פרדס רמונים כט א

שער הטעמים הוא שער כ"ט:

אחר שבשער הקודם בארנו כפי הנמצא בדברי הרשב"י ע"ה בתיקונים, נבא עתה לבאר הטעמים כפי הנמצא גם כן בדבריו. והטעמים בשמם וצורתם הם אלו:

זרקא, מקף, שופר הולך, סגולתא, פזר גדול, ירח בן יומו, קרני פרה, געיא, תלשא, אזלא, גרש, פסיק, רביע, שופר מהופך, קדמא, זקף קטן, זקף גדול, שלשלת, שני גרישין, תרי טעמי, דרגא, תביר, מאריך, טרחא, אתנח, רפה, דגש, יתיב, תרצא, שבולת, סבולת, מפיק בהא, שבא געיא, געיא שבא, סוף פסוק :

אלו הם הטעמים כשמם וצורתם ומקורם ללשונותם. ועתה נכנס בביאור כל אחד ואחד מאלו הטעמים כאשר נמצא להרשב"י ע"ה:

פרק ראשון:

בביאור זרקא, מקף, שופר הולך, סגולתא.

ראשונה זרקא הוא המלכות. ונקרא זרקא, בהיותה נזרקת כלפי מקורה הנעלם, ועולה ומתאחדת בסוד החכמה עד הכתר כדפי' בשער הקודם פ"ק בחולם. ולזה נמצא שהיא חוזרת מסוף התיבה לראשה, להורות כי היא למטה בסוף המדרגות.

ולפעמים חוזרת אל בית אביה כנעוריה, ומלחם אביה תאכל ותקבל שפע רב ורב טוב לבית ישראל, הם מחנותיה וחיילותיה המצפים עת בואה לתת טרף לביתה וחק לנערותיה. והיא נקוד הראש שבראש החוט ההוא. והחוט נרמז בתפארת, כי דרך התפארת עלייתה, דרך שש המעלות תעלה, ושם תעשה "עטרת תפארת", "אשת חיל עטרת בעלה". וזה הורה צורת הזרקא בציורה ורמיזתה.

ומפני שעליה נאמר (דניאל ב, לד) "חזה הוית עד דאתגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא", כן היא אז מתעוררת בכח וחוזק עלייתה ומבטלת כל צלמי ופסילי אלהים אחרים. והיא הנותנת חנק להדבוקים בשערי המות אשר תחתיה [א] והוא סודר שבו היו חונקין הסנהדרין.

ומפני היותה קודם עלייתה צורת חירק למטה קצת כזה [], כי היא מציאותה התחתון. ועולה מן השמאל אל הימין, כי כן כל העליה מן השמאל אל הימין. והירידה מן הימין על השמאל, כי הימין לעולם על השמאל. ואח"כ מתפשט ביושר כלפי מעלה להביט כלפי הכתר, כי שם עיקר כוונת עלייתה, בסוד "אני ראשון ואני אחרון" (ישעיה מד, ו), אי"ן בראש ואי"ן בסוף, כמו שבארנו בשער המציאות.

נמצא כי זרקא בטעמים ואל"ף באותיות הכל ענין אחד. ורמז א' י' בראש וי' בסוף, ו' באמצע, והיינו צורת [] וכן הזרקא י' בראש וי' בסוף ו' באמצע :

מקף. נ"ל כי זה הטעם הוא בחכמה, כמו הפתח הנרמזת בחכמה. ואמנם הוא בסוד הדעת העומד ומקיף ומחבר ומייחד ב' המדות, הם חכמה ובינה, כמו שהארכנו בשערים הקודמים. ולשון מקף - מלשון חבור, כמו [אין מקיפין ב' חביות] (ביצה דלב, עב), שעניינו לשון חבור ויחוד.

ונמצא לפי זה פירוש הטעמים האלה כך:

זרקא הוא עליית המלכות למעלה למעלה, ותחלת חזרתה חוזרת על פי מדותיה, וראשונה חוזרת לחכמה, ושם מקף אחר עמידתה בכתר, כי שם רמז הזרקא כדפי'. ולזה נמצא הזרקא למעלה בראשה עקום לצד שמאל, להורות על חזרתה. וכן בנגונה יש אחרי העליה בנגון קצת השפלה.

ואח"כ המקף המקיף שתי המדות השניות יחד בנגון מהירות, ויחזור המקף עם השופר שהיא הבינה כמו שנבאר :

שופר הולך מהופך. שופר היא הבינה. וכן היא שופר שעליה אנו אומרים "תקע בשופר גדול לחרותינו", כי בה החירות כדפי' בשער ערכי הכנויים. ולשון "שפר", כי היא "שפרה" המשפרת אל הולד, שהיא מניקה חלב לתפארת ומיפה אותו בהשפעתה.

ולכן נמצא בשופר צד הרחב, להראות אל רחובות הנהר, ומשפעת למטה. ואין תימה מענין התקיעה שהיא מצד הקצר אל הרחב [ב], כי הוא לעורר כח העליון, והוא בסוד אור החוזר.

וכאשר הזכות והמצות מאירים בעולם ומנהרים, אז היא שופר הולך, שלעולם חוזר ומשפיע, כענין "נהר דנגיד ונפיק". וכאשר ח"ו גורמים העונות, השכינה העליונה מסתלקת, ואז היא שופר מהופך, רצה לומר טוב הפוך, כענין הרשעים שמהפכים מדת הרחמים למדת הדין ח"ו, והעולם בצער עד יחזור וישקיף האם על הבנים :

סגולתא. ידוע שמן השופר יוצא אש ומים ורוח, כי הקול כלול משלשתן שהם ג' יסודות אש מים ורוח, והם גדולה, גבורה, תפארת, והם סגולתא, שהם ג' נקודות.

ואין לתמוה על התפארת שהוא למעלה מגדולה וגבורה, כי כבר בארנו בשער סדר האצילות, כי גם לו יחס למעלה משתיהם, להיות כי הוא נאצל מן הכתר ועולה עד הכתר. ומה גם עתה בענין הסגולתא שעסקינו בסוד העלייה שעלתה המלכות ועתה תחלת ירידתה אל מקומה, ולפיכך הוא למעלה בסוד הדעת, בסוד המקף, לייחדו עם השופר כדפי'.

ועם היות שימצא הטעם הזה, לפעמים מייחס אותו הרשב"י ע"ה בג' ראשונות, העיקר הוא באבות. ומטעם שג' ראשונות נשפעים הנה בג' אלו נקרא בשמם.

וכן באר הרשב"י ע"ה בתקונים (תקוני זח, דף) זה לשונו: "סגולתא ברזא דתלת אבהן דקיימין גו שופרא", עכ"ל. ולמעלה מזה אמר: "ותלת קשרין קיימין בדוכתיה. ואע"ג דברזא אחרא קיימין, כלא הוא ברזא חדא, דהא תלת קשרין אלין דקיימין בדוכתיה תחות גדפי דההוא שופרא". עכ"ל.

הנה כי הוקשה להרשב"י ע"ה הקושיא הקושיא עצמה. ותירץ, כי אעפ"י שבמקומות אחרים אמר שסגולתה בחכמה [בכח"ב], עכ"ז העיקר הוא בג' אבות, אלא לפי שעומדים תחת הבינה כדרך שהם נקראים סגולתא, שנקרא כן העליונות, והעיקר הוא בג' אבות כדפי'.

ובמ"א בתקונים פי' הרשב"י ע"ה, כי סגול הוא זכר - מציאות התפארת, וסגולתא היא מצד המלכות, "אשת חיל עטרת בעלה". והטעם, כי התפארת מצד עמידתו הוא למטה משני אבות, והם סגול. ומלכות למעלה מנצח והוד, והם סגולתא. וכן בסוד עלייתם יהיה "בעלה" בסוד סגולתא גובר, מצד עלייתם על גדולה וגבורה כדפי' :