פרדס רמונים כב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרדס רמונים · כב · א · >>

הנרצה בשער הזה הוא לכלול ענין הכנויים - מה עניינם ומהותם. ובו יתבאר הענין שהוא מפורסם שהאדם הוא מרכבה אל הספירות בע"ה :

פרק ראשון:

מן הדברים המתמיהים בדברי תורתינו, הוא מה שכתוב בתורה "ותחת רגליו כו'", "כתובים באצבע אלדים כו'", "י"ד ה'", "עיני ה'", "אזני ה'", וכיוצא בדברים האלה אשר הם כנויים אל הגוף. ודבר זה לא יתייחס בו יתברך, כי אינו גוף ולא כח בגוף. ולכן לא יתייחסו הענינים האלה גם בספירותיו, כי הם ג"כ רחוקים מכל גדרי הגוף. שאל"כ, הלא נודע שהוא נשמה אל ספירותיו והוא הכח בהם, נמצא שח"ו יהיה כח בגוף חלילה וחלילה. לכן ראוי להרחיק גדרי הגוף מהספירות, וחוייבנו בזה כמו שחוייבנו בהרחקתם מעצם הא"ס.

וא"כ, באמרו הגדרים מגדרי הגוף, כגון "וירא ה'", "וישמע ה'", "ויאמר ה'", "וידבר ה'", שהם גדרים שלא ישוערו כ"א באברים הגשמיים, ראוי שנאמין שהם תואר אל ענין נסתר, לא ממש ראיה שמיעה דבור.

ואין ספק, כי לא נקרא העין עין, והאזן אזן, והפה פה בלשוננו הקודש ע"ד מקרה והזדמן, או ע"ד הסכמה כשאר הלשונות. והראיה לזה, היות לשוננו זה נקרא "לשון הקדש", ירצה ודאי היותו המצאה אלהיית ולא כשאר הלשונות. ואין ספק שהוא הלשון שהמציא הקב"ה כשהמציא עולמו, אז ודאי הלשון קדם אל העולם.

והענין הוא, כי כאשר ברא הקב"ה את אדה"ר, בראו גוף קדוש ונשמה קדושה שאין לערכה גבול, כמו שיסופר משבחיו בספר התקונים, עד שהיה אורה מבהיק בגוף, והגוף המשובח מכהה גלגל חמה, עד שלא היה ודאי נהנה מאור חצון, אור השמשים חמה ולבנה, אלא מאור יפה וזך, אור זיו השכינה בג"ע.

ובהיות אדה"ר גוף קדוש כזה, מסר לו הקב"ה גנזי חכמה ומפתחות התורה נתונים בידו, והוא היה עוסק בה, ואז נתן לו לשון הקדוש, לשון המשובח, ואותיות קדושות קבועות בפיו. וכאשר חטא, מה שהיה כתנות אור בא', שהוא קדושת יחודו של עולם, כשהפקיר עצמו לקליפה נעשה עו"ר, שהוא ע' ענפים המתפשטים מהפנימי לחוץ.

ולאשר לא היה עדיין חלק מיוחד להקב"ה, מפני שעדיין לא זרח אור אברהם עד אחר דור הפלגה, כדפי' בשער השערים בפ"ג. וכאשר זרח אור אאע"ה, חלק הקב"ה ע' אומות לע' שרים לע' לשון. ובחר בנו ונתן הדיבור לנו בחלקנו, שהוא גורלנו גורל הקודש, ולשון הקודש, הסכמה אלהיית על האזן שיקרא אזן, ועל הפה שיקרא פה, להורות על הכחות שהם צל על ראשו של אדם, ונאצל האבר מכוחו העליון המאציל ושופע עליו. ועתה לפי האמת אין המכוון באזן אל האזן הגופני, אלא על הפעולה הנפעלת ע"י האזן מכח השופע עליו.

ועל כזה נאמר (תהלים, צד) הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט. פי', אחר שבריאת אברי האדם הוא ע"י גלגול האלפ"א ביתו"ת קדושות, שואבות שפע מהכוחות העליונים השרשים המתאחדים בשרש השרשים, הוא בהכרח היות באות ההוא כח הפעולה שנפעל על ידו האבר הנברא, וכן בהשרש השופע באות, וכן מעילה לעלול עד למטה. כי מהפעולות נודעו הכוחות, ואחר שכחם הראיה והשמיעה, חוייב היות בשרש ההוא כח השמיעה וכן הראיה. ולא ראיה ושמיעה גופניית, אמנם יהיה דבר רוחני.

המשל, כמו האנשים שכאשר ישמעו קול דבור באזניהם, יבחנו הענין הנשמע אליהם, כן הכח העליון המקבל הקול ההוא ובוחן אותו אם ראוי שיקבל אם לא. זה יקרא אזן. ועל זה נאמר (איוב, לד) כי אזן מלין תבחן.

וכן הענין במלאכים, שאין להם כח גופני כמו פה שלנו שבו ידברו הדבור הזה שהוא גופני, אמנם בהביט מלאך אל מלאך יבין זה את זה. כי שפע שם ידו"ד בעצמיות וברוחניות האותיות הנרצות אל הענין הנרצה אליו, ועי"ז יבין חברו הדבר הנרצה אליו, וזהו דבורם.

ואין להם עינים כעיני בני אדם שבהם הם רואים, אמנם יש להם רוחניות הפעולה שהיא פועלת הראות ובה ישכיל ויביט עד למרחוק. והוא משובח מראייתנו, כשבח ראיית השכל על העין. כי העין לא יראה אלא מה שכנגדו ולא כל שכנגדו, אלא דבר מוגבל שיוכל כלי העין הגשמי להגבילו. אבל השכל יראה אפי' מה שאינו כנגד העין. כמו שיראה האדם בשכלו עתה כמה דברים שראה אותם מכמה שנים, או אפי' דברים שלא ראה אותם מעולם, ימציא בדעתו שהוא רואה ענין כך, עד שתהיה ראות השכל דקה שיראה מעניינים הדקים שאין העין יכולה להביט.

ויגדל על זה ראות הנביאים, שהנביא בשכלו ישיג הרוחניים, ולפי רוחב השכל כן רוחב ההשגה. וכן אמר שלמה ע"ה (משלי, כז): כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. כי לב האדם לאדם יובנו מעצמ' אל עצמ', והוא אבר גופני ויש לו הכח הזה מפני שפעת הנפש, וכן השכל השוכנת עליו. ועכ"ז, לפי שהוא דבר נגבל, תהיה השגתו נגבלת, וכפי שיעור הנביא כך תהיה מדרגת נבואתו.

ומן הענין הזה נעלה להשכלת המלאכים אלו לאלו, ומשם כמה וכמה מעלות נשיג לדעת מציאות הראות והפעולות הגשמיות ברוחניים. וכמו שאמר הנביא (זכריה, ד): ראיתי והנה מנורת זהב, וכן (שמואל א, ט) כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה. לא יהיה הענין ראיית אברים ולא יהיה ג"כ לשון ראיה ע"ד משל, אלא שממש הוא ראיית השגה. כן הענין למעלה, ראייה במלאכים הוא כח ההשגה ההיא שבה משיגים העניינים.

וזה ענין "ר"א בר"ש דאזיל למחמי לר' יוסי בן לקוניא חמוי" (הובא בתוספות, הזהר) ואגב אורחייהו ראו ענין ההוא של הנחש. שדבר ר' אלעזר הדברים ההם ותמהו החברים, והוא אמר להם שלא השיג הענין ההוא בחכמה אלא בראייה שהיה רואה.

וכי אפשר לומר שראה ר' אלעזר בעיני בשר העניינים ההם.

אלא ודאי זו היא ראיית ההתבודדות שישיג האדם העניינים העתידים ועניינים שעברו, ומכח דקות השכל ישמע הענינים. הנה ע"ד זה יהיה הראות בעליונים ובעליונים מן העליונים עד גבוה מעל גבוה שומר.

ואין זה מן התימה, כי אפי' בכלים הגופנים אשר בנו לא יקרא העין עין מפני העין ממש, אלא מפני כח הראות הנקרא עין באמת, וכן לא תקרא היד יד מפני היד בעצמה, אלא הפעולה הנמשכת מהיד היא תקרא יד באמת.

וראיה לזה, אמרם ז"ל בגיטין (דף, פה): "ידים שאינן מוכיחות, הווין ידים או לא הווין ידים". ר"ל, ענין לקיחה, וכן פירש"י ז"ל: "ידים - בית יד ואחיזה לדבר, לאחוז בו ולומר שע"י וכו'". וכן לענין קדושין וגרושין, "קטנה אין לה יד או יש לה יד". ואין הכוונה "אין לה יד" שהיא גדמת, אלא הכונה כח קבלה לקבל קדושין או גרושין.

וכן מורגל בלשון חז"ל "רגלים לדבר" או "אין לו רגלים", ואין הכוונה על שיש לו רגלים או על שאין לו רגלים, אלא הוא משל, כמו שהרגלים הם עמידת האדם וסמיכות שלו, כן כשיש לדבר ישיבה ומציאות מתיישב בשכל, יקרא ש"יש לו רגלים לדבר", וכשאין הדבר מתיישב יקרא ש"אין לו רגלים".

וכן מה שכתוב בתורה (שמות, כא) "עין תחת עין, יד תחת יד, רגל תחת רגל", דגמרינן הכאה הכאה מ"מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש", ובאה הקבלה, שאין הכוונה לומר שאם חתך ידו שיחתכו לו ידו, וכן שאר האברים, אלא הכוונה שישלם לו כל דמי היד, וכן שאר האיברים, והוא הנקרא עין יד ורגל, להיות שהוא שווי כח העין והיד והרגל.

וכן הם הדברים הם ברוחניים, הכח אשר יתפשט מהספירות להשגיח על העולם מכח הא"ס הוא יקרא עינים. וכן (זכרי, ד) "שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ". ופירשו המקובלים, כי הם ז' כוחות, ונקראים: אורפניא"ל, תגריא"ל, דנרא"ל, פלמיא"ל, אסימו"ן, ספיא"ל, בוא"ל - והם המשגיחים בענייני בני אדם. ולהיות שלהם כח ההשגחה נקראו "עינים", ולא שהם עינים, אלא שיש בהם השגחה רוחניות כדפי' למעלה, ובהם נרשמים כל המעשים מטוב ועד רע, ועל ידם מעידים הב' מאורות על "עלילות מצעדי גבר", "מחשבות איש ותחבולותיו" ו"יצרי מעללי איש" לפני הע' דיינים, כאשר נתבאר בשער היכלות בהיכל זכות בפ"ד. ועל העינים האלה עוד עינים אחרים, כי "גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם".

{{ממ|ועד|זה|גכ|בפסוק|(מיכה ו, ב) "שמעו הרים את ריב ה'", להיות כי כמו שההרים מחזיקים את העולם ומעמידים אותו על כף מאזנים, כדפי' רז"ל, והם גבוהים ברומו של עולם - כן האבות הם מחזיקים אותנו בזכותם ומעמידים את העולם על עמדו, והם עומדים ברומו של עולם456.

וכן מה שאמר מרע"ה ליתרו (במדבר י, לא) "והיית לנו לעינים", ופי' רש"י ז"ל: "כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו", עכ"ל. ולהיות כי כמו שהעינים מורים להגוף הדרך הישר אשר ילך בה - כן המורה צדק יקרא עינים.

ועד"ז נקיש לכל שאר הדברים אשר נאמר בכנוי הספירות. כמו למשל אב ואם, אין הכוונה ח"ו שיהי' שם אב ואם, כי זהו כפירה ח"ו. אלא הכוונה, כי כמו שמציאות ההולדה באין ע"י חבור זכר ונקבה וע"י החיבור ההוא נתהווה הולד ההוא, כן הדבר בספירות, ע"י חבור חכמה ובינה והשפעת החכמה בבינה היה סיבת כל האצילות. כי בחכמה היו ההויות דקים בתכלית, כמו שהוא העלם הבן במוח האב. ואחר שנתפשטו בבינה נתגלמו ונצטיירו ציור יותר נגלה.

ולפיכך יקרא חכמה - "אב", כי כמו שהאב בניו הם בעצמותו ובמוחו דקים תכלית הדקות כטפה, ובאמצעות התחברות הזכר אל הנקבה תתעורר הטפה ההיא ותתהווה טפה זרעיית וישפיעה אל הנקבה, ומצד שפעו בה יתהוה הולד ההוא במעיה - כן החכמה הוא האב והבינה היא הנקבה אשר תקבל כל הציורים הנשפעים מהחכמה, ויצויר בה ציור יותר מתגלה, ותאציל אותו האצילות, ולזה תקרא נקבה ואם אל האצילות. והאצילות יקרא בשם בנים אליהם מן הטעם הנזכר. והכל משל מן הגשמי אל הרוחני.

וכן מה שנקראים ת"ת ומלכות - "חתן וכלה", והבינה "אם" או "חמות", והחכמה "אב" או "חמיה". והנה לפעמים יקראו שתיהם חתן וכלה וחכמה ובינה אב ואם, ולפעמים בן ובת, ולפעמים המלכות בת לחכמה וכלה לבינה, ולפעמים כלה לחכמה ובת לבינה וכיוצא. וראוי להרחיב הביאור בעניינים האלו.

והנה הת"ת והמלכות נאצלים מן החכמה והבינה, ובמציאות אצילותם הפשוט אין להם זווג יחד כדפי' לעיל בשער המיעוט. והיחוד אין להם אלא אחר תיקונם וזיונם וקישוטם. ולפיכך מאותה הבחינה יקראו התפארת והמלכות בן ובת, והחכמה והבינה אב ואם. ותקרא החכמה אב לת"ת מצד בחינת הדעת הנעלם. ונקרא הבינה אם לת"ת מצד הכוננת שמכוננת אותו {{ממ|מלשון|(משלי כד, ג), ובתבונה יתכונן,456 שהוא מציאות נוסף על הנאצל מהחכמה כדפי' לעיל, כי מהחכמה להם מציאות דק ומפאת הבינה מציאות יותר מתגלה. ומצד מציאות הדק שיש להם שהוא מציאות י' למלכות ומציאות רקיע לת"ת, כדפי' בשער א' פ"ב, ובשער המציאות פ"ד, יקראו בנים לחכמה. וממציאות המתגלה שיש להם מהבינה יקראו בנים לה.

ובהיותם אח"כ מתייחדים בסוד העטרות שמתעטרים, כדכתיב (שה"ש ג, יא) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו', יקראו חתן וכלה, איש ואשתו.

ויש חילוק ביניהם, כי קודם יחודם והם מוכנים ומזומנים ליחוד יקראו חתן וכלה, ויש להם קישוטים כמו החתן והכלה, ואחר שהם ביחוד יקראו איש ואשתו. ויש ביחוד כמה חלוקים ובחינות, יתבארו במקומות רבים בספר אור יקר בעה"ו. וכאשר יתייחדו מציאות המתגלה במציאות המתגלה או מציאות נסתר במציאות נסתר אז הם סתם בנים לחכמה ולבינה מיוחדים יחד יחוד גמור והם בן ובת אח ואחות מותרים זה לזה.

אמנם לא יתייחס בהם חתן וכלה לחכמה ובינה ובן ובת, כי אם הוא בן לחכמה הוא חתן לבינה. ונקרא אז חמותו הבינה או חמיו החכמה אם הוא בן לבינה. וכיוצא בזה אם יתייחד מציאות מתגלה שבת"ת עם מציאות נעלם שבמלכות, אז אב המלכות הוא חכמה ואם הת"ת בינה, וכלה המלכות לבינה ובינה חמותה למלכות והת"ת חתן לחכמה והחכמה חמיו. ואם יהיה מציאות נעלם שבת"ת מזדווג במציאות מתגלה שבמלכות, אז הוא בן לחכמה והיא בת לבינה והמלכות כלה לחכמה והחכמה חמיה והת"ת חתן לבינה והבינה חמותו.

ועד"ז יקיש המעיין לכל הבחי'. ועד"ז כל שאר הדברים המתמיהים שבספרי החכמים בחכמה הזאת, כי ניתן רשות להמשיל בהם משלים ככל אשר יצטרך האדם להבין ולהשכיל ולדון בהם, ועל כזה נאמר (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה. ובשכמל"ו: