פרי עץ חיים שער הלולב פרק ב
<< · פרי עץ חיים · שער הלולב · פרק ב · >>
ונבאר סוד הלולב וד' מינים מה ענינם, הלא נודע, כי הוא רומז לד' אותיות הויה, והנה נודע אצלינו, כי ה' אחרונה שבשם, הוא סוד מלכות דז"א, שהיא העטרה שלו, ואינה הנוקבא ממש, כי לכן הה' דבוקה בשם, ואינה בפ"ע. אך הנוקבא, הוא אדני, או אלהים. וז"ס האתרוג, שרומז נגד עטרה דז"א, ונקרא פרי עץ הדר, שהיא עטרה הנקראת פרי של היסוד, הנקרא עץ הדר, כי היסוד נקרא עץ, ונקרא הדר, כנזכר פרשת תצוה, ברבי נהוראי סבא, כי היסוד הוא הדור הגוף, כי הסריס אין לו זקן, אין לו הידור. לכן אל תתמה, אם תמצא בזוהר כי האתרוג הוא היסוד, או אם הוא המלכות, כי הכל אמת, שהוא בעטרת היסוד, לכן אין ראוי להפריד את האתרוג בעת נטילתו מן הלולב, רק ב' ידיו סמוכות זו לזו, כי סוד העטרה דבוקה עם הז"א, ואינה נפרדת. וז"ס הנזכר ברקאנטי (מובא בב"י הלכות לולב, סימן תרנ"א, ע"ש באורך) על אותו חלום של אותו חכם, שהיה מפריד האתרוג מן הלולב, והראהו בחלום, שהוא מרחיק ה' אחרונה משאר אותיות השם:
נמצא כי כל ד' מיני הלולב, הם בז"א עצמו הנקרא הויה, ואינם בנוקבא כלל. והנה עכ"ז צריך ליטול האתרוג בשמאל, כי הנוקבא בשמאל, ומשמאל אתיא, אבל יחבר את שניהם יחד כנ"ל, כי הלולב עצמו הוא בחי' היסוד, שהוא נמשך דרך חוט השדרה, וזהו שאמרו בלולב שדומה לחוט השדרה. לכן בתחתית הלולב בסיומו, שם הוא חיבור האתרוג עמו, בעת הנטילה, במקום שמסתיימין ההדס והערבה והלולב, כי שם הוא בחי' העטרה:
וכבר ידעת, כי היסוד הוא עולה עד למעלה, בסוד יוסף, ויורד עד למטה בסוד בנימין, כנזכר בהיכלות דפרשת פקודי. ולכן הלולב גדול מכולם, מן ההדס והערבה, כי היא עולה עד המוח, ליטול משם טפה זרעית, בסוד משכיל לאיתן האזרחי, כנזכר בסבא דמשפטים:
ג' בדי הדס, רמוזין לג' אבות, שהם חג"ת, ולפי שכל א' כלול מג', לכן יהיה הדס כשר, שכל בד בבד יהיה כלול מן ג' עלין. וב' בדי ערבה, הם נ"ה. והרי נמצא בד' מינים שבלולב, הם ז"ק ז"א, שהם חג"ת נה"י ועטרה. וסוד הענין - כי הלא החסד שאנו ממשיכין לנוקבא ע"י הלולב, הם מבחי' החסדים המתפשטים בו"ק דז"א, ולא מן החסדים שבדעת עצמן דז"א. והנה ד' מיני לולב, אינם הז"ק דז"א עצמו, רק ז' בחי' ז' החסדים המתפשטים בהם כנ"ל. ואמנם כדי להאיר מהם אל המלכות, אנו צריכין להמשיך להם בעצמן, אור עליון מן השרשים שלהם, שהם החסד שבדעת דז"א, ואחר שהם יקבלו ההארה משם, אז יוכלו הם לתת הארה אל הנוקבא. וא"כ נמצא עתה, כי סוד הלולב וד' מיניו, הם ז' בחי' חסדים המתפשטין בז"א, מחסד עד המלכות שבו, ואלו ז' בחי' אנו מנענעין אותן, ומעלין אותן עד השורש שלהם, שהוא בדעת דז"א עצמו, וע"י נענועין הזה, הם מקבלין הארה משם, ואז אנו מורידין הארה מהם אל הנוקבא:
אמנם סוד הורדת הארה זו אל הנוקבא, היא כי כאשר תנענע ותוליך ותביא הלולב כנודע, תכוין להמשיך את סוף הלולב והדס וערבה ואתרוג, במקום החזה שלך, לכן כשתנענע ותוליך את הלולב כנגד המזרח, תכוין בעת הבאתו שתגיעו ותביאהו עד החזה שלך. וכן כשתוליכהו לשאר הרוחות, או נגד מעלה ומטה, שתמיד בעת הבאות, תגיע ותביא עד החזה שלך, כי שם הוא מתחלת פרצוף רחל כנודע. והאדם המנענע את הלולב, הוא דוגמת הז"א עצמו, והלולב ומיניו הם החסדים המתפשטין, והוא מנענע ומעלה אותן עד דעת, שיקבלו משם הארה. וכאשר יורדין תכוין שכל אותן החסדים שהם מכים בחזה, ויוצאה משם הארה שלהם, ונוחין על ראש רחל, שמתחלת מן החזה ולמטה, וניתנין בה החסדים הפנימים. ואע"פ שנטילת לולב ניטל אחר העמידה, שאז הוא פב"פ, עכ"ז נודע הוא, כי בעמידה ראשונה אז בחזרה שלה, אינה עולה יותר למעלה מן החזה שלו, רק בתפלת מוסף כנודע:
להרח"ו ז"ל, דע, כי ה"ח שבדעת התחתון, המתפשט בו"ק דז"א, יש בהן בחי' א"פ וא"מ. ופנימים הם ז', שהם ה"ח וכללות הארתן ביסוד, ויש שם כללות החסדים אחרים. ועד"ז חוזרים להכלל כללות יותר במלכות, שהיא עטרת היסוד. והרי הם ז' בחי' פנימים, ואלו הם המתפשטין למטה, בחג"ת נצח הוד יסוד מלכות דזעיר אנפין עצמן. וכנגדן יש ז' חסדים אלו בדעת עצמו, והם שרשים לשבע ענפים אלו המתפשטין, והם נשמה להם, כנזכר בתיקונים שהדעת נשמת הת"ת, כי בדעת שרשים של ז' תחתונות, הנכללין בתפארת, שהוא הגוף דז"א, ואין גוף לבדו נקרא ז"א, אלא עם כל בחי', זרועות ושוקים ויסוד:
והנה שבעה קצוות העליונות שבדעת, הנקרא שרשים, הם ו' צירופי יה"ו, הנזכר בספר יצירה, שבהם נחתם העולם, דהיינו ו' קצוות זעיר אנפין הנקרא עולם, שהם ו"ק של ימי הבנין, והדעת מחיה אותן, כשמתפשט בהם, בסוד ו' צרופים הנ"ל. וטעם היות כל צירוף מג' אותיות אלו, כי כל אחד מג' מוחין כלול מג', ומכ"ש הדעת המכריע, שצריך שיוכלל מג' מוחין, שכיון שהוא נמשך מו"ק דאבא ואמא, יש בו ו"ק, וכנגדן ו"ק שבדעת, שהם שרשים, יש ו' קצוות חסדים תחתונים, המתפשטים בו"ק דזעיר אנפין עצמו, והם ג"כ ו' צרופים יה"ו הנ"ל ממש, והם ח"י אתוון בדעת, וח"י בחסדים המתפשטים בגופא, וביסוד ח"י, יען שמקבל הארת כל ו' צרופים הנ"ל, לכן נקרא יסוד ח"י:
ועדיין נשאר עטרת יסוד שהוא מלכות דזעיר אנפין עצמו, והיא בחי' ה' אחרונה שבכל צרוף יה"ו, ועמה נשלם כל השם, ונעשה הויה שלימה, ואמנם עיקר הפי', כי ה' זו שבסוף ו' צרופים, היא רחל שמקבלת מכולם, ומתפשטין להאיר בה, ואין נכנסין בה הארת השרשים, רק השרשים מאירין בחסדים המתפשטים בו, והארה המתפשטת נכנסת בנוקבא, ואז נקראת שלימה. והב' פי' האלו הם, א' כי עטרה שורש רחל:
והנה ו' צרופים אלו הם ג"כ במילוי, כמו שנחלקים בבחי' הצירופים יה"ו בחסד, והוא בע"ב, קו ימין, וכן נצח. ס"ג, בגבורה והוד. מ"ה בת"ת וביסוד. וכמו שכל צרוף הוא שלשה אותיות, לרמז לשלשה מוחין הנכללין בו, גם בכל אות מיה"ו, יוצא ממנו שם א'. נמצא כי בחסד, יש ג' שמות יה"ו. ובגבורה הו"י, וכן בו"ק. אך ההפרש, כי יה"ו שבחסד, גובר בו קו ימין, לכן מלוי ע"ב. הב' ס"ג. הג' מ"ה. ועד"ז כל הו"ק. וחסד של מלכות הב', יה"ו כולן בההין, כי שם ב"ן במלוי:
וכמו שכתבתי בחסדים הפנימים כן הוא במקיפים, שיש בחינת החסדים המקיפים בדעת, ועד"ז מתפשטין בו"ק דז"א. אמנם הפנימים בין בדעת בין בהתפשטות, הם הו' צירופים הנ"ל. אך המקיפים נחלקים לג' בחי':
ותחלה נבאר בחי' עליונה שבדעת, ובחי' המקיפים דחסדים, נקרא א"ל, לפי שא"ל במלואו גי' הקף. והנה נת"ל, כי יה"ו בחסד הפנימים, במלוי ע"ב ס"ג מ"ה, ואלו ג' יה"ו בפשוטן, הם גי' ס"ג א', שיש י"י א"י גי' א"ל, וגם ג' יודי"ן דיה"ו גי' א"ל עם כולל. והענין, ששם יש שם מ"ה, שבו ג' אלפי"ן, שהם ג' שמות אהי"ה, ואהי"ה גי' יה"ו. נמצא שהפנימים יה"ו, והמקיף אהי"ה, כי כל מקיף סוד נוקבא, סוד אהי"ה, רק שהוא מאלפי"ן דמ"ה עצמו. וג' אהי"ה כולן ביודי"ן, לפי שהן בחסד, וכללות ג' נעשה מהם ס"ג, ומהם יוצא א"ל ע"ד הנ"ל ייא"י דס"ג. וגבורה היא א"ל, גי' אהיה דההין, היוצא מג' אלפין דמ"ה ע"ד הנ"ל. ות"ת א"ל, מג' אהי"ה דאלפין עד"ז. ובנצח, ראשונים ביודי"ן, וב' באלפי"ן, כי הוא קו ימין, גובר בו בחי' הראשונה ביו"ד, ולפי שהוא יונק מת"ת, לפיכך ה' שניה באלפין. ובהוד קו שמאל, הא' בההי"ן, והב' באלפין, לפי שיונקת ג"כ מת"ת. וביסוד הא' באלפין, כי גם הוא קו האמצעי, והב' בההי"ן, כי הוא בחי' ההי"ן. ודע, שכל א' מהחסדים פנימים המתפשטין למטה, נמשך עמו צירוף הלבוש שהוא סוד תבונה, והוא אהי"ה באלפין, וכן בכל קצה. נמצא כי י' שמות אהי"ה באלפין, לבושים לז' חסדים המתפשטין בו"ק דז"א: