פרי עץ חיים שער הלולב פרק ג

<< · פרי עץ חיים · שער הלולב · פרק ג · >>

ועתה נבאר, למה צריך כל אותן הנענועין. והענין, כי הלא הם ו' נענועים לד' קצוות ומעלה ומטה. ובכל נענוע והולכה מאלו הו', אנו מחזירין ומביאין אל המלכות העומדת בחזה דז"א כנ"ל. אמנם נענועין עצמם הלא בארנו, כי כוונת הנענועים הוא, להמשיך הארה מן הדעת דז"א, אל החסדים המתפשטים בז"א. וכבר בארנו במקום אחר, כי כמו שאנו אומרים, שהחסדים המתפשטים הם ה"ח מחסד עד הוד, אחר כך יש בחינה אחרת שהוא כללות הארת ה"ח אלו המתקבצין ביסוד, והנה הם ו' בחינות. כך ממש למעלה בדעת דז"א, כי יש שם ה' חסדים, ועוד יש תחתיהן הבחינה הכוללת את כולם. כי אם לא היה כך בשרשם למעלה במקום הדעת, האיך היה למטה ביסוד ז"א, כללות הארת ה"ח נמצא, כי ו' בחי' החסדים הם בדעת דז"א, והם סוד ו' קצוות העליונים שיש בדעת דז"א, ונודע כי שורש הו"ק, הם כולם למעלה בדעת, וזה שאמרו בתיקונים, כי הדעת הוא נשמת הת"ת. ופי' - כי בדעת יש בה ו"ק, שהם שרשים אל ו"ק שבגוף, הנקרא ת"ת, כי הת"ת אינו הגוף עצמו, רק עם בחינת ו"ק. והנה נמצא, כי הו' נענועין שאנו עושין, הוא נגד ו"ק הנ"ל שבדעת, להמשיך הארה משם אל הלולב וד' מינים הו"ק תחתונים כנ"ל. ועתה נבאר, ענין ו"ק שבדעת מה הם. הנה דע, כי סדר הנענועים לו"ק הם - דרום, חסד. צפון, גבורה. מזרח, ת"ת. מערב, יסוד, שבו מתערבין כל הארת החסדים, וכללותן אחר תערובתן, הוא הנשאר ביסוד כנודע, ולכן נקרא מערב. מעלה ומטה, הם נ"ה, וכן תמצא כתוב בתיקונים בפירוש, והענין, כי נ"ה הם סוד שחקים ורחיים העליונים, הטוחנין מן לצדיקים, והם ב' רחיים זה על גב זה, והעליון נקרא נצח, ותחתון הוד. גם הסוד הוא במה שידעת, כי יעקב ורחל כשמזדווגים, זה בנצח וזה בהוד, ואז יעקב אתי על רחל, לכן נקרא נ"ה מעלה ומטה. גם הענין במה שידעת, כי הם סוד שתי קרנים, והאחת גבוהה מחברתה, לכן הנצח נקרא עליונה וגבוהה, והוד נקרא תחתונה. גם זה סוד הרמוז בהיכלות פרשת פקודי, כי ב' היכלות הם נ"ה, היכל עצם השמים והיכל נוגה, והנה ראוי היה שיהיו סמוכים זה אצל זה, ועל כל זה אינו כן, רק היכל נוגה אשר הוא כנגד הנצח, למעלה מהיכל עצם השמים שהוא הוד:

וא"כ, צריך שתוליך הלולב בדרך זה - תחלה לדרום, ואח"כ לצפון, ואח"כ מזרח, ואח"כ מעלה, ואח"כ מטה, ואח"כ מערב, הם ו"ק ממש, חג"ת נה"י. ואחר שנענע בהוד, שהוא בחינה אחרונה שבה"ח שבדעת, אח"כ תנענע ביסוד הנקרא מערב, על שם שאין לו בחי' בפני עצמו, רק תערובת החסדים העליונים והארתן בו, ולכן נקרא מערב, ולכן תמיד רוח מערבי באחרונה מכולם:

אמנם נודע, כי ג' מוחין יש ברישא דז"א, והם חב"ד, ומבואר אצלינו, כי הדעת כלול משלשתן, כי הוא מכריע ביניהן, לכן יש בו כללות ג' מוחין. ובפרט כי אפילו כל אחד כלול משלשתן, מכל שכן הדעת לטעם הנ"ל, ואנו צריכין להמשיך הארה מכללות הג' מוחין, שהם בדעת דז"א:

ולכן הסוד נענועים הוא, שתחלה תנענע ג' נענועים נגד דרום, ותכוין בג' הולכת הנענועים ההם, להמשיך מבחינת הדרום שבדעת, שהוא מבחינת חסד כנ"ל. ולא תעשה ג' הולכות רצופים, ואח"כ ג' הובאות. רק הולכה, ואחר כך הובאה, הולכה והובאה, הולכה והובאה. אח"כ תוליך אל צפון, ותעשה ג' הולכות וג' הובאות. כנ"ל גבי דרום, ותכוין להמשיך מג' מוחין הכוללים בגבורה שבדעת, להמשיך אל נוקבא בחזה. וכן תעשה עד שתגמור כל הו"ק הנ"ל, ואז הם ח"י נענועים, כנגד ח"י עולמות, שהוא יסוד סוד ח"י כללות המוחין, הג' שבכל קצה מן הו"ק כנ"ל, לכן נקרא היסוד חי, כי מקבל משם, וכנגדן הם הו"ק תחתונים. הרי נתבאר היטיב סדר נענועין, וכוונתן:

ועתה נבאר כוונתן, בסוד השמות, כי הלא נודע, כי הג' מוחין הנ"ל שהם חב"ד, הם ג' אותיות יה"ו, י' חכמה, ה' בינה, ו' דעת כנודע. וכל קצה מן הו"ק כלול מג' מוחין אלו, ולכן בכל קצה וקצה יש בו שם א' של יה"ו, רק שאינן דומין זה לזה. והענין, הוא סוד ו' צרופים שיש ביה"ו, לכן כשתכוין בדרום לצרוף יה"ו. ולצפון, הו"י. ובמזרח וי"ה. ובמעלה יו"ה, ובמטה, הי"ו. ובמערב וה"י. וסוד הענין, שאע"פ שכל א' מהו"ק כנ"ל, הוא כלול מכל הג' מוחין, שהם ג' אותיות יה"ו, עכ"ז אינן שוין, כי החסד מקבל מוחין אלו באופן אחר, כי כיון שהוא חסד קו ימין, לכן אות י' גובר בראש כולם, והוא צירוף יה"ו. ובצפון, גובר אות ה', כי זה קו שמאל, והיא הו"י. ובמזרח, קו אמצעי שהוא ו', גובר אות ו', והוא וי"ה. אך בנצח שהוא מעלה, והוא ג"כ קו ימין, גובר גם כן אות י' כמו בחסד, ולכן צירופו יו"ה. אבל הוא משונה מן חסד, כי החסד ה' קודם לו' סדרו האמיתי, גבורה קודם לת"ת, שהוא ה' על ו'. אך בנצח, אות ו' על ה', כי תפארת גובר על הגבורה, לפי שנצח יונק מן התפארת, וגובר בו בחי' תפארת. וכן ההוד קו שמאל, וגובר ומתחיל בה, שהוא הי"ו, אך להיותן שאין דין גמור אינו גובר שלא כסדרן, לכן י' שהוא חסד הוא על ו'. אך גבורה צפון, שהוא דין גמור, הכל הוא למפרע, כי לא די שמתחיל בה', רק שאפילו הו' שהוא ת"ת גובר על י' שהוא חסד. אח"כ מערב שהוא יסוד, כיון שהוא בקו אמצעי, גובר בו אות ו', אבל להיותה יותר דין מן ת"ת, לכן ה' גוברת על י':

הרי נתבאר כל הצרופים שיש בו"ק עליונים שבדעת, וכן דוגמתן הן בו"ק תחתונים, כנזכר בתיקונים, ובהם נברא העולם בו' צרופים אלו. ואמנם אנו ממשיכין מג' אותיות יה"ו אלו בכל צירופיהם, עד החזה רחל, ה' תתאה, ואז נשלם שם הוי"ה:

אבל עדיין צריך לבאר, כי אלו הצירופים של יה"ו, תכוונם במלואם, כי בדרום תכוין כי יה"ו, יו"ד ה"י וי"ו. (א):

הגהה (א) צמח - ותכוין הי במלוי יוד דע"ב, בהגיעך, ועם יוד ה"י וי"ו, עושה הוי"ה דע"ב וכן בכולם:

ובצפון במלוי ס"ג, יו"ד ה"י וא"ו ובמזרח באלפין, יו"ד ה"ה וא"ו. ובנצח ביודי"ן, יוד ה"י וי"ו. ובהוד בס"ג. וביסוד באלפין, יו"ד ה"א וא"ו. ובכל ספירה תנקד כפי אותן ספירות דהיינו חג"ת נה"י, סגו"ל, שב"א, חול"ם, חירק, קבוץ, שורק. ענין הלולב ונענועיו, שהוא להמשיך אור משורש החסדים שבדעת דז"א, אל החסדים המתפשטים בו, להוסיף עליהם אור גדול משרשם שבתוך הדעת, כדי להאיר ממנו אל רחל. ולפי שהמוחין הם ג' חב"ד, וכל אחד מהם כלול משלשתן, לכן אנו מנענים ג' נענועים לכל רוח, נגד ג' אותיות של יה"ו:

מהחברים - מעלה, יה"ו בניקוד קמץ פתח קמץ. מטה, שבא צירי צירי. דרום, כולו פתח. צפון, כולו שבא. מזרח, כולו חולם. מערב, שבא קמץ חולם עד כאן:

והנה ביום א' של סוכות, אנו ממשיכין מן החסד שבדעת, אל החסד המתפשט בו, וכן ביום ב', מן שורש החסד של הגבורה, אל החסד המתפשט בגבורה שלו, וכן כל הז'. ואם כן לפי זה, היה ראוי לנענע בכל יום לרוח אחד לבד, דהיינו יום א' לרוח דרום, שהוא החסד. יום ב' לרוח צפון, שהוא גבורה, וכן כולם. אלא לפי שגם כל אחד מהחסדים, הוא כלול מכל החסדים, לכן אנו מנענעים בכל יום, לכל רוחות, להמשיך אור מכל הבחי' שבו. ובהלל אנו מנענעין בארבע מקומות - בהודו לי"י פעם אחד, שלושה נענועים לכל רוח, לכל ששה רוחות, הרי ח"י נענועים. (מכל הבחי' שבו) ובאנא י"י הושיעה, ב' פעמים, שכופלין אותו. ובהודו לי"י בסוף, פעם אחד, הרי ע"ב נענועין בכל יום בהלל, מלבד פעם ראשונה כשאנו מברכין על הלולב, מ"כ:

(וצ"ע, שהרי בתיקונים אמרינן ח"י, וז"ל, וצריך להיות ד' זמנין ח"י, חד בנטילת לולב, וחד באנא י"י. ותרין אחרנין בהודו לי"י תחלה וסוף וכו'. גם דף מ"ח, ואינון ח"י נענועין, בנטילת לולב ח"י זמנין, תרין זמנין בהודו תחילה וסוף, ח"י באנא י"י כו'. ואינון תליין מן ד', דאיהו שכינתא, וצדיק בה אתקרי וכו'. משמע דד' זמנין עם נטילת לולב, וכפי מקובל בידינו בדברי אר"י ז"ל, כי ההלל היא במלכות, וכן הלל גי' אדנ"י, וא"כ מהראוי היה כי כל ד' פעמים ח"י יהיה בהלל, שהוא בה, ולא בנטילת לולב, דלא שייך בה, והדברים צריכין תלמוד עד יערה עלינו וכו', ועיין בריש תיקונים תירוץ ע"ז בשם הימין ע"ש):

והכוונה בענין שאמר הכתוב, יומם יצוה י"י חסדו, ולא אמר יום, אלא יומם, שהוא הולך עם כולם, וזהו יצוה, כשאמרז"ל כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, שהוא לשון חבור, שמחבר החסד ומצוה לכולם, לכן אנו מנענעים בכל יום ע"ב נענועין בהלל, להמשיך אור החסד עם כולם, וגם ביום ראשון להמשיך אור החסד שבו, עם כל הבחי' שלו, שהוא יומא דכולהו, דכליל לכולהו:

והנה הלולב הוא רומז אל היסוד, שהוא ו' זעירא, וגם רומז אל הדעת, שהוא ג"כ בחי' ו"ו, והוא רומז לשדרה, והוא המעורר ומוציא טפה מן הדעת דרך חוט השדרה עד היסוד, ומוציא אותו לחוץ, לכן עיקר הברכה הוא על נטילת לולב, כי הוא העיקר שמוציא האור מן הדעת אל ה' חסדים המתפשטין, והוא המעורר כל איברי הגוף לענין זה. ומבשרי אחזה אלוה:

והנה ג' בדי הדס, הם כנגד האבות חג"ת, ולפי שכל אחד מהם כלול מג', צריך שיהיה הדס משולש, כי הם ג' של ג"ג, והוא דומה לעינים, כי האבות הם עיני העדה, והערבה הוא נגד נ"ה, לכן צריך שתים, שהם כנגד נ"ה, ב' ירכין כאמור. והוא דומה לשפתים, כי כמו שיש י' בגופא, כך יש בראשו לחודיה יש בו י', וח"ג שבי' שבראשו הם העינים, ונ"ה שבראש הם השפתים:

וכן בסדר הנענועים צריך להתחיל מן הדרום שהוא חסד, ואח"כ לצפון שהוא גבורה, ואח"כ למזרח שהוא הת"ת, ואח"כ למעלה שהוא נצח, ואח"כ למטה שהוא הוד. כי להיות השפתים שהם זה למטה מזה, ואינן ב' ירכין ממש שהם זקופים, אלא השפתים שהם זה למעלה מזה, שהם השוחקים מ"ן למעלה, זה למעלה מזה, לכן הנצח הוא מעלה וההוד מטה:

וכיון שהכונה בנענועו ההיא, להמשיך מן הדעת העליון, אין להפוך הלולב בראשו למטה, ואין בנענוע למעלה, לבנענוע למטה, אלא בהיות זה מעט למטה מזה, אבל לעולם ראש הלולב צריך שיהיה למעלה, ואח"כ צריך לנענע למערב, שהוא היסוד, שבו מתערבין כל האורות יחד:

והנה הלולב רומז אל היסוד, והוא המושך הטפה מן הדעת דרך חוט השדרה, ולכן צריך שיהיה הלולב טפח אורך על ההדס וערבה, כי כן הדעת הוא טפח למעלה מחג"ת. ואתרוג הוא כנגד המלכות שבו, ולהיות בחי' נוקבא, אף שהוא בו, אין קושרין אותו עם שאר המינים, והוא העטרה שביסוד שבו, דהיינו מלכות שבו. וזשארז"ל, אתרוג זה הקב"ה וכו', לומר כי כל המינין, ואף האתרוג הם בו, ואנו מנענעין הלולב כנגדו, ומביאין אותו אל החזה, כי שם נגד החזה מאחוריו יוצאת רישא דנוקבא, כי כל הכוונה להמשיך האור לרחל כנ"ל. וכיון שכוונת הלולב להמשיך מן הדעת, לכן אמרו רז"ל, קטן היודע לנענע, אביו צריך לקנות לולב, כי כבר יש בו כח להמשיך מן הדעת:

סוד הלולב ואתרוג הדס וערבה, הנה כוונות אלו הם, להוריד בחי' ה"ח אל הדעת בז"א עצמו, ולהאיר מהם אל הנוקבא כנ"ל. והנה גם ה"ח אלו, יש בהם ב' בחי' - שהוא א"מ, וא"פ. והנה א"פ נחלק לז' מדרגות, כנ"ל בסוד ז' ימי סוכות, כי מחסד עד מלכות הם ז' בחי' חסדים פנימים, לכן ז' ימים הם נטילת לולב. ואע"פ שבכל יום ויום, אנו נוטלין לולב, להמשיך החסדים כמ"ש בע"ה, עכ"ז אינן נכנסין בו רק חסד א' לבד, ביום א' נכנס בחסד שלה, יום ב' בגבורה וכו', עד יום ז' נכנס הארת כללות ה"ח במלכות שבה, ונשלמו אז ז' בחי' החסדים הפנימים, וזהו ע"י נטילת הלולב. אמנם כל יום אנו מקיפים המזבח, או את התיבה, והוא להמשיך בחי' א"מ אל הנוקבא, הנקראת מזבח או תיבה כנודע. ולכן תחלה אנו נוטלין את הלולב להמשיך א"פ, ואח"כ אנו מקיפים להמשיך לה א"מ, כי א"מ נכנס אחר א"פ. כנודע:

(א) נמצא כי בז' ימים של חג הסוכות שאנו מקיפים את המזבח בכל יום, נכנסו כל הז' מקיפים. אמנם ביום ה"ר, אנו עושין ז' הקפות, והיה מספיק בהקפה אחת, ושם נבאר בע"ה טעם לזה. אמנם בנטילת לולב שהוא אור פנימי, אנו צריכין לנעענע כל אותן נענועים, כדי להמשיך החסדים מן שרשם שהוא הדעת, כמו שכתבתי בעזרת האל. אבל אח"כ כשמקיפים את המזבח, אז אין צריך לנענע, כי האורות הם מקיפים ומגולים, ואין צריך לנענע, רק להמשיך את אור פנימי שהוא סתום תוך היסוד דבינה, ואינו יכול לירד רק על ידי נענוע כמו שכתבתי כנ"ל. ובמקדש נוטלין כל שבעה ובמדינה יום אחד, כי משם ולהלאה אין בנו כח להמשיכו יותר, אלא נעשה מעצמו:

הגהה (א) מע"ח - (טוב לעשות ההקפות אחר שאומרים הלל בכל יום) (צמח, הטעם כדי להמשיך א"מ, אחר שכבר נכנס הא"פ כנ"ל, כי הנענועים להמשיך א"פ וההקפה לא"מ. וטוב לסמוך זה אחר זה בלי הפסק דברים בנתיים):

בענין נטילת לולב, צריך שתדקדק, שלעולם תטלנו, דרך גדילתו, ובפרט כשאתה מנענע לצד מטה, שהוא א' מהו' נענועים, אל תנענע כדרך בני אדם, שכופפין הלולב למטה לצד הקרקע, אלא תמיד ראש הלולב יהיה למעלה. אבל הלולב כאשר הוא ממש, תשפיל ידך למטה ג' נענועים, בהיותו דרך גדילתו, כי הלא תמיד אפילו בהיותו יונק מצד מטה של דעת, תמיד ראשו למעלה, כי המטה של דעת, הוא יותר גבוה מן הלולב, ואם כן איך תהפוך ראש הלולב ותכופפהו לצד מטה של הקרקע:

ענין נטילת לולב - טוב לברך תחלה קודם התפלה, בהיותך בביתך בסוכה עצמה. ואח"כ שאר הנענועים והקפה, יהיה בבית הכנסת. ויותר טוב לברך אחר העמידה קודם הלל בהיותך בסוכה, אך מפני הרואים תעשה כנ"ל:

ענין הנענועים - הם ארבע נענועים תוך ההלל, חוץ מן הראשון, שהוא בברכת על נטילת לולב. וכל נענועים מאלו הד', יהיה שלם בכל פרטיו, כמו נענוע הראשון של הברכה. אמנם סוד הד' נענועים אלו בעת ההלל הוא, שתכוין, כי הלא בכל פעם יש בו ח"י נענועים כנ"ל, והנה ד"פ ח"י הם ע"ב. וכן בהודו לי"י הראשון פעם א', ובאנא י"י הושיעה נא בכל ב"פ, ובהודו לה' שהוא בסוף המזמור, הרי ד"פ ח"י, שהם גי' ע"ב:

וסוד הענין, כי הלא בארתי לך, כי בכל יום נכנס חסד א', וכבר הודעתיך בסוד יומם יצוה ה' חסדו, כי חסד הראשון הוא הולך ומתפשט עם כולם בכל יום, וז"ס הד' נענועים של הלל, גי' ע"ב כמנין חסד, לרמז לחסד הראשון, שהולך ומתפשט עם כולם, כל יום ויום כנ"ל:

כוונת לולב, יכוין שעולה גי' חיים, וכשמנענע, אל יגע ראש הלולב לכותל, וישאר מקום חלל בין הכותל לראש הלולב, וזה החלל הוא בתוך המקיף, ומפני זה הוא אהיה הויה אהיה, גי' חיים, כזה - יהו"ה י' עשרה, ה' צורת ב' ווין וי', גי' כ"ב, הרי ל"ב. ו' הרי ל"ח, וה' אחרונה ג"כ ציורה כנ"ל הרי ס', וח' אותיות שבשם גי' חיים. ובברכת לולב, יכוין הוי"ה אדני בכל יום, ובברכת סוכה יכוין אהיה בכל יום, ויכוין בכל יום ניקוד המיוחד, סגול שב"א וכו':

להר"ר יוסף מערבי, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, זה אתרוג. כפות תמרים, זה לולב. ענף עץ אבות, זה הדס. ערבי נחל, זה ערבה. הנה רשב"י פי' בזוהר, שהם רמוזים לחג"ת נהי"ם. הדס הוא חג"ת, והם יו"ד במלואו, והם משולשים, שיוד במלואו יוד ואו דלת. ב' ערבות, הם נ"ה, והם ה"ה במלוי. לולב, יסוד, ו"ו במלואו וכו' כנ"ל. אתרוג הוא מלכות, ה' אחרונה. נמצא שהם ד' מינים, והם ז'. והנה לפ"ז, הכתוב לא מנאן, לא מלמלעלה למטה, ולא מלמטה למעלה, שהיה לו להתחיל ענף עץ עבות, שרומז לחג"ת, ואח"כ ערבי נחל, שהם נ"ה. או יתחיל באתרוג, ואח"כ הלולב כסדר, ויגמור הסדר, ויאמר ערבי נחל קודם עץ עבות. ועוד, הלולב רומז לח"י חוליות שבשדרה, והנה יסוד אינו מן השדרה, כי ת"ת הוא השדרה, ובו הם כל ח"י חוליות. ועוד, אם האתרוג א' מד' מינים, למה לא נאגד באגד א' עמהם. ועוד, בכל הנענועין אנו עושין לד' רוחות, מעלה ומטה. והם - דרום, חסד. צפון, גבורה. מזרח, ת"ת. מעלה, נצח. מטה, הוד. מערב, יסוד, שבו מתערבין כל האורות כנודע. וכנגד מלכות הוא האתרוג, אין אנו עושין נענוע. ובהקפות, מצינו שיש לה הקפה הז', ובכללות הימים יש לה יום פרטי, ובפרטי הנענועים אין לה. ועוד אמר אתרוג נגד הלב, ומלכות הוא למטה מהכל. וכשנפרש שהיא עטרה כמ"ש בע"ה. יש ג"כ קושיא, מה שייכות לעטרה עם הלב, זה מאברים פנימים, וזה מאיברים חצונים. ועוד העינים הם הדסים, ולמה הם ג', הלא עינים הם ב':

ולתרץ כל זה, צריך להקדים הקדמה אחת, והוא, דע, שספירות להם יש עצמות וכלים, כמו גוף ונשמה, ואין אנו מדברים עתה, רק במציאות הפנימית, ויש בו פנימי וחצון ואמצעי, ואותו הפנימי יש לו פנימים רבים עד בחי' הפנימי, הוא שורש בא"ס. אמנם אלו הג' בחי', נר"נ, נפש בחי' אלהים. רוח, בחי' הוי"ה. נשמה, הויות מלאות. וגם להם הוי"ה פשוטה, נשמה לו, ונשמה לאלו הויות במלוי, ונשמה לכולם י' פשוטה, ויתבאר במקומו בס"ד:

אמנם מה שמשקה תמיד לגוף ומגדילו, הוא בחי' החסדים שמהם טפת הזרע, ושרשה ומשכנה הם בדעת, ובדעת כתיב, ובדעת חדרים ימלאון, שהם מתפשטין - והשקות הגוף להגדילו, וזה אינו ראוי אלא לדעת, ששורש כל הגוף, נרמז ונשרש בדעת. ולזה, כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו, גם בלא דעת נפש לא טוב, שהנפש צריכה להחיות. וא"כ כל שורש הז', חיותם גנוז בדעת, ומשם יתפשט החיות, ומגדיל כל הז'. ולעולם העיקר והשורש נשאר, ואינו מתפשט, אלא במעשה התחתונים, והתעוררותם במעשה למטה, מתעוררים מדרגות עליונים, להוציא רבוי אור הדעת, ומרבוי אור שבגוף בו, משפיע ומוסיף התפשטות גדול לכל ז"ס. וז"ס הדעת כלול מחו"ג, וכל הזווגים אינו נעשים אלא ע"י אלו מ"ד ומ"נ, והם ה' הויות פשוטים. זכור לזכר לחג"ת נ"ה. אמנם יסוד ומלכות, פי' העטרה, אין להם חסד כמו הה', כי החסדים אינן אלא ה' וכן הגבורות. ומלכות שנתפשטים בחג"ת נ"ה שלה, כמו החסדים בזכר. אמנם י"מ, יורד להם כללות הארות הה' ליסוד, וכן לעטרה יורד ג"כ כללות, להיות להם הכנה לקבל החסדים עצמן. וכן י"מ דנוקבא, ג"כ יש להם הגבורות, כדי שיקבלו הגבורות עצמן. והנה זה בא להם מדעת, כללות אור המתפשט תוך היסוד, ועשה בו הכנה כדי לקבל אחר כך טפת זרע וכללות, שאם לא בא להם אותן כללות מהדעת, לא היו יכולין אחר כך לקבל החסדים עצמן, בסוד טפת זרע כנ"ל. וג"כ למלכות ממש בבינה מהגבורות, שהגבורות מגדילים אותה כמו החסדים לזכר. והנה עת דודים, לגלות לך סוד א', והוא שצריך לשאול, למה לא יש רק ה' חסדים לחג"ת נ"ה, ולי"מ לא יש רק כללות כנ"ל, יעשה המאציל שיהיה ז', לכל א' חסד א', וכן הגבורות. וסוד ענין - שכל איברי הגוף ידים ורגלים, הם עושין בהתמדי. אמנם היסוד אין בו מעשה גשמי אלא רוחני, ובעת קצוב מזמן לזמן אינו אלא אבר מת, רק בעת הזווג, לזה אמרו בפירוש אתיליד יוסף פי' כשרוצה להזדווג, ומתפשט בו כל האורות, אז אתיליד בכל עת הזווג, ולזה נקרא יוסף נער, ודוגמתו במט"ט, שנאמר עליו נער הייתי וכו', שכל מציאותו הוא בסוד רוחניות, וכלי שלו אינו משמש אלא לקבל אור בלבד לעת הזווג, בסוד פנימית. ולזה יש לו כח לעלות למעלה בדעת עצמו, שכמו שהדעת אינו אלא בית קיבול לאלו האורות ואין פעולתו ניכר, אלא בזווג, כך היסוד. ולא ככל האיברים כשמגיע היסוד אין התעוררות, וכשמגיע היסוד בידו, ששם ביסוד כללותן, מתעורר. ולזה לא, ש אבר צנוע ונסתר בכל הגוף, אלא זה, לפי שכל פעולתו הם בהסתר, ונקרא רקיע, שבו כוכבים ומזלות, שכל נשמות העולם בו מתגלים, והוא עולה ומוריד להם משרשם שבדעת, ומשפיע בהם למטה ע"י הנוקבא. ולזה, כל הד' מינים אנו קושרין בו, שעלייתו בנקל. אמנם הרוחנית שבשאר הספירות, הם בתוך כל א', וצריך התכללות זו בזו, שמאל בימין, ואח"כ עולה, וכולם אינם עולין אלא ע"י יסוד. וז"ס אלה תולדות יעקב יוסף, שאע"פ שהוא למטה מן שרשו שבדעת, הוא משפיע בכל הספירות, שכל הה"ח מתפשטין מדעת, על ידי כללותן שבדעת, כללות שנתפשטין תוך היסוד, ע"י אותן הכללות יוצא מדעת, ומתפשט בהם, ואחר כך מתפשט ביסוד אותו כללות, ומקבל הארתו:

ולזה צריך שיצא בלולב טפח, ולמה, שכיון שכולם עולין באגודה אחת ליינק משרשם, אותן השרשים ע"י נענוע, למה הוא גבוה יותר מהם, והוא יותר למטה מהם, אדרבה ההדס היה ראויה להיות גבוה ואחר כך הערבה, ואחר כך הלולב, והענין דע, שכמו שמעשנו עולה עד המלכות, ומתעוררת בסוד נשמותינו, לזיוג עם ז"א, והם נעשין מ"ן לאו"א, שיעשו ולתת זווג ומוחין לזעיר ונוקבא, וכן אבא ואמא מתעורר למה שלמעלה מהם, וכן זה לזה עד א"ס, כי אין שום שפע יורד, אלא בהתעוררות זה לזה, כמו הקרבן. ואמנם אין בנו כח לעלות, אלא עד המלכות לבד, שהוא עני, ונשמותינו מצטיירים בה כנודע:

כך בענין הלולב, אע"פ שבמה שאנו עושין, אנו מעלין הרוחנית שיש בספירות, כנזכר במקומו שהד' מינים רומז לפנימית שמתפשט בהם, ואנו עולין לשרשן עליון שבאו"א, וכן עד פלגותא דשערי שבעתיקא, דאתפשט לתרי"ג ארחין, בסוד כל אורחות י"י חסד ואמת, מנין תרי"ג, רומז לשורש היסוד, ששרשו הם בסוד אל חי, (כזה אל"ף למ"ד ח"ת יו"ד) במלוי, גי' תרי"ג, והוא כללות כל המצות. ולזה ניתנה מצוה ראשונה לאברהם, מצות מילה, שהוא כללות תרי"ג, והוא אבר מאברהם, הוא יסוד, ה' ה"ח, ס' הוא יסוד דמלכות, שמקבל הה"ח בסוד טפה, וזהו אברהם. באופן שכשאנו עולין בלולב, מעוררין בחי' כללות של יסוד שבדעת, וגם הם אותן השרשים, עולין למעלה עי"ז הכללות לאו"א, וכן למעלה יותר, וכמו שהיסוד אמרנו, שהכלי שלו למטה מהם, אמנם רוחניות ושרשן בדעת, וגופא למטה אינו עושה פעולה, וכאלו אינו, וכשיורד שרשו, אז הוא אבר חי, עוד יוסף בני ח"י, ולזה נקרא חי. כך למעלה כללות היסוד שבדעת, הוא למטה מה"ח שבדעת, אמנם שרשו למעלה, ואינם עולין אלא ע"י, שהוא עולה לשרשו. א"כ אע"פ שהוא למטה, עיקרו קשור למעלה, ולזה צריך שיהיה קשור עם המינים, והוא גבוה טפח, להחסדים ששרשן למעלה, שעולה לשרשו שבדעת, שעולה ג"כ מהם, ולהמשיך להם, שיתנו לאלו שיעלו לקבל מהם. ולזה אינו צריך הורדה, להוריד ראש הלולב למטה, כמו שעושין קצת בני אדם שאין יודעין:

ובזה נבין, למה הסריס אין לו זקן, וזקן הוא הדרת פנים, והענין הוא, כי הדעת כולל ב' פנים חו"ג, פני זכר פני נקבה, ולזה ב' תפוחים הם תיקון א' מי"ג ת"ד, שעולה ז"פ ס"ג, והוא גי' ואמת, ומלוי של ז"פ ל"ז, גי' ר"ס, ב"פ ק"ל, שהם ה"ח עולין ק"ל, וה"ג עולין ק"ל, כולם הויו"ת, ואלו מאירין בפנים מהדעת, וכשהדעת רוצה להתפשט למטה מקום הגרון, הוא צר, ומרוב אור חכמה המאיר בדעת, מתרבה אורו, ואינו יכול הגרון לסובלו, ומתבקע ויוצא ממנו הזקן, וזהו והדרת פני זקן. וכמו שאור מתפשט בפנים, ומהפנים יורד ליסוד, וכשאין אור הדעת מתרבה ואינו מתפשט לירד ליסוד, גם הזקן לא יתבקע:

וזו אדירים משברי ים, שאדיר נקרא השערות, שהם קשים, אדרת שער, משברי ים העליון חכמה, שמתרבה אותו בדעת, כי משם הדעת מקבל אור גדול, מחכמה ובינה, חוץ מזה שבא לו בקו יושר לעצמו כנודע במקומו:

וכשתדקדק, תמצא לעולם דעת ביסוד, שיסוד עתיק דעת דא"א. ויסוד דא"א דעת דאבא ואמא. ויסוד אבא ואמא, דעת דזעיר אנפין. ויסוד דזעיר, דעת דנוקבא. נמצא יסוד הוא דעת, וזה נעלם:

ולזה נקרא אילנא רברבא, סוד רמז ליסוד אבא, המתפשט בכל פרצוף זעיר אנפין כנודע:

ונחזור לענין, שלא יש אלא ה' חסדים לבד, שבהם נעשה המלאכה בגלוי, כל אבר אחד, חסד אחד. אמנם יש שכל פעולתן נעלם, ולא נתייחד להם חסד בפני עצמו, אלא כללותן, כדפירשתי. ולזה הברכה הוא על לולב, שכל הארתן בו, וכאלו מברך על כולם, ועל ידם מקבלים הארה כולם שהוא העולה ומעורר הכל, כדפירשתי. ולולב גי' חיים, רמז ליסוד כדפירשתי:

ופי' לולב - שהטפה יורדת מן המוח שהוא חכמה, ונכנס תוך חוט השדרה, ויורד תוך היסוד, והיא כלולה מה' הויו"ת, בח' ספירות - בחסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, הרי ל"ב. ועיקר טפת הזרע, היא מציאת חסד, וחסד גי' ע"ב, ובזמן שבית המקדש היה קיים, היה הזיוג על כל פרצוף ז"א, היה חסד שלם. ובזמן שאין בית המקדש קיים, שאין הזיוג בשלימות, שישראל בגלות, שנגנז החצי ולא נשאר אלא ל"ו, ואפילו החצי אינו יורד אלא מנתיב הגנוז תוך הבינה, שלעולם נובעות ביחוד לקיום העולמות, ונקרא זווג חיצוני, כי הוא תוך הבינה. ופנימי הוא בתוך החכמה. ואלו הב' זווגים דוגמתן למטה, ביחוד זעיר ונוקבא, זווג שאינו שלם, ונקרא זווג חיצון, בסוד בנימין:

וזווג פנימי בסוד יוסף, וזה אינה נעשה בזמן הגלות. וזהו פירוש, לו חכמו ישכילו זאת, פי' - אלו היה עושין הכנה, להמשיך ל"ו הגנוז, ישכילו זאת, המלכות, ולא תהיה דלה, לומר עליה אשרי משכיל אל דל, שלא תהיה משכיל למה שלמטה הימנה, ויהיה אור הלבנה כאור החמה:

עוד, לולב רומז שמציאותו מתפשט עד טבורו דלבא, דעד שם מגעת עטרת היסוד, ובזה יתורץ משרז"ל אתרוג דומה ללב, והוא סוד עטרה דז"א, ואינו פרצוף מלכות במקומה, ואיך יצדק שהוא עטרת והוא הלב, אלא במ"ש מובן, שעטרה שלו עד הלב שלה, ומאירין זה בזה, זה בפנימית וזה בחיצון נגד הלב, והכל אחד. וזהו הלולב, כי התחום והתפשטות בנוקבא, הוא עד הלב:

ועוד פי' - לולב רומז לח"י ברכות שאנו אומרים, והם ח"י חוליות שבשדרה, שהטיפה שהם שמונה עשר הויו"ת, שהם ע"ב אותיות בטפת החסד, שיורד ליסוד במלכות, ומהם נתפשט בימין ושמאל. פי' - בחסד גבורה תפארת נצח הוד הרי ד', ויורד בקו יושר ליסוד ס"ח, וכשעולה למעלה כוללים עמו, ועולה בסוד ע"ב שהוא חסד, ולזה נכללין כל הד' מינין, להשלים אותן לע"ב:

אתרוג הוא סוד עטרה דיסוד, והוא מציאות הרושם שהניחה נקודות המלכות, כאשר היתה דבוקה עם היסוד למטה ממנו, בעליות הנקודות ג' בג' כנודע. וכשנתפשטה נקודת המלכות ונעשה פרצוף, נשארה הרושם עם היסוד, ולזה מתפשט היסוד עד הלב, כדפירשתי. זהו שימני כחותם על לבך, פירוש שאני חתום בעטרה תשימני על לבך, הפרצוף שלי יתגדל, ויעשה פרצוף כנגד הלב מאחור שלו. וכשתתמעט משיעור פרצוף למטה, בסוד נקודה, ישאר חותמה נגד לב שלו, ומאיר בה הזרוע שלו, שהוא נגד הלב. וזהו כחותם על זרועך, שהוא נגד הזרוע שלו ממש, משם מציאותה בסוד תפילין:

ואתרוג גי' תרי"ג, שהוא העטרה שאין בה פרצוף, רק שש קצוות, שכן היתה המלכות בסוד נקודה, בחי' שש קצוות. ואין אנו קושרין אותה עם הלולב, שמה שנקשר עם הלולב אינו אלא בחי' זעיר אנפין עצמו, לולב וערבה הדס, חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד, אמנם האתרוג בחי' העטרה היא אותן ו"ק דמלכות, שהיא ה' אחרונה שבהוי"ה שבז"א. אמנם המלכות עצמה, היא אדנ"י או אלהי"ם, לזה אין אנו קושרין אותה, כדי שלא יראה שהיא מציאת ז"א עצמו, והיא נקודה בפני עצמו, וז"א אין בו רק ששה נקודות כנודע. ומה שאין אנו מפרידין מן הלולב, כיון שנחתמה בו, אע"פ שאינה מלכות עצמה רק חותמה, אפ"ה אין ראוי להפרידה. נמצא מה שאין אנו קושרין אותה עם הלולב, כדי שלא יראה שהיא מז"א עצמה כנ"ל, ואין אנו מפרידין אותה, כי היא חותמה ודי בזה, ודו"ק ותשכח שכיון שנחתמה בה אין להפרידה, והיא המלכות הדבוקה בו, בסוד חותם הרמוז בכפות תמרים בזוהר, דלא סליק דא בלא דא:

ערבה גי' זרע, לרמז לזרע הגבורות, שאנו מעוררין לזיוג. ולזה בהושענה רבה, חובטין אותו ה' פעמים, לעורר ה' גבורות במ"ן שבה. ולזה הם ה' בדים. אמנם בלולב, אינה אלא ב' גבורות המכוסים, שאינם נמתקים אלא בדרך עליות החסדים כנ"ל, שאחר כך כשמתפשטין בו המלכות, ונכנסו אלו הב' בנצח הוד, וממתיקים בחג"ת שלה. ולזה נקרא נצח הוד ב' בדי ערבה, ב' גבורות דנצח הוד. ולזה צריך לקשרם עם ההדס, שהם חסד גבורה תפארת להמתיקה. ולזה אינה גדילה אלא על המים, שהם חסדים, לכן נצח הוד דזעיר אנפין ושל נוקבא לבר מגופא, שהם חג"ת. נמצא שאין להם נצח הוד, ומאור הזווג הנעשה בפה דאבא ואמא, מתפשט אור גדול עד היסוד, ונגדלין נצח הוד, ולזה נקרא יסוד מוסף, שניתוסף האור:

וערבה. ע"ב ר"ה, ה' חסדים הממתקים, הם ע"ב, לבחי' הגבורות, שהם ר"ה. ר' מאחוריו שלו, וה' ה' אותיות אלהים. עוד אמרו רבותינו ז"ל, ערבה אין בה טעם וריח, שיש ד' חושים - השמיעה וראייה, אינם נרגשים כלל, שהם דקים, חכמה ובינה, ונכנסים בו נצח הוד, פרקין עלאין דזעיר אנפין, שהאור מתפשט בה בדקות גדול, על י די ניבי דבוקא דאטמא בתוך העצם. וריח וטעם שהם נרגשים, אינם באים לה על ידי היסוד שלו שנעשה לה דעת, שהם סוד ח"ך ולשון שלה, וגם שם הוא החוטם כנגד היסוד:

הדס גי' חיים, ואחד יותר, כי אינו דומה חיים הבא מבינה, לחיים הבא מזעיר אנפין. לולב גי' חיים, הם חיים הבא מזעיר אנפין, ולזה הדס אחד יותר שהם באים מבינה. אמנם הטעם למה הם ג' בדים ולא ב', נגד ב' עינים שאמרו רבותינו ז"ל הדס נגד העינים. ובזה יובן מ"ש ר"ש בן יוחאי בתיקון י"ג, שלשה הדסים, ב' דרועין וגופא.והם לקבל עינא וב' כנפי עינא. ב' בדין, לקבל ב' שפוון, ולקבל ב' שוקיים. ואיך צודקין דברים הללו, אם הם עיניים, אינן דרועין. אם הם דרועין, אינן עיניים. ועוד איך הם לקבל עינא וב' כנפי עינא, עשה הג' כעין א'. ועוד אמר ב' בדי ערבה, לקבל שוקיים ולקבל שפוון. גם צריך לידע למה נקראו זרועות ולא כתפיים ולא שוקיים וירכיים, שכן קורין בכ"מ בירכין לבר מגופא. ונבין גם כן למ"ש לולב, רזא דלולב צדיק כתמר יפרח, מה פירוש רזא דלולב, ודא איהו כל בשמים, ותרגום אונקלוס דאחיד בשמיא וארעא, רצה לומר היסוד, שהוא כל, אחוז בשמים וארץ מלכות. והענין, צריך לידע והוא זאת, דע והבן, כי מוחי זעיר אנפין, הם יורדים מאבא ואמא ודעת, כנודע. וכמו שיש באצילות בכללות ה' בחי' - נפש, רוח, נח"י, כן יש בפרטות בכל פרצוף, נמצא כשיורד לזעיר אנפין מאבא, למוח חכמה שלו, יורד לו טפה אחת כלולה משלשה ראשונים דאבא, פירוש - כתר, חכמה, בינה, מבחי' עליונים שלהם, ומז' של אבא, פירוש מדעת שלו ולמטה מהם, יורדין חסדים לדעת זעיר אנפין, ופירוש הענין - שג' ראשונות דאבא, הם בחי' יחידה חיה נשמה, ולמטה הוא רוח דאבא, והוא גם כן כלול מעשר ספירות, בסוד ז' היכלות, שהיכל אחד כלול משלשה. וזה כלל, כל מקום שז' העליון, נעשו עשר למטה מהם, וג' ראשונות נשארו בדעת, ואינם מתפשטין כלל בכל הפרצוף, שמאיר בהם אבא, מג' בחי' עליונים, שהם כתר חכמה בינה, מאירין בג' ראשונות של הדעת, וג' אלו מאירין בז' של הדעת עצמו. ואלו הג' סוד יה"ו, שאנו מכוונים בלולב, שהם ג' ראשונות של הדעת, מאירין בז' של הדעת עצמו, ואלו הג' שמאירין בהם כתר חכמה בינה עליונים כנזכר, ואפילו ז' של הדעת, שאמרנו שמתפשט בז' דאבא, אין מתפשט אלא ז' שבכל אחד. פי' - ג' ראשונות של כל אחד נשארין בדעת עצמו, והז' של כל אחד מהם, נשאר שרשם בדעת, לז' שנתפשטו בפרטות. ואלו הם שמתפשטים בששה קצוות דזעיר אנפין, והם ה' חסדים, וב' כוללים:

ולזה כל חסד יורד מהדעת דז"א, לז' דזעיר אנפין, אין בו אלא ז' בחי', כי ג"ר נשארו בדעת, כדפירשתי. ולזה אמר בדרוש העומר, כל חסד שבוע אחד ולא יותר, שאין בו אלא ז', שכך מקורו באבא, כל חסד הוא מז' תחתונות של חסדים, שעל ידו משפיעים הג' מוחין עליונים, ואלו הה' חסדים וב' כוללים שיורדין באבא, בדעת ז"א, נכללין כל אחד מי', אף על פי שעיקרם באבא הם ז', כל אחד מאלו הז' בז"א, נעשו כל א' י', שכך כל מציאת האצילות, הז' עליונים נעשו י' למטה, ז' דעתיק, נעשו י' באריך אנפין. וז' דאריך אנפין נעשו י' במה שלמטה ממנו. וכן אבא ואמא, כל א' ז' נעשו י' במה שלמטה ממנו, בסוד ז' היכלות כדפירשתי. וא"כ חסדים שיש בדעת, כל אחד מי' כפי מקומן בזעיר, אע"פ שמציאות שרשן באבא לא באמא, על כל זה הם כלולים מי' של כל אחד, וכשמתפשטים החסדים אל המדרגות של זעיר אנפין, ובדעת שלו, מניחין ג"כ ג' ראשונות שלהם בדעת, שע"י מקבלין מג' ראשונות דזעיר אנפין, כמ"ש באבא עצמו. אמנם כשמתפשטין אלו בזעיר אנפין, יש דבר אחד משא"כ באבא, כי כיון ששרשו נקודה אחת, כל החסדים כשנתפשטו בצדה בפרצופים מתפשטים כולם ביחד בחסד, אחר כך בגבורה, ואחר כך כולם, ועל ידי בניינא עמיקא, כדפירשתי פרשת בראשית בהקדמה. אמנם בזעיר אנפין אנו ממשיכין כל אחד לבדו מהדעת, כדפירשתי בדרושים שלי, וזה מהחסדים שנשארו בדעת ז"א, אחר שנסתלקו ממנו המוחין, ונשארו בדעת שלו לצורכו, ולא לצורך זווג, כי מה שצריך לזווג אחר כך בא, על ידי התלבשות תבונה. ולפי שאנו רוצין שיבואו המוחין לזווג יום ש"ע, אנו עושין בו הכנה, ממה שיש בכל פרצוף, שיתוסף אור הדעת, שיתרבו ויתפשטו בכל הפרצוף, בסוד הנענועים. להיות בכל המדרגות שלו הכנה לקבל החסדים של זווג אחר כך:

נמצא, שכל מה שאנו עושין, הוא לעלות כל מה שנכנס בכל המדרגות לצורך עצמן, לקבל מהדעת יותר אור, להיות בהם הכנה לקבל החסדים שהם יותר גדולים, ולזה צריך לכוין בשם יה"ו, לקבל הארה מג' שנשארו בדעת, והם יקבלו מלמעלה, כפי אותו הערך. ולזה, כיון שאנו אומרים שירד הכנה, א"כ לא ירד אלא הז' של כל אחד, ולא הג"ר, כי הג"ר מאירין בהם, ולא הם עצמן. ולזה קראם זרועות ושוקיים, שהם פרקין שניים, לא קראם כתפיים וירכיים, כי כתפיים וירכיים הם ג"ר, ושניים ג' אמצעות, ואחרונים ג"ת. וכבר נודע, כי אלו החסדים, עיקרם ה' הויות ועולין ק"ל עי"ן, וכן הה"ג הויות ג"כ, וכשמתפשטין בז"א, שהוא ו', נעשה קול. והגבורות בנוקבא דעת ק"ל. נמצא כי ה"ח הם עי"ן א', כולם טפת א' עיקרי, וכל אחד מהם גי' עין, כי כ"א כלול כולם, ולזה ג' מהם שהם חג"ת, נקראו עינים, שכל אחד נקרא עין, ונקראו זרועות וגופא, להורות שאין בהם ג' ראשונות, והם לקבל שפתיים:

ואם תאמר, שכיון שכולם מציאת עין אחד, למה נקרא ג' עינים והב' שפתיים, וי"ל, הענין, שנ"ה הם לעולם בחי' דינין, כדפירשנו פ' צו, בסוד וערבי נחל, ואפילו למעלה בז' תקוני עתיק, אמרו שהם יוצאין השערות מתתא לעילא באור חוזר, באופן שהם בחי' דינין, לעולם כשמאירין בג' פרקין דזעיר אנפין באור פנימי, הוא בדקות גדול, כדפירשנו לעיל, בסוד ניבי בוקי דאטמא, ולזה רומזים לשפתיים שמחתכין ומגבילין הדיבור, שמכים זה בזה, לזה אנו מתפללין אדני שפתי תפתח, ויתמתקו, כי הדינין סוגרין. אמנם העיניים הם חג"ת, שנעשין אחר כך חב"ד, חשובים כאחד, לזה נקרא כולם עין אחד, בסוד ב' כנפי עינא ועינא:

נמצא, שהם ג' כנגד מקום שמאירין בו, שהם ב' דרועין וגופא, ואלו הג' נעשין לו ג"ר שהם חשובים כאחד, ושרשם עין אחד, שכך עולה ה' הויו"ת כנ"ל. ואם נעלה בשכלינו, נמצא ששרשם מעין אחד, שהוא עינא פקיחא דאריך אנפין, שאין שם ימינא ושמאלא, וכמו ששרשם משם מעין אחד, ולמטה כשמתפשטין בסוד היסוד, כמו טפה לזווג, חסד בפומא דאמה, נקרא עין אחד, כדפירשתי בסוד בן פורת יוסף עלי עין, ששרשו מעין עליון, עינא דאריך אנפין, עינא פקיחא. לזה אמר ר"א, אבא היכן רמיזא, אמר לנונים שבים, בסוד וידגו לרוב בקרב הארץ:

ולרמוז שאין לאלו העמדה אלא משם, לכן אנו עושין ג' הדס, נגד ב' עינים, ואחד כנגד השורש עינא פקיחא ושרשם, שהם גימטריא עי"ן, ולזה לא אמרו בתיקונים אלא ב' דרועין וגופא, ורמז למקום שמתפשטין בו. אמנם הם עצמן החסדים, הם בסוד עי"ן אחד, ב' כנפי עינא ועינא:

ודע, שאלו ח"ג, נעשין עינים לז"א, מנ"ה שפתיים שלה, והאזנים חו"ב, ומצח דעת, וחוטם ת"ת, ופה מלכות. ושפתיים נ"ה, ולשון יסוד, ולזה נעלם ומכוסה. ואין לשפתיים דיבור אלא על ידו. ולפי שהוא לצורך המלכות, כי פרצוף המלכות הוא מנ"ה יסוד, נכללין שלשתן בפה, בסוד הדיבור שהיא המלכות. ובהם מאירין אלו ה' חסדים, והם כלולים בלשון ובפה. ואלו הז', הם עינים, ואזנים, וחוטם ולשון, ופה, הם שרשים. וז' שלמטה, ב' דרועין וגופא, וירכיים וברית, דוק ותשכח:

וצריך לבאר, למה נקרא הדס, הנה דע, כי שורש המלכות באבא ואמא ודעת, אמנם אינה נתגלה שם בבחי' אדנ"י, כי שם אין הדין מתגלה, אלא היא היה שם בסוד ד' שבמילוי יו"ד, ובחי' ד' באמא, וכשמתפשט בחג"ת, אז מתגלה שם אדנ"י, כדפירוש בתיקונים, הוי"ה בחסד, אדנ"י בגבורה, וכן ג' תחתונות נצח הוד יסוד, לפי שמשם מתחלת המוחין שלה, בסוד המקיפים מחג"ת. אמנם שיעור קומתה, מחצי ת"ת ולמטה. ומה שאמר הוי"ה בחסד אדנ"י בגבורה, פירוש הדברים - מצד זעיר אנפין הוי"ה, ומצד נוקבא אדנ"י שמאל. נמצא כי הדס רומז למלכות, שהוא נגד חג"ת דזעיר אנפין, ונקרא הדס שהמלכות מקבלת ומאירה מהם, נקרא הדסה:

נמצא שד' דהדס, רומז למלכות שבחכמה, וה"ס רומז לבחינת אדנ"י, נגד חג"ת נצח הוד יסוד, נשמה, והכל נקרא הדס, והם נעשו בה חב"ד:

וג' פעמים הדס, גימטריא אור, לרמז ששרשה מכתר, כי כתר עולה ג' פעמים אור, והאמצעי יורד בדעת דזעיר אנפין וכוללם:

ואחר כך מתפשטים ביסוד דזעיר אנפין, ומשם למלכות בסוד לויתן, שהוא יסוד, ונאמר בו עטישותיו תהל אור, ת"ל הם ה"ג, הנעשה ה' אלהים בנוקבא, שבה מתגלין הגבורות, דינא דמלכותא דינא, והם בחי' נפש, העולה ת"ל, כמו נפש ה', הרומזת לה' חסדים, שרומז ה' באברהם, בסוד טפה היוצאת מאב"ר, לה' שהיא מלכות. ופתח אותה בסוד המים, שהם החסדים המבסמין דינין שלה, וזה סוד ד"ו, והבן זה שהמלכות נעשית עטרה על ראשו, כשעולה למעלה בזעיר אנפין, בסוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ואור רומז לאברהם, שנאמר בו מי האיר ממזרח שמש, כדרז"ל קרי ביה האור, ועם כללות גימטרי' ר"ח, רומז ליצחק, תסיר כ"ה נשאר קפ"ג, רומז ליעקב, וכ"ה למלכות שנקראת כה, שיעקב הוא שמזדווג עמה, ויוצאת עמו דבוקה בת"ת, שהוא יעקב. וזהו אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי. ונגלית הד', בד' של יהודה ומשם למלכות במקומה:

ודע שאור זה שאמרנו, שנתגלה ביסוד מחסד עליון, בסוד לויתן, הוא חוט של חסד שמאיר במלכות, אסתר שהיתה נסתרת למעלה באו"א, בסוד ד', ונקראת אחר כך הדסה שזכה לקבל ד' וס', והיא בחי' ה' אחרונה שבשם, ואחר כך נמשך לה חוט של חסד, וזה חוט הוא בחי' מלכות שבתוך החסד, ובאמצעות אותו השורש שלה בחסד, עולה סוד כוס של ברכה בימין, לקשור בג', שטיפות הזכר מוכרח שיהיה שורש לטפת הנוקבא, שאל"כ איך מקבלת הטפה, היא אש והוא מים, והיו מכבים זה את זה, וזה שאמר בזוהר פרשת וארא, ענין הזווג אש ומים, באופן שיש בחסד בחינת גבורה שבחסד, והוא שם ב"ן, והוא אותיות מלוי המלוי, הם כ"ג, כחושבן חו"ט, וזהו חיה בכלל בהמה שעולה ב"ן, וחיה גימט' חו"ט, וזהו החוט נמשך לנוקבא מבחוץ, ומבפנים בסוד חוט השדרה, ונמשך ליסוד בסוד טיפה, ויסוד הוא חוט, הסר חו"ט מחסד, ונשאר מ"ט, מטטרו"ן, כי מט"ט דוגמת היסוד, ומצד הב' מ"ט, א' ז"א, ומ"ט א' נוקבא, וב"פ מ"ט גי' צ"ח, דודי צח ואדום, חו"ג נכלל יחד, דין ורחמים, ואותיות שם ב"ן פכמ"מ הוא ל"ו, בחושבן ל"ו שאמרנו, שהוא חצי ע"ב, ע"כ מצאתי:

לולב גי' חיים שהם חו"ג, לכן נפרצו עליו כשר, שהם חו"ג. אתרוג ע"ה בוגרת סודה נקרא תורה שבעל פה. הדס, במילוי ה"י דל"ת סמ" ך, גי' אברהם יצחק יעקב, וצריך ג"כ חשבון הדס. (שחרית יאמר י"ג מדות, ואח"כ רבש"ע, כנ"ל בחג שבועות):