לכן בב' ימים אלו דווקא אנו מוציאין הס"ת:
סוד הס"ת יום ב' וה', הוא בסוד העולמות. כי הנה יום א', הוא סוד עולם הבריאה, לכן אז הנשמה הולכת, ולכן אנשי משמר לא היו מתענין יום א' מפני הסכנה. וביום ב' הולך הרוח שהוא מיצירה, ולכן צריך לקרות בתורה אותו יום, שתורה סוד היצירה וזעיר אנפין. אח"כ יום ג' סוד עשייה, שהולך הנפש, לכן עד יום ג' רשאי להבדיל. יום ד' עשייה, חוזר ועולה וקונה נפש לשבת הבאה. יום ה' עולם יצירה, חוזר ועולה, וקונה רוח לשבת הבאה, לכן קורין בתורה, סוד זעיר אנפין המקנן ביצירה. יום ו' עולם הבריאה, חוזר ועולה וקונה נשמה לשבת הבאה:
והנה כוונת הוצאת ס"ת הוא זאת, כי הלא כבר בארנו, כי לעולם סוד התורה הוא יסוד אבא שבתוך ז"א. והנה הזיוג שאנו עושין הוא, שהיסוד של אמא נפתח, ויוצאין אורות החו"ג משם. אך היסוד דאבא הוא סתום בכל צדדיו, והאורות שבתוכן אינן יוצאין מתוכן, רק הארה בעלמה להוציא את יעקב, אך המוחין עצמן שבפנים אינן יוצאין, ולכן עתה אחר זווג של עמידה, אז נבקע היסוד של אמא, ומאירין המוחין שבתוכם לחוץ, אל יעקב ורחל העומדין מחוץ לזעיר אנפין בנה"י שבו. אמנם, לצאת אותן האורות לחוץ, צריך ב' מיני בקיעות, א' הוא שיבקע היסוד דאימא, והחסדים שלה המתפשטין בזעיר אנפין, ומלבישין את היסוד דאבא כנודע, ולכשיבקע יצא אור דאבא בתוך הז"א עצמו, חוץ מן יסוד דאמא, זה בקיעה ראשונה, וזהו פתיחת ההיכל, להוציא הס"ת ממנו ולחוץ, כי ההיכל הוא יסוד דאמא, שבתוכו הס"ת הוא יסוד של אבא נתון. בקיעה ב', אחר כך שיבקע היסוד דז"א עצמו, ויעבור האור מחוץ לו, וזהו בקיעה ב'. וז"ס פתיחת התיק הס"ת, להוציא ולהראות הכתב (צמח - מכאן שצריך תיק לס"ת) שבתוכו לחוץ, אל כל האנשים, ואז אנו קוראים בס"ת התורה שבתוכו, ויוצא האור שבתוכו לחוץ, שהוא הכתב שבספר תורה:
ונלע"ד באופן אחר, כי הבקיעה ראשונה היא הוצאת היסוד דאבא חוץ לגופא דז"א, כי כבר הוא יוצא מתוך היסוד דאמא, כי היסוד דאמא הוא כבר נפסק במקום החזה. ובקיעה ב', הוא בקיעת היסוד עצמו דאבא שהוא הס"ת, ולהוציא הארה שבתוכו, ובזה יצדק יותר סדר הבקיעות, כי בקיעת ההיכל הוא ז"א, ובקיעת הס"ת עצמו הוא בקיעת היסוד דאבא עצמו. אך הפירוש הראשון הוא יותר פשוט אצלי בביאור שכך שמעתי:
אמנם מספר העולין לס"ת, הוא חילוק, כי בב' וה' עולין ג', ובר"ח ד', וביום טוב ה', וביה"כ ו', ובשבת ז', ובכ"מ שהם, נבאר אותם במקומם:
אני חיים וויטאל, ראיתי למורי זלה"ה שאמר להר"ם רומי, שיעשה לו ספר תורה כמו במדינה, ולא היה מקפיד על הפתוחות וסתומות של המחמירין שמשנים אותם:
מצאתי כתוב, רמז להעולין בספר תורה בכל שנה, סימנך - שמ"ע, הוא ג' אותיות, נגד ג' העולין שבת למנחה, ובב' וה'. ישרא"ל - ה' אותיות, נגד העולין ביו"ט. הוי"ה - ד' אותיות, נגד העולין בר"ח וחולו של מועד. אלהי"נו - ו' אותיות, נגד יוה"כ. הוי"ה אח"ד - ז' אותיות, נגד העולין בשבת:
הנה רז"ל נובלות חכמה של מעלה תורה. דע, כי התורה הוא יסוד אבא שבתוך ז"א, ומכחו מה שנפל ממנו ויצא לחוץ לז"א, משם יצא יעקב הנקרא תורה, כמ"ש תורה צוה לנו וכו', שהוא יסוד דאבא הנקרא תורה, והוא הוציא התורה הנק' קהלות יעקב, שהם אורות הנקהלים ונקבצים ביעקב ויצא ממשה:
מצאתי כתוב, טעם ז' העולין בס"ת בשבת, הם נגד ב' רמונים שעל ס"ת כנודע, שהם ב' עטרין לז"א שהוא הס"ת, שאנו ממשיכין אותם מנה"י דאו"א, ומיסוד דא"א הנקרא רצון. ולפי שהוא הנהר היוצא מן העדן שאינו פוסק והולך, לכן בשבת מוסיפין עוד עולין כמו שרוצין. יוה"כ - עולין ו', מאחר שאסור בתשמיש, לכן אין שום יחוד ע"י יסוד דא"א, אלא שהם נגד נה"י דאו"א לבד. ביו"ט - ה', מאחר שעיקר העיטרא דז"א היא מאימא, כנזכר בפסוק "אלה מועדי י"י, ר"ת אמ"י, לכן הם ה', נגד ה' גבורות דאימא. בר"ח וחש"מ - ד', נגד שז"א יונק מי"ס דאו"א, ומכללות הח' דאבא ומכללות ה"ג דאימא, ולכן הד' שהוא מגבורות דאימא קורא קרבנות בענין היום, כדי לקרב האותיות שלא יהא הג' מעכבות. ושאר הקריאה בבו"ה, הוא להמשיך מנה"י דאימא, לכן הם ג' לבד, ע"כ מ"כ:
הנה נודע, כי החו"ב הוצרכו תיקון, כי הבינה היתה תחילה מקבלת האור אב"א, כי לא יכלה לסבול פב"פ, ואז נתקטנה ונתמעטת הכלי שלה, וזה המיעוט נפל למטה. וכן החכמה, מאחר שהבינה לא היתה יכולה לקבל האור לה אם היתה פב"פ, ובחינה זו ירדה למטה, באופן שגם מן אור שהיה ראוי לקבל החכמה יותר ממה שקבלה עתה וגם מהבינה, ירדה להם חלק למטה במקום ז"א. וזשרז"ל, נובלות חכמה של מעלה תורה, פירוש, האור שנבל ונפל מן החכמה עליונה שהוא אבא, נעשה התורה שהוא ז"א, וכשהז"א עולה למעלה, מעלה עמו מן אותו האור שנפל מלמעלה מן או"א, וחזר להעלות אלו הנובלות הנז', וניצוצי הקדושה שנפלו למטה. כי כמו שנשמות הצדיקים מעלים מ"נ לצורך זו"נ לזווגם, כך זו"נ מעלים מ"נ לצורך זיווג או"א, מן אותו הנובלות שנפלו מהם למטה:
ודע, כי מן ג"ר שהם א"א ואו"א, לא נפלו בבריאה, לכן לא נזכר בהם מיתה, רק בז' מלכים בלבד. רק ירדו במקומם באצילות, למקום שהיו שם זו"ן קודם שנפלו בבריאה, וכיון שנשארו באצילות, לא נק' מיתה אלא נפילה. וז"ס הנובלות הנז', שג' נובלות הן, נובלות דחכמה תורה, ונקרא נובלות התורה, כי בחינת אלו שנפלו, אינם בחינת הפנים ח"ו, רק בחינת אחוריים לבד היותר חיצונים, להיותם דינים קשים ומרים, וז"ס נובלות התורה. נובלות החכמה תורה, הוא יעקב הנקרא תורה, והוא אחוריים שנפלו מן החכמה עילאה. ונלע"ד נתן, שזהו עצמו נובלות הג':
נובלות אורה של מעלה הוא גלגל חמה, בסוד כי נר מצוה ותורה אור (ועיין בתיקונים) וכבר ידעת, כי הטפה המגדלות ומציירות הולד, הן בחינת חו"ג. והן בחינת האותיות שמהם נוצר הולד, וגם האותיות הם בחינת הכלים, ואלו נעשים כלים לאו"א בסוד אחוריים כנז', ואלו הם שירדו למטה עם שאר החסדים, שיורדים לצייר הכלים של הולד שהם ז' מלכים של זו"ן:
והנה אלו הבחי' הם כ"ב אותיות התורה, הז' אותיות הם כלים לזו"ן שהם ז' מלכים, וט"ו אותיות הם כלים לאו"א היותר גדולים מזו"ן. וסימן אותיות או"א, הם י"ה, כי גם או"א נק' י"ה שבשם, ואותיות של זו"ן, הם ז' שעטנ"ז ג"ץ. ומט"ו אותיות הנשארים, הו' מהם שהם אותיות בד"ק חי"ה, הם אחוריים דאו"א, כנז' בזוהר כ"י. ושאר אותיות שהם מלאכ"ת סופ"ר, הם בנים לאו"א. והנה זה הטעם שאנו מתייגין על אותיות אלו תגין, ותבין למה בשעטנ"ז ג"ץ ג' תגין על כל אות מהם, ובד"ק חי"ה תג אחד לבד. והענין, כי שעטנ"ז ג"ץ הם ז' מלכים, וכבר ידעת כי הז"מ הם מקבלין אור של הגוף של א"ק ולא יותר למעלה, ונמצא חסרים ג' אורות עליונים של אוזן חוטם פה, לכן נשברו פנים ואחור שלהם. ואלו הם סוד ג' תגין על כל אות מהם, כי מורין העדר האור מהכלים שהם האותיות, ונשאר האור למעלה מהם ולא בתוכם. אמנם אותיות בד"ק חי"ה, הם אחוריים של או"א שירדו, ואו"א מקבלים האורות של ח"פ, ולא חסר מהם רק אור אזן עליונה, כי לכן לא ירד מהם רק אחוריים, לנגד אותו אור שחסר מהם אנו מתייגים תג אחד על כל אות מאלו. כבר ביארנו לך טנת"א של הנקודות, וכאן הנקודות הם אורות שיצאו תחלה והאותיות הם הכלים, ואח"כ נפרדו אלו מאלו, ואז האורות נשארו בבחינת תגין של האותיות שהם הכלים, ואחר כך באו הטעמים שהוא בחינת שם מ"ה החדש שיצא מן המצח כידוע. הטעם שיש בספר תורה תגין ואותיות ואין בה נקודות וטעמים, כבר אמרנו לעיל כי אחר שבירות הכלים נשארו האורות בבחינת תגי"ן על האותיות, ואח"כ באו הטעמים שהוא שם מ"ה, לכן יש בס"ת תגין ואותיות, ולא טעמים ונקודות. וס"ת היא יסוד החכמה, וכבר ידעת כי במחשבה אתבררו כולהו, לכן ס"ת מורה על בחינה זו, וע"י זה שאנו קוראין בה בטעמים ונקודות, אנו מתקנים אותה. ולזה תראה כי לטעמים יש הוראה בהוצאת הפה, כי יש ניגון פרטי לכל טעם, וכן הנקודות. אך התגין אין להם שום הברה, והענין, כי בחי' טעמים ונקודות, בהיות האורות מאירים תוך הכלים, לכן עושין נדנוד והברה והם נרגשין, שמאירים האותיות ע"י הניגון שלהם. אבל התגין, הם הוראה בהיות האורות מבחוץ ועומדים מרחוק, לכן אין התגין נרגשין באותיות. גם חילוק אחר, כי ט"נ, יש קצתם תוך אמצעות האות, כמו דג"ש רפ"ה פסי"ק מקי"ף, וגם תחת האותיות, אך התגין הם תמיד חוץ לאותיות, (שהם זו"ן הנק' אותיות) עכ"ז הם עומדים אצלם להאיר להם, אע"פ שאינם בתוכם. ודע, כי בחינת תגין הוא אהי"ה דיודי"ן ודאלפי"ן, הרי ד"ש, והוי"ה ואהי"ה גי' מ"ז והוי"ה דההי"ן שעולה ב"ן, ס"ה גי' ת"ג. סוד תרין רמונים. כבר נודע כי הז"א שהוא בן או"א, הוא בחי' התורה, שנובלת חכמה של מעלה תורה. והנה ידוע, כי בן היקר, ירית תרין עטרין מסטרא דאבא עטרא דחסד, ומסטרא דאמא עטרא דגבורה, וכנגדן אנו משימין על ס"ת ב' רמונים. וכשמשים רמון ורמון, יכוין רמון ימין בעטרא דחסד, וברמון שמאל בעטרא דגבורה:
ענין התרין רמונים. כי הנה הס"ת הוא דיוקנא דז"א, ובצאתו מההיכל, הוא כעין יציאות ז"א ממעי אמו, ואז יוצא הארה מז"א, שהוא מושפע באותו שעה מן א"א כתרה של תורה. וכאשר מניחין עליו הרימונים, יכוין ב' עטרין דאו"א, והם הרמונים שלו, חסד כלל ה"ח, גבורות כלל ה"ג, ואז הוא עת רצון, והמגדל הוא בסוד אדני, וס"ת בסוד הויה. וכאשר מוליכין אותו צריך לחבקה, להורות שהוא ת"ת דז"א, והוא בין ב' דרועין דז"א, ובה"כ עצמה, היא המלכות. וכשמגביהין אותו להראות לעם הכתב, מורה בזה שז"א נותן כל מה שהיה לו למלכות, לכן הס"ת בלי טעמים ונקודות, לומר שלא נשאר בלתי אם גויתו סוד האותיות, אבל הנקודות והטעמים סוד תורה שבע"פ, לא. ויניח ב' ידיו על ב' עמודיו, להמשיך על הס"ת ב' עטרין בה' אצבעות הימין, וה' אצבעות של שמאל, ויכוין שהם קס"א וקנ"א, גי' שי"ב, דהיינו גי' י"ב הויות. וכ"ח אותיות דמלוי המלוי, נגד כ"ח פרקין. ושי"ב, נגד גימטריא ספר. גם ד' ע"ב בארבע אצבען, גימטריא רפ"ח, ושם ב"ן בגודל ימין, דהיינו ש"ם וספ"ר בשוויה גמור, להמתיק המלכות להעלותה לז"א פב"פ. ויאמר ברכו את ה' המבורך, פי', שהוא מבר"ך שהוא שמאל וימין. וכשקורא, יכוין כי הדוכן הוא הר סיני, וכאלו מקבל התורה מפי זעיר אנפין. ואם יזכה, יאירו גולמי אותיות שלפניו, כאש לבנה. להורות, כי חוט של חסד משוך עליו, ואם לא יזכה כ"כ, יאירו כאש שחורה. ואם לא יהיה כוונה ח"ו, אז יהיה כעס ככהן:
כמה שנים התפלל מורי זלה"ה בביתו בעשרה במנין לבד, בלא ס"ת בהסגר ולא היה חושש כלל לס"ת. בעת הקריאה, היה יושב מורי ז"ל, ולקדיש היה עומד, ואח"כ היה חוזר ויושב:
מע"ח - גם מנהגו היה בהוצאת ס"ת, היה מנשק הס"ת ומלוה אותה עד סמוך לתיבה, והוא נשאר שם, עד שהיו פותחין אותה, והיה מסתכל ורואה האותיות היטיב, עד שהיה מכיר לקראתן, ואח"כ היה חוזר למקומו ויושב, ולא נזקף כמו שנוהגין הרבה, אלא יושב במקומו עד אחר קריאת ס"ת, ואח"כ לקדיש ס"ת, קם לענות איש"ר, וישב פעם אחרת, והיה אומר שהיה נמשך אור גדול, ע"י הסתכלותו בס"ת מקרוב עד שיוכל לקרות אותיות. גם כשהיה קורא בתורה, לא היה נוגע ביריעות הס"ת, רק ע"י המפה של הס"ת, גם לא היה עולה בתורה בשבת אלא לששי, כמבואר לקמן:
מע"ח - צריך לומר וזאת התורה אשר שם משה וכו'. סודו, כי ארז"ל נובלת חכמה של מעלה תורה, כי היסוד דאבא בתוך ז"א, ומכחו וממה שנפל ממנו ויוצא לחוץ דז"א, משם יוצא יעקב הנק' תורה, כמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה שהוא יסוד אבא הנקרא משה, והוא הוציא התורה שהוא קהלות יעקב, שהם האורות הנקהלים ונקבצים ביעקב, הוציאם משה:
ועתה נבאר ענין ג' העולים לס"ת ביום ב' וה'. והענין הוא, כי הלא אע"פ שהאירו גם החג"ת דאמא וחג"ת דז"א, וכמו שבארנו כי בחזרת העמידה עולין יעקב ורחל עד חג"ת, אך בחי' היסוד של אבא אינו מתגלה, רק בחינת נ"ה שלו לבד, כי בב' וה' לבד דחול נבקעים נה"י דאבא ויוצאין ומאירין לחוץ. והנה הכהן הוא נגד קו ימין נצח, והלוי הוא נגד קו שמאל הוד, וישראל נגד קו האמצעי יסוד (א), ואח"כ חוזרין ומתעלמין, כי אין זה רק הארה לפי שעה ואח"כ מתעלמים, ואז מחזירים ס"ת למקומו:
הגהה (א) צמח. כזה - כהן, נצח ז"א, שבתוכו פרק התחתון דנצח אבא. לוי, הוד ז"א, שבו פ"ת דהוד פרק אבא. ישראל, יסוד דז"א, שבו פ"ת דיסוד אבא:
אמנם כוונת האדם באחיזתו ס"ת בידו הוא (ב). כשאדם עולה לקרות בס" ת, יכוין ויאחוז בב' ידיו בס"ת עצמו ביריעות התורה, יד א' מפה ויד א' מפה, ויכוין כי ס"ת הוא סוד ב' שמות של אהיה דיודין וההין, והם קס"א קנ"א גי' חדש, ויכוין כי ע"י ב' ידיו שבהם כ"ח פרקין, הוא נשלם ונעשה שם, וז"ס שם חדש, כי הפשוט והמלוי של כל שם אהיה, הם י"ד אותיות. ותכוין כי אהיה דיודין הם י"ד אותיות ביד ימינך, ואהיה דההין י"ד אותיות ביד שמאלך, הרי בין שניהם כ"ח, וכשתצרף כ"ח עם חדש, יהיה גי' שם, וקרא לך שם חדש. והנה שם וספר, הכל אחד בגי', כי ספר, גי' י"ד אותיות של אהיה דיודין וי"ד אותיות של אהיה דההין, עם חשבונם שהם שי"ב, הרי הכל גי' ספר, וז"ס ס"ת. ואח"כ יכוין לכלול יד שמאל ביד ימין, להראות שימתקו הגבורות ונכללו בחסדים, ותסלק יד שמאל ותשאר יד ימינך לבדה אוחזת בס"ת, כ"ז שתקרא. והנה תחלה תפתח ותראה ואח"כ תסתום ותברך, ותחזור ותפתח ותקרא, ותחזור ותסתום ותברך. גם לא תאחוז הס"ת ביריעה בידך, רק ע"י מפה של ס"ת, כי הנוגע בס"ת עצמו ח"ו עליו נאמר, כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום, כדאיתא במס' מגילה בסופו:
הגהה (ב) מע"ח - בחול אינן מתגלין רק ג' פרקין תתאין דנה"י דאבא, וכן דנה"י דז"א:
הטעם שקורין בתורה בב' וה', נודע הוא כי ג' עולמות בי"ע עולין באצילות, כנז' בכוונת מנחה של ע"ש. והנה כפי עלייתן, כך הן ירידתן של כל ימי השבוע, כי ביום א' יורד הבריאה. וביום ב' יורד היצירה, שהוא ו' בחינת התורה, לכן אז קורין בתורה. וביום ג' יורד העשייה, ואינו יורד האור התורה שם, יום ד' משבת הבאה, וחוזר לעלות מה שירד עולם העשיה, לכן אין ביום ג' וד' ס"ת. יום ה' עולם היצירה, ולכן מוציאין הס"ת. יום ו' עולם הבריאה. ובשבת עולם האצילות. ומפני שיום א' ויום ו' עולם הבריאה כנ"ל, הנה לרוב הארתן א"צ להוציא בהם ס"ת:
מע"ח - צריך לעסוק ולקרות בתורה הרבה בב' וה', שהם בחינת הרוח והוא ז"א הנקרא תורה, וז"ס תקנת עזרא לקרוא בתורה בב' וה', והוא ג"כ סוד עליות משה להר סיני ביום ה' לקבל לוחות, וירידתו עם לוחות ביום ב', כי לוחות התורה הם הכסא כבוד, הוא סוד כשתחליף אותיות לחת בא"ת ב"ש, יהיה אותיות כס"א:
אח"כ אומרים קדיש. וגם הוא כמו קדיש שלאחר עמידה כנ"ל, שהם ב' המ"ב של ע"ב. אח"כ אומרים אשרי ומסיים ואנחנו נברך וכו'. אמנם כבר בארנו לעיל, כי כמו שעליית העולמות הד', הם עולין מתחלת התפלה עד עמידה, ג"כ אחר עמידה חוזרין לירד העולמות וה אחר זה. אך בעליות הם תחלה עשייה, ואח"כ יצירה, ואח"כ בריאה. אך ברדתן הם להיפך, בי"ע, ואז כל העולמות חוזרין למקומם. אך דע, כי שאע"פ שאמרנו זה, עדיין אינן יורדין רק אחר עלינו לשבח, כמ"ש בע"ה. אך הענין הוא, כי הלא בארנו כי כל העולמות עלו ונכללו עד האצילות. אמנם טעם עלייתו הוא, כי כל העולמות עולין ליקח השפע הראוי להם, לכן אחר הזיוג העליון, יורד השפע הראוי לכל העולמות:
מהחברים - (אח"כ אומר תהלה לדוד שנתקן על הפרנסה, שנאמר פותח את ידיך. וג"כ לסוד אחר, כי מאחר שהתפללנו בעולם היחוד, צריכין אנו להביא הברכה ושפע למלאכים וחיות ואופנים, וז"ס יביעו ויגידו יספרו ירננו, שהכל נאמר על המלאכים, ואחר שהוא בשלימות עם הכל, וכולם סנגורים בעדו, ואז היא עת רצון לשאול צרכיו, לפי שבתחלה זימן המאורות החקוקים בכסא כבוד לסעודה, ולא פשט שום אחד מהם ידו עד שיהנה המלך קודם, ואח"כ ניתן רשות לשאר המאורות להנות, והאדם מוסר נפשו ונפל על פניו לעורר כחו כנ"ל, ושאר מאורות נהנין בסוד תהלה לדוד, כל אחד כראוי. וזהו יגידו ידברו וכו'):
אמנם תחלה לוקחת הבריאה, ואח"כ לוקחת השפע ליצירה, ואח"כ לקחו העשייה, אך עדיין כולם הם למעלה במקום שעלו באצילות, ושם במקום ההוא לוקחים כל עולם ועולם השפע שלו. ואחר עלינו לשבח, הם יורדין כל אחד למקומו עם השפע שלו שנטלו. וכבר בארנו, שתכוין קודם שתאמר אשרי, בשם הוי"ה דיודי"ן של ע"ב, והוא י' דהויה שהוא באצילות, ותכוין להוריד שפע משם אל עולם הבריאה שהוא שם ס"ג, והוא אות ה' הראשונה שבשם, והוא אל שדי:
ענין אשרי. הנה מה שראוי שתכוין הוא זה, כי הלא בנפילת אפים שם העלינו סוד מ"ן של בחינת נפש כנ"ל, ואז גם הז"א לא נתן בה כ"א בחינת נפש דדכורא. ותכוין, כי גם באשרי אתה מעלה מ"ן של בחינת רוח שבג' עולמות ג"כ כנ"ל, כי אין נר"ן באים בפ"א תוך הולד, ועתה בא הרוח ע"י ג' ב"ן. והנה יש ג"פ ב"ן במזמור אשרי, אחד הוא ר"ת של ארוממך אלהי, עם ס"ת של ארוממך אלהי המלך, גי' ב"ן. הב' הוא, ארוממך אלהי המלך בר"ת, עם גי' של אלהי, הכל יחד גי' ב"ן. הג', בכל יום אברכך, בכל גי' ב"ן, הרי ג"פ ב"ן, נגד ג"פ ב"ן שיש בנ"א. ותכוין בג' ב"ן אלו, להעלות מ"ן של בחינת הרוח. ותכוין, כי גם הדכורא שהוא הז"א, נותן בה מ"ד של רוח:
גם יש דבר אחד, והוא, כי הנה אמר הכתוב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. אמנם אנו צריכין להוריד אל האשה העליונה, בחי' שאר כסות עונה, והנה ענין העונה הוא הזיווג, וכבר נתבאר שהוא סוד נ"א כנודע. וענין השאר שהוא המזונות, הוא רמוז בג' אשרי הנזכר כאן, והם - אשרי יושבי, אשרי העם שככה, אשרי העם שי"י אלהיו, הרי ג"פ אשרי, יכוין לתת לה שארה. וכמו שבענין העונה יש בה ג"פ שם ב"ן, גם השאר ג' שאר, ג"פ אשרי בסוד ג' עולמות. ובענין פסוק פותח את ידך, כבר נתבאר בסוד אשרי של הזמירות, ובאשרי של המנחה:
אח"כ מזמור יענך, יש בו ג"פ ב"ן אחרים, והם - א', בס"ת שם אלהי יעקב. ב', נרננה בישועתך ר"ת ב"ן, ג', בס"ת יעננו ביום קראנו, וכאן הוא סוד להעלות מ"ן של בחינת הנשמות, ותכוין כי גם ז"א נותן מ"ד הנשמות. אך דע, כי הלא במזמור הזה יש ע' תיבין, ובזוהר אמרו כי הם ע' קלין שצועקת היולדת. אמנם סוד הענין, כי הלא הנוקבא דזעיר אנפין דאצילות, נתעברה בנפילת אפים, והיא צריכה אח"כ לילד מה שנתעברה אז, כדי לתת חלק מן אותו עיבור לכל עולם ועולם. והנה קודם שתלד, אז צריכה שיהיה הולד שלם בנפש רוח נשמה, ואחר כך תלד ויצא לחוץ, ואז כח הנשמה לוקחת הבריאה, הרוח היצירה, וכח נפש לקח עשיה. ולכך קודם שתלד, אז נתן בה כח הנשמות, ואז כשהיא צועקת אז מזדווג עמה בסוד הנשמות ונשלם הולד, ועל ידי זיווג ההוא נפתח רחמה וילדה אחר כך. ואז כשילדה, אז לוקחין הבריאה המגיע לה. וסוד לידתה הוא כשתאמר ובא לציון כמ"ש בע"ה:
גם במזמור הנ"ל תכוין בזה המזמור בד' תיבות שם יב"ק שסודו הוי"ה אלהים. א', יענך י"י ביום צרה גי' יב"ק. ונפלו ואנחנו קמנו, גי' יב"ק. קדשו בגבורות ישע, ר"ת יב"ק. ואנחנו קמנו ונתעודד ר"ת גי' יב"ק. ונתעודד י"י הושיעה המלך, ר"ת בצרוף הוי"ה, והוא ויה"ה, ואחר כך יעננו ביום קראנו, ר"ת יב"ק. לכן צריך לחבר מלת המלך עם הושיעה, לתת טעם פסיק במלת מלך, ואח"כ יענך. גם תכוין בע' תיבין שיש במזמור הזה, כי הם סוד ע' קלין של יולדת כנ"ל. ומזמור יענך י"י ביום צרה שאומרים בשחרית קודם ובא לציון, הוא סוד הבריאה. והנה ע"י הקדיש שאמרנו אחר העמידה הורדנו סוד האצילות לבריאה. אמנם באצילות נתעברה המלכות ע"י זיווג בנפילת אפים, וירדה כאן בבריאה מעוברת. אמנם עתה בבריאה היא יולדת, ולכן היה צועקת עתה סוד הע' קלין של היולדת כנז' בזהר, נגד ע' תיבין שבמזמור הזה, ואח"כ יולדת הנוקבא דז"א, ומה שילדה הוא סוד קדושת ובא לציון, כמו שאכתוב בעזרת השם. מהחברים - אח"כ אומר צרת לבו. יענך י"י ביום צרה, ויש בו ט' פסוקים, נגד ט' מאורות, ט' רקיעים. ודוד היה ממשיך שפע וברכה, מן הט' מאורות עליונים, למדה שלו למלכות. ותמצא בו ע' תיבין, נגד ע' שמות שיש להקב"ה, וכנגד ע' צירין הסובבים לכסא הרודפים אחר דוד, כמ"ש כל גוים סבבוני, כמ"ש וכו'. ומזמור זה טוב לבקש רחמים על היולדת, לפי שיש בו ט' פסוקים נגד ט' חדשים של הריון, ויש בו ע' תיבין נגד ע' צירי יולדת, ואינה יולדת עד שנותנה ע' ולא פחות אלא יותר הן. והטעם, לפי שמפתח חיה לפנים מן ע' מדרגות, ובכל קול וקול יורד מדרגה א' אותה המפתח, ואם תצעק יותר מע' קלין הכל מרצון הבורא ית', אבל בפחות לא תלד. בענין מזמור לדוד יענך, מצאתי הג"ה להר"ם זלה"ה. וז"ל, מה אשים לא שמו אל ומה אפסיק לא הפסיקו ה', וכל העושה ככה מקלקל הכתוב, ואני קורא עליו אשר קרבת רחקתי, כי מי שיראה ויפתח עיניו שהקב"ה שם אתנ"ח בתיבת הושיעה, כדי להפסיק שם. כי המפסיק בהמלך, נמצא שהוא מתפלל על המלך שיושיעהו ה'. גם יתחייב מסוף דבריו להסיר פסיק מן ונתעודד, ואין שומעין לו בזה, ולא אאמין שקיבל כך ממורי זלה"ה. והכוונות אפשר לכוין גם בלי קלקול הפסוקים. אחר כך ראיתי בספר מלכיאל אשכנזי, שגם הוא מחקו מספרו:
ובא לציון. עתה יולדת הנוקבא דז"א, ומה שילדה ניתן השפע שלה בתחלה לבריאה, וז"ס הקדושה של ובא לציון, שהיא נמשכת מלמעלה, ונקראת תוספת קדושה שניתן עתה אל הבריאה, והיא דוגמת הקדושה שבאצילות ודוגמתה יולדת בבריאה:
אמנם קדושה זו, היא לה"ק ותרגום. והענין הוא, כי צריך להאיר ולהמשיך שפע בכל הבריאה בבחינת פנים ואחור, לכן לה"ק נגד הפנים ותרגום נגד אחורים, כנודע כי כל תרגום בסוד אחוריים. ויש בה הארת ג' מוחין חב"ד שדוגמתן יולדת בבריאה, והם קק"ק - נגד חכמה. וברוך - נגד בינה, י"י ימלוך - נגד דעת. וכבר בארנו היטיב זה במ"א, ושם בארנו כי י"י ימלוך, הוא כנגד מה שאמרנו בקדושת עמידה, ימלוך י"י לעולם וכו', ע"ש היטיב:
מע"ח - בובא לציון, יכוין כי עתה יורדת מ"ן דז"א בהיכל ק"ק דבריאה ויולדת כלול מנר"ן, והנשמה של זה הולד ניתנית בבריאה, והוא תוספת קדושה זו בין בפנים בין באחוריים בעולם בריאה. עוד טעם היות תרגום הוא, כי כאן צריך לכסות הקדושה של לה"ק בתרגום, כי הוא נסתר ונעלם בו. והנה אנו רוצין להוריד הת"ת אל המלכות, למטה בבריאה. לכן התחיל י"י, ואח"כ אומר ימלוך לעולם ועד, וזה כוונה להמשיך הארה מת"ת שהוא י"י, למלכות, ובזה תמלוך לעולם ועד:
מע"ח - מורי ז"ל היה נוהג לומר זאת הקדושה דתרגום בקול רם, ולא היה חושש למי שאומר שצ"ל הקדושה דתרגום בלחש:
(מהחברים - בסיום יאמר, כי לא עזבת דורשך ה', ס"ת תכ"ה, והוא השם אשר הרג משה בו את המצרי, למה תכה רעך והוא פנימי של שדי, וכל המכוין בו ניצול מאדם רע כל היום):
מע"ח - ארז"ל, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. וזהו ובא לציון, שהוא המשיח. ור"ת "גואל "ולשבי "פשע, הוא גוף. גם דע, כי האדם המוציא ש"ז לבטלה, מוסר את בניו ביד החצונים, וכאשר יחזור בתשובה, אז יחזרו אותן בניו למקומן, תוך אותו האוצר הנקרא גוף. וזהו ולשבי פשע ביעקב, כי שב בתשובה מפשע ההוא. ר"ת, ביעקב נאום ה' ואנ"י, ר"ת בני"ו. כי כל זה הם מעכבים את המשיח, וכשיחזור בתשובה יחזרו למקומם, ועם זה ובא לציון גואל. גם שם בארנו, ענין פסוק שאומרים בסיום ובא לציון, והוא י"י חפץ למען צדקו, ובארנו שם, שתכוין לשם צי"ת, שהוא נרמז בשם שקוצי"ת, וזהו ר"ת "צדקו "יגדיל "תורה. והנה גם תכוין, כי ר"ת צדקו יגדיל תורה ויאדיר, גי' אבגי"תץ. באמרך ברוך הוא אלהינו שבראנו לכבודו, תכוין בו היטיב, כי שם סוד הבריאה, ומשם סוד תורתינו, ומשם סוד נשמותינו, וזה שבראנו לכבודו בסוד הבריאה, והבדילנו מן התועים בסוד נשמותינו משם, ונתן לנו תורת אמת תורת הבריאה. ולכן אנו מתפללין כאן, הוא יפתח לבנו וכו', ותכוין בזה היטיב. ובאמרך י"י חפץ, תכוין בר"ת של צדקו יגדיל תורה, בשם אחרון של מ"ב, שהוא בהיכל ק"ק דיצירה, נגד בינה דבריאה, ושם זה עולה ת"ק במילוי שדי, ומשם סוד התורה, כי שם זה הז' ביום השבת:
ואח"כ יאמר הקדיש, וכבר בארנו כוונתו, להוריד מ"ן דבריאה ליצירה, ע"י שם ב' מ"ב, א' דס"ג והוא הראשון, והב' דע"ב. והכוונה, ע"י הקדיש אנו כוללין יצירה עם בריאה ע"י ס"ג וע"ב, כדי לקבל שפע היחוד וזהו בתפלה לדוד. אח"כ אומרים תפלה לדוד, וגם זה בארנו, איך יכוין תחלה להוריד אור משם ע"ב דאצילות לס"ג, ואח"כ מס"ג למ"ה שביצירה. ותכוין מן תפלה לדוד עד קוה אל יי', באות ו' שבשם, ובשם מ"ה, ובשם א"ל הויה. והנה עתה יורד החלק של השפע המגיע אל היצירה, וכבר בארנו איך עדיין כל העולמות הם למעלה באצילות, רק שבעודן למעלה באצילות הם זה למעלה מזה וזה חוץ לזה בודאי, והזהירנו מורי ז"ל בענין תפלה לדוד, לאומרו בכוונה גדולה, כי עיקר הארתו הוא מן היצירה, שהם המזמורים, כי משם שורש נשמתו והשגתו, כי כל המזמורים הם בחינת גבורות. ואח"כ מזמור של יום, בכל יום ויום. אח"כ קדיש, ונתבאר לכלול עשיה ביצירה, שיכוין להוריד בו מן יצירה לעשיה ע"י ב' מ"ב, אחד של ס"ג, ואחד של מ"ה. אח"כ קוה אל ה'. אח"כ קדיש, והוא קדיש דיתמי, וגם זה נתבאר במ"א. (מע"ח - אין כאלהינו, רומזת לה' שבשם. אין כאדונינו רומז לו' שבשם, שהוא אדון כל הארץ, וגוף וברית חשבינן כחד. אין כמלכינו רומז לה' עלאה, לרמז למלך עלאה כנזכר פרשת שמות. אין כמושיענו, דא י' עלאה וקוצו אבא וא"א):
אח"כ תאמר ברכו, וכבר בארנו כי סוד ברכו זה האחרון אינו כמו הראשון, כי הראשון כוונתו ע"ב ק"ל כ"ו, וזה האחרון הוא ג' מילוי ע"ב ס"ג מ"ה וג' מ"ב שלהם, וכולם גי' ברו"ך שהם רכ"ח, שהם יותר רחמים. ובמלת המבורך, יכוין כי אות ה' בג' ציורים כזה די דו ווו גי' מ"ב, וז"ס המבר"ך, כי ה' מ"ב ר"ך, כי המ"ב הוא המ"ב שלהם, ור"ך הם המלואים, שהם יותר רחמים מן המ"ב שהוא דין:
מהחברים - מן קוה אל ה' עד אתה תושיענו, יש ע"ד תיבות, נגד אהי"ה ב"ן ע"ה.) בתפלה, עולין תחלה ע"י מעשה הקרבנות לתקן העשיה, ואח"כ קדיש. ב"ש לתקן היצירה, כי המזמורים ביצירה, ואח"כ קדיש, ויוצר אור נתקן בריאה, ושמה הקדושה מיושב, והעמידה לתקן באצילות, ושמה הקדושה מעומד. ואח"כ יורדין להוריד השפע, בובא לציון חוזרים לבריאה, ושמה ג"כ קדושה מיושב, ותפלה לדוד חוזרים ליצירה במזמורים. ופיטום הקטרת, כנגד הקרבנות בעשיה, וביום השבת אין עוד ירידה, כי אם שאומרים פיטום הקטרת להבריח החיצונים שלא יתאחזו בתפלה:
מהחברים - ודע, כי עד ובא לציון היינו באצילות אחר נ"א שאדם מכוין להפיל עצמו עד עשיה, ואח"כ קם וחוזר לאצילות כבראשונה עד ובא לציון, וכאן עולם בריאה, עד שיאמר קדיש תתקבל, ויתחיל תפלה לדוד אז נכנס ביצירה. ודע, כי בקדיש תתקבל יש פ"ו תיבות כמנין אלהים, רומז להמשכת קדושה במלכות, ולפי שחלל הבריאה הוא מעט, לכן תמצא שאנו אומרים כי אם ובא לציון, ואחריו תיכף הקדיש. וא"ת, איך אצילות החלל שלו אינו כ"כ גדול, עד ובא לציון. תשובה, דע, כי הפיל עצמו עד עשיה, וכדי לחזור עד האצילות, היה צריך הרבה דעת לעבור ד' עולמות, לכן יאמר התחנה, אח"כ אבינו מלכנו, אח"כ אל ארך אפים ביום ס"ת, או יאמר קדיש כשאין ס"ת, ואח"כ יענך ה' ביום צרה. ובתחנה, עלה מן עשיה. ובאבינו מלכנו, עלה מן יצירה. ובקדיש, עלה מבריאה. וביענך ה', באצילות. וחוזר חלילה עתה לירד לבריאה, בובא לציון. אח"כ תפלה לדוד, ביצירה. ויש בו ח"י פסוקים עם פסוק בית יעקב. ויש קפ"ו תיבין מתפלה לדוד עד שיר המעלות, נגד הוי"ה שעולה קפ"ו, והרמז, פו"ק חזי. ובנביאים, פק"ו פליליה. אח"כ אומר שיר המעלות, ויש בו נ"ז תיבין, נגד א"ל הוי"ה העולה ז"ן, ויש בו ח' פסוקים, נגד מלוי השם שיש בו ששה אותיות וב' אותיות א"ל, הרי ח' אותיות נגד ח' פסוקים של כל המזמור. ומתחיל באות ש' ומסיים באות צ', רומז על ש"ץ רקיעים שהקב"ה בועט בהן, כשקם בחצי לילה להשתעשע בנשמתן של צדיקים. אח"כ נהגו לומר שיר של יום שהיו הלוים אומרים. ודע סוד שיר של יום, דע, כי האורות האצילות השופעות עלינו בשבת בסוד נשמה יתירה, מאירה כל יום א' בסוד הכתר משפיע כחו אל החסד יומא קדמאה דאיהו בריאה, ושירה של לוים לעורר ההארת אלו יום יום, והארת בריאה מא', מאירה בב' שהוא יצירה. ונלע"ד, שהטעם דרועא שמאלא בירכא ימינא שהוא מתחלת יצירה, והארת יצירה, מאירה בסוד ז"א בג' בסוד עשיה. ואח"כ בדה"ו ע"י שיר הלוים, לעורר הארה עי"ב מקמי שבתא, וכל אחד מעצמו, לא תסייע מה שעליו כמו בתר שבתא, וזה פי' השירים:
יום א. בבריאה, לדוד מזמור לה' הארץ וכו', יוד פסוקים נגד י' של השם. גם קל"ח תיבות, נגד חקל תפוחין עד אמן ואמן. לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, ב' גבורות שלא נמתקו, להמתיקם, כי ב"פ גבורה גימ' תב"ל, כי הוא - כתר. על ימים יסדה - ז' ימים סובבים א"י נקרא ג"כ נהרות. מי יעלה - כתר. בהר ה' - בינה. מקום קדשו - חכמה. נקי כפים - אף מי שנשמתו מצד קין, יוכל להצדיק עצמו, נקי ע"ה, גי' קס"א. כפים ע"ה, גי' קנ"א. ובר - גי' יצחק, להמתיקו בשם בוכ"ו, שהוא גי' לבב. אלהי ישעו - בינה. זה דור דורשיו - יסוד. פניך יעקב - מלכות. שערים - ש"ע נהורין, נשאר רים, גי' נ"ר, נשמה רוח. שערים - כמנין כתר, ושעריו שערות ראש. פתחי עולם - הם או"א. מלך הכבוד - כתר מלך לאבא, שבו ל"ב נתיבות כמנין כבוד. י"י עזוז וגבור - אמא. ויבא מלך הכבוד - אבא. ה' צבאות - ז"א. מלך הכבוד סלה - נוקבא, ה"פ כבוד נגד ה' פרצופים. מי יעלה בהר ה' - ר"ת ב"ן, שהם מ"ן למטה לבינה. יקום במקום קדשו - יב"ק ס"ת מו"ם, שם האחרון דע"ב שמות. נקי כפים מזרע לבטלה. ובר לבב, גימטריא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עם ד' כוללים. "ישא "ברכה "מאת י"י - ר"ת ב"ן לת"ת וכו'. ואחר כך יאמר הושיענו וכו', ברוך ה' מציון - שהוא יסוד עולה מ"נ. ברוך ה' אלהים - חו"ב. אלהי ישראל - כתר. עושה נפלאות לבדו - חו"ב. וברוך שם כבודו - זו"נ:
יום ב. ביצירה, גדול ה' בעיר אלהינו - ע"י השושבין שהוא, יפה נוף, ת"ת. משוש כל הארץ על הר ציון - יסוד, בסיוע ירכתי צפון - נ"ה. קרית מלך רב אלהים - מלכות. בארמנותיה - ת"ת ויסוד שהם ארמונים. נודע למשגב - בטעם בו ירוץ צדיק ונשגב המגדל. כי הנה המלכים - זו"נ. נועדו עברו יחדיו - בסוד עובר על פשע, והמה החיצונים. רעדה אחזתם וכו', ברוח קדים תשבר - הקליפות. בעיר ה' צבאות - מצד הת"ת. בעיר אלהינו - מלכות ממש. אלהים - בינה. יכוננה, כשמך אלהים - מל'. כן תהלתך - בינה. ישמח הר ציון - ת"ת. תגלנה בנות יהודה - היכלות שבבריאה. בנות ירושלים. ינהגנו עלמות. ויש בו ט"ו פסוקים, נגד שם י"ה:
יום ג. בעשיה. מזמור לאסף, זה מדבר בחיצונים הקרובים אל העשיה. פלטו דל ואביון - יסוד ומלכות. אכן כאדם תמותון - בסוד ח' מלכים, וכנגדן ח' פסוקים בזה המזמור. וכאחד השרים תפולו - מעולם לעולם. קומה אלהים שפטה הארץ - מלכות שלא נשברה, לפיכך מלכותו בכל משלה, ויש בו ס"א תיבין, נגד אני ראשון ואני אחרון, וכתוב ששים המה מלכות, אחת היא יונתי:
יום ד. בעשייה. אל נקמות ה' - בעשיה, שהוא קרוב לחיצונים, והרוגי מלוכה מסרו עצמן שם למיתה. אל נקמות אדנ"י - ר"ת ב"ן, כאלו השם כתוב באל"ף דל"ת. אם אמרתי - ג"כ כ"ג פסוקים, ועם הושיענו שמוסיפין אחריו, כ"ד פסוקים, נגד כ"ד צירופי אדנ"י שבעשיה, ויש בו קס"א תיבות, נגד שם אהי"ה במילוי קס"א:
יום ה. ביצירה. הרנינו לאלהים עזינו - מלכות. אלהי יעקב - ת"ת. שאו זמרה - מנצח. ותנו תוף - מהוד. כנור - ת"ת, כ"ו נ"ר. נעים, מחסד. עם נבל - מגבורה. תקעו בחודש שופר - מבינה. כי חוק לישראל - סבא. משפט לאלהי יעקב - מסוד הדעת. עדות ביהוסף שמו - יסוד. בצאתו על ארץ מצרים - למלוך, הרי מלכות. ושם י"ז פסוקים מ"ק הוי"ה, וקכ"ו תיבות נגד שם אדנ"י ברבוע. לא יהיה בך "אל ז"ר - גימטריא רחל של הקליפה, והיא אשרה. לא תשתחוה לאל נכר - לעבודת השמש זה הבעל, והתורה אומרת כי לא תשתחוה לאל אחר, הכולל את שניהם אל - דכורא, אחר - נוקבא, והם עצמן אלהים אחרים זה לזה, דכתיב בהו אל תאמר אשלמה רע. הטעם יותרת הכבד דיהבא שיורין לבעלה, אחר שנתקשטה לחוטא בסוד אל זר כאומרו, והנה בעל אשרה גימטריא תרח וז"ס ארז"ל, תרח עובד צלמים היה, שהם תרין לזכר ולנוקבא, לפיכך מתחיל בגנות בליל פסח. ומנשה מלך יהודה כששב, חתר הקב"ה חתירה מתחת כסא הכבוד, ונתקבלה תפלתו:
יום ו. בבריאה. ה' מלך גאות לבש, גאוה לכבוד שבת. ה' פסוקים, נגד ה' עלאה מקננא בכורסייא. מ"ה תיבין נגד שם מ"ה. ובא לציון - בריאה. תפלה לדוד - יצירה. אין קדוש וקטורת - עשייה. ובסוף כולל כל העולמות ממטה למעלה עד א"ס. אין כאלהינו אין כאדונינו - רומז ליצירה. אדונינו מושיענו - עשיה, ובאו משולבים ורמוז כלולים זה בזה. ויש בנוסח זה ע"ד תיבות, אהי"ה ג"ן. תנא דבי אליהו - בריאה לכלול באצילות, וזהו אל תקרי הליכות שהוא מלכות, ומצדה כולן הלכות. ת"ח מרבים שלום - הכל באצילות. כי ת"ח - הם נ"ה, שלום - יסוד, עולם - מלכות, ע"כ מהחברים:
עלינו. יחוד זה נתן לי מורי ז"ל, שאכוין בשחרית במנחה בג' שמות דס"ג, ואכוין ברב המנונא סבא, ובר' נהוראי סבא, ובר' ייבא סבא, כי סבא גי' ס"ג, והם ג' שמות ס"ג. צריך לכוין, א' בשם ס"ג עצמו. וב' סגים השניים, הב', צריך לכוין בג' שמות אהיה, שהם כמנין ס"ג. וס"ג ג', יכוין במלוי ס"ג ובמלוי ב"ן, גימטריא ס"ג, וזה סידורן בפירוש ג' שמות ס"ג - עלינו לשבח לאדון - ס"ת גי' ס"ג, יכוין בשם ס"ג עצמו בניקוד עלינו וכו', והוא נגד רב המנונא סבא. הב', לתת גדולה ליוצר - ר"ת גי' ס"ג, ויכוין בג' אהי"ה גימטריא ס"ג, והוא נגד רבי נהוראי סבא, והוא ג' שמות דאהיה אלו, יוצאין מכח הג' אלפין שיש במ"ה דאלפין. שלא עשנו כגויי הארצות - יכוין בשם ס"ג ג', במלוי הס"ג ובמלוי הב"ן גי' ס"ג, והוא נגד רב ייבא סבא. אח"כ יכוין בר"ת של זכר דבר לעבדיך, עם נקודות הפסוק כזה זדל שבא תחת זין קמץ תחת ד' שבא בל'. אח"כ יכוין בס"ת דרך ר' שבא ר' קמץ ך שבא. ואח"כ בר"ת וס"ת יחד זרדרלך. ז שבא ד קמץ ל' שבא, אח"כ יכוין בשם אהו"ה במלוי דמלוי ויוצא מפסוק זכר דבר לעבדך כו' כזה - אלף למד פא, הי יוד, ואו אלף ואו, הי יוד:
נ"א, מ"כ וז"ל - עלינו, גי' קס"ו, אחוריים דס"ג, ותכוין בס"ג עצמו נגד רב המנונא סבא. גם תכוין בר"ת עלינו לשבח לאדון הכל, גי' קל"ה ע"ב וס"ג, והוא ס"ג מן ג' אהי"ה בסוד ג' אלפין, נגד רב נהוראי סבא, ור"ת לשבח לאדון הכל, גי' אדנ"י, לתת גדולה ליוצר, ר"ת גימטריא ס"ג, והוא מילוי דס"ג ומילוי דב"ן, גי' ס"ג, נגד רב ייבא סבא:
עלינו וכו', ואנחנו כורעים ומשתחוים וכו', ויוסד ארץ, שהוא מלמעלה למטה, בסוד א"פ שהוא בינה. נוטה שמים - לז"א, ויוסד ארץ - מלכות. בינה האצילה לזו"נ, שהם שמים וארץ. ואח"כ המקיפים, ומושב יקרו בשמים, כי א"מ, מושב יקרו הוא בשמים, בז"א. והוא י' שמות של המקיפים דז"א:
מהחברים - ועתה צריך להמשיך א"פ וא"מ לזו"נ מבינה, שהוא נוטה שמים - פנימי לז"א, ויוסד ארץ - פנימי למלכות. ומושב יקרו בשמים ממעל - מקיף לז"א. ושכינת עזו בגבהי מרומים - מקיף לנוקבא. הוא אלהינו - מקיף לשניהן. והכל מפורש בכתוב. כי י"י הוא האלהים ר"ת יה"ה, שהוא סוד מקיף. בשמים ממעל - פנימי ומקיף לז"א. מתחת - פנימי ומקיף לנוקבא. אין עוד - מקיף לשניהם, ע"כ מהחברים:
ממעל - הוא סוד שם א' של א"מ כל כללות ז"א. ושכינת עזו וכו' - הוא י' שמות של א"מ, כל כללות י"ס נוקבא דז"א. הוא אלהינו אמת מלכנו וכו' - הוא שם א' של א"מ, כל כללות דזו"נ. וידעת כי ה' הוא אלהים - הוא כל כללות מלמעלה למטה א"פ, וזה ממעל. וכנגד א"מ שהיא ממטה למעלה, אמר ועל הארץ מתחת, ולא אמר בתחת ולא במעל, רק מתחת ממעל. כי מתחיל הא' מלמעלה למטה, והא' ממטה למעלה. ואומר על כן נקוה לך וכו':
עלינו, כבר בארנו מן ואנחנו כורעים עד סוף, כי הוא באצילות עם המקיפים שבו. אמנם תחלה צריך לכוין, בד' עולמות הקודמים אליו, וז"ש עלינו לשבח לאדון הכל, היא בריאה, הנקראת אדון כל הארץ. ויוצר בראשית - יצירה, שלא עשנו - עשיה, ולפי ששם סוד הקליפות, לכן מזכיר אותן בסוד עשייה, וזהו שהם משתחוים להבל ולריק. ואנחנו כורעים וכו', לפני ממ"ה הקב"ה, שהוא באצילות. והרי בזה נקשרו כל העולמות, אחר קבלת השפע אחר הזיווג:
סוד עלינו לשבח. כבר בארתי במ"א, כי הלא כוונת עלינו, הוא שבח גדול לאין קץ, וראוי לאומרו אחר כל תפלה מג' תפלות, ולא כמו אותן שנוהגין שלא לאומרו אלא בשחרית לבד. וענין שבח זה הוא, כי אחר שסדרנו לך סדר כל העולמות בפרטותיהן, והעלינו אותן ממטה למעלה עד העמידה, ואח"כ נתננו להם שפע לכל עולם ועולם, מן העמידה ועד עתה, ועדיין כולם עומדין למעלה כנ"ל. והנה כוונתינו הוא, להוריד עתה כל העולמות במקומם, כדי שכל עולם יחלק טרף לבני ביתו המקוים לו, כמ"ש הכפירים שואגים לטרף. ואנו חוששים שלא יתאחזו הקליפות באותו שפע, לכן אנו אומרים שבח זה עלינו לשבח, כי עי"ז מתבטלים החיצונים, ואין יכולין להאחז בהארת העולמות (ס"א בטהרה). והטעם הוא, כי כבר הודעתיך, כי א"מ הוא המבטל האחיזת החיצונים, כי אורו גדול ומסמא את עיניהן, ואינן יכולין להתאחז בו, והוא מונעם. וכמ"ש לך, כי החיצונים מונחים בין א"פ לא"מ, כמבואר אצלינו בסוד החשמל. אמנם שבח זה, מתוקן להוריד הא"מ עצמו, כמ"ש בעז"ה, ובזה יתבטלו החיצונים, ולכן אומרים אותו אחר כל תפלה ותפלה. וגם, כי הלא תחלה לוקחין העולמות א"פ, ואח"כ א"מ, כי אור הגדול הוא בא באחרונה כנודע, לכן אחר שקבלו א"פ לוקחין עתה כל העולמות א"מ. הרי בארנו בזה ב' טעמים שיש בזה התיקון, ובשבח הזה אחר כל תפלה. א', לפי שהוא עצמו אינו יכול לבא אלא באחרונה. הב', כדי שלא יתאחזו החיצונים כנ"ל. והנה, תחלה אנו רוצין לתת שבח להש"י, שיכלל ד' עולמות בקדושה שבהם לייחדם יחד, ולהוציא ולגרש משם הקליפות ע"י שבח זה, ואח"כ יורדין המקיפין ומגרשין אותן. והנה במ"א בארנו, שאדון הכל - הוא בבריאה, ליוצר וכו' - יצירה, וכו', ואח"כ שאלתי למורי זלה"ה, ואמר שאינו כך, רק שצריך להתחיל מן האצילות, והוא באופן זה. תחלה, עלינו לשבח לאדון הכל - נגד האצילות, שהוא אדון כל העולמות, כי הוא אדון עליון מכולם, והוא המציאם, והם כולם ברואיו כנודע, כי כל האצילות נקראת אלהות, והבריאה כסא אליו יתברך, ומכ"ש מה שלמטה מהם, שהם חיות ומשרתים. נמצא, כי האצילות, הוא אדון הכל, שהוא הבורא ית'. לתת גדולה ליוצר בראשית - הוא הבריאה. ואמנם קוראו יוצר, לפי שהוליד והוציא את היצירה. שלא עשנו - הוא יצירה, ונקרא לשון עשייה, לפי שהוליד והוציא את עשייה למטה ממנו. ולא שמנו כמשפחות האדמה - כנגד עשייה. והנה, לפי שתוקף הקליפות הם ביצירה ועשייה, כי הבריאה שהוא כנגד הבינה, אין לקליפות יכולת להתאחז שם, ולכן לא הזכיר גנות הקליפות, אלא ביצירה ועשייה. וז"ש כגויי הארצות וכמשפחות האדמה, שהם הקליפות. וכבר בארנו כוונת גנאי הקליפות, בשבח זה יותר מבשאר שבחי התפלה, והסוד הוא, כי לפי שאנו כוונתינו לגרש הקליפות ולהכניעם, ואין להם שברון והכנעה כמו בזה שאנו מגנין אותם כשאנו משבחים להקב"ה ומגנין הקליפות, אז הקליפות נכנעים. אמנם, אחר שבארנו לך והזכרנו לך קדושת ד' עולמות אלו, אחר כך אנו מזכירין גנאי הקליפות, שעומדין אחר כל העולמות האלו, בסיום עולם עשייה. וזהו שלא שם חלקנו כהם שהם משתחוים להבל ולריק, ועי"כ הם משתברים ונכנעים, ואז אנו כורעים להש"י, וע"י כריעה זו יורד א"מ, ומתבטלים כל החיצונים כמ"ש בעז"ה. מע"ח - אך יש קצת שמות בר"ת שבח זה, ומורי ז"ל הזהיר מאוד באחד מהם שאזהר תמיד, והוא זה, שתכוין בר"ת של גדולה ליוצר בראשית - ר"ת גל"ב, ותחלוף הב' בא' מן האלפא ביתות דס' יצירה ביוד, ואז רמוז בכאן יג"ל, שהוא שם ו' של שם מ"ב, וגם הוא גימטריא מ"ג. גם תכוין בר"ת של עלינו לשבח לאדון הכל - גי' קל"ה, והם ע"ב ס"ג. לשבח לאדון הכל - ר"ת לל"ה, והוא גי' אדנ"י. גם תיבת עלינו, גימטריא קס"ו, אחוריים של ס"ג. לתת גדולה ליוצר - ר"ת, גי' ס"ג, ואנחנו כורעים ומשתחווים - בכריעה זו תכוין, להורדת האורות עליונים מקיפים לכל עולם ועולם, עד סיום הד' עולמות. וכבר בארנו איך רמוזים אורות המקיפים בשבח זה ע"ש. אך דע, כי גם הזהרנו מאוד מורי זלה"ה, שאכוין בר"ת של, שהוא נוטה שמים, גי' י"פ אדנ"י, שהם י"ס דנוקבא, וכל ספי' נקראת אדנ"י, וכולן נכללין בו:
מע"ח - וכשהיה מסיר ש"י, מסירו מיושב כמו בהנחה, וגם הג' כריכות של אצבע יסירם מעומד כמו בהנחה:
טוב מאוד להזהר, ומועיל מאוד, אחר עלינו לומר על כן נקוה וכו', פסוק והיה ה' למלך וכו'. והנה הוא מתחיל בו', ומסיים באות ד', גימטריא י', ותכוין, לי"ס דנוקבא, ששם הוא ב"ן, והם י' בנים. ותכוין למ"ש בפסוק, הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, ותכוין להאיר ולהמשיך אותן עשרה בנים בלאה, וכמ"ש באותו פסוק, והם סוד ה"ח וה"ג, וכולם בכח ב"ן. מע"ח - אחר ג' תפלות, טוב לומר מזמור ה' רועי ומזמור אלהים יחננו:
שער מנחה ומעריב ויתחלק לששה פרקים:
ויקח מן הבא בידו מנחה רצוני לבאר לך מציאת המנחה. כבר ידעת מ"ש בזוהר תרומה מענין עולמות דשריין תחות כורסייא, ר"ז בסטרא דימינא, וק"ג בסטרא דשמאלא. והענין, כי ידוע ענין ש"י עולמות. הנה אותם ק"ג עולמות שהם בצד שמאל, גי' מנח"ה, הם מתעוררין אחר חצות היום, כי אז שמאל של יצחק גוברת, לכן נקרא תפילת מנחה:
גם דע, כי סוד הדינים כולם ה"ס מנצפ"ך ואותיות מ"נ דמנחה, הם מ"נ דמנצפ"ך. גם נודע כי אלו הג' חוזרים להתאסף בחוטמא ששם מקור הדינים והתבסמותם כמבואר בפסוק ואסף איש טהור כו', ואח"כ נמשכין בפומא שהוא סוד אות ה', נגד ה' מוצאות הפה, זה אות ה' דמנחה. הרי כי מנחה מורה על הדינין של ה"ג, שהם ק"ג מנין מנחה:
והנה הודעתיך כי מנחה הוא סוד הזיוג אב"א כשיעור קומתה ממש, וזה הענין לא היה אלא במשכן שילה. זשרז"ל אל המנוחה זו שילה, ואל הנחלה זו בית עולמים. כי גם בשילה היה הזיוג ע"ד הנ"ל, וזהו מנוחה, אותיות מנחה ו'. פירוש סוד מנחה של ו', שהיא גבורה דז"א, וז"ס וירא מנוחה כי טוב, כי הוא נמשך מן האור עולמות של חסד הנקרא טוב, ובין כולם הם ש"י עולמות. אמנם סוד מנחה זו שייעד לעתיד לבא יתבאר בע"ה באותיות נחמה:
ונחזור לענין, הלא ביארנו כי מנחה הם ק"ג עולמות של גבורה וז"ס ויקח מן הבא בידו מנחה, בידו שהוא הגבורה, ידו א' שהוא בסוד המנחה, ולפי שעשו נמשך מן הגבורה לכן נתן לו חלקו משם. אמנם עשו הרשע רמז, כי אם ירצה יוכל לינק מכל ש"י עולמות, על ידי קטרוגו בעוה"ר, וז"ש י"ש לי רב, ודי בזה: