פרדס רמונים כט ב

פרק שני:

בביאור פזר גדול, ירח בן יומו, קרני פרה, געיא, תלשא.

פזר גדול. הטעם הזה הוא העיקר בתפארת עם כללות שש קצוות שבו ונקרא פזר גדול מלשון פזר נתן לאביונים (תהלים, קיב) כי הוא הזן ומפרנס לב' אביונים שהם יסוד עני ומלכות עני"ה ושניהם אביונים ותאבים לכל מה שישפיע ותנועתו קצת בתמיה להורות על חיותו עליון על כל הבנין וקצת מתמיה. וצורת טעם זה הוא כצורת שלש נקודות רוחב ושלש אורך כזה:

ונראין ג' מכאן וג' מכאן והם חמש כך הספי' הם חמש והם שש. הם חמש כי יסוד מעצמות הת"ת ואצלו כדברי הרשב"י ע"ה גוף וברית חשבינן חד, והם שש כי היא ספירה בפני עצמה על האמת. וכן הנקודות האלה נראין שש והם חמש. אלו הם העתק דברי הרשב"י במקום א'. ובמ"א פי' כי הפזר ביסוד. ואפשר לומר כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף. כי אחר שהוא משפיע ביסוד נעשה היסוד מפזר ונוסף עוד וגו'. גם הוא יורה הזרע היורה כחץ והוא זורקו במלכות כנודע [ג]:

ירח בן יומו. פי' הרשב"י ע"ה שהוא המלכות שהוא הירח אמנם כבר נתבאר בשער המציאות בענין ה' וי' שבמלכות וידוע כי מציאות היו"ד אין בו חסרון ומיעוט לעולם אמנם המלוי והחסרון הוא במציאות הה"א ג' גווני העי"ן שהם נגד ג' אבות כדפירשנו שם. ובת עי"ן היא המקור המשפיע אור אל כל הצדדים אשר סביבה וממנה יונקים שפע וברכה והיא נקודת ציון שממנו הושתת כל העולם והיא המנהרת סביבותיה שהוא הירח.

ונ"ל כי הטעם שנקרא ירח בן יומו לפי שהיא מתנהרת מהתפארת שהוא יום שלם וזהו בן יומו. ואפשר לומר כי הוא בן יומו לבד שהוא תחלת קבלת האור ואז נרמז אליה הטעם הזה. עוד אפשר לומר שהוא ירח מאיר מעצמה מיום שלה דהיינו נקודה אמצעית שהיא מאיר' ממנה כדפירשנו ובאותה בחינה נקראת היא יום מאיר [מעצמה]:

קרני פרה הם נצח והוד שהם שתי קרנים זה אל הימין וזה אל השמאל ונקראים קרני פרה היא המלכות שנקראת פר"ה אדומ"ה כשהיא מקבלת מהגבורה. וכן הבינה נקראת פרה אדומה כשהיא משפעת בגבורה ואלו הם קרניה שבהם היא מנגחת כלפי מטה ומשפעת. וכן המלכות ראשה הוא היסוד ועל ראשה הם הקרנים האלה שבה מנגחת ימה וצפונה ותימנה ומזרחה ולפיכך הם בתמיה על סוד קבלתם מן הדין ולהורות על חוזק ועלוי [ד]:

געיא. הטעם הזה מורה על התפארת שהוא סוד וא"ו אמנם מורה על יניקתו מן הדין שהוא גועה בו והוא דין חזק שהוא נפרד ויורד לבקש על היכלו והנה נשרף על ביתו והנה נחרב ועל שכינתו והנה היא נופלת בגלות. וזהו געי"א לבדה ובהצטרפה אל השבא יתבאר בס"ד:

תלשא. תרצא פי' הרשב"י ע"ה, כי התלשא אל השמאל ופי' בו ת"ל א"ש, ותרצא אל הימין. ונוכל לומר כי הרמז בשניהם אל היסוד. ונודע שהיסוד מקבל משני קוין, מהחסד אל הימין ומגבורה אל השמאל. ולפיכך כשהוא מקבל מן הימין הוא תרצא ל' רצון, ונגוניו ג' נגונים לרמוז אל קבלתו מג' מקורות שהם בימין חכמ"ה חס"ד נצח. וכשהוא מקבל מהשמאל נקרא תלשא ת"ל א"ש, ונגונו בג' נגונים שהם נגד ג' ספירות שבשמאל והם בינ"ה גבור"ה הו"ד. והצורה מורה על קבלת יסוד על ידי תפארת. ומלכות ועלייתה למעלה זהו כי הוא נקודה ברה כאגן הסהר על קו האמצעי והוא נוטה עמה אל שני הצדדים: