פרדס רמונים ה ד
<< · פרדס רמונים · ה · ד · >>
פרק רביעי[עריכה]
קודם אצילות הנאצלים היה האין סוף הפשוט בתכלית הפשיטות, נעלם תכלית ההעלם. ולא היה אלקותו מתגלה אל זולתו, להעדר ההוויות אשר על ידם קצת גילוי רוממות אחדותו. והיו הספירות בכחם נעלמים בו בכחו, במציאות דק ונעלם כאשר ראוי אל אחדותו. ואל יתמה לב האדם באמרנו שהיו "נעלמים בו", ואל יתבהל להשיב א"כ נמצא שכבר היו הספירות בו - יתחייב מזה הרבוי והשינוי? כי אין זה מכלל שאלת החכמים כי אם פתוי השכל. והטעם, כי עם היותנו אומרים שהיו הספירות נעלמות בו -- אין כונתינו בענין זה לומר שהיו הספירות ממש כמו שהן עתה. אבל היו מתיחדים באחדותו יחוד האמיתי וחזק.
ונמשיל משל נאה אל אבן החלמיש שמוציאין ממנו האש ע"י הכאת הברזל ומן האש יוצא ברק. ועתה לפי האמת לא יצדק שהאש ההוא ממש היה בתוך האבן והיה אבן נחלק לרבוי החלקים כפי חלקי הניצוצים הנתזים ממנו. זה ודאי לא ישפוט בשכל המשכיל. אלא אדרבה האש ההוא נעלם בתוך האבן ומיוחד בו יחוד אמיתי וחזק באופן שאין בין האבן והאש שבתוכה חלוק ופרוד כלל.
כן הדבר בעצם האלקות הפשוט. קודם התפשטות לנהל התחתונים היו הספירות מתיחדים בעצמותו וקשורים בו קשר אמיץ וחזק עד שכמעט לא יוצדק בו שם מציאות הספירות כלל אלא יחוד האמיתי. והיחוד הזה והדקות הנזכר הוא מקור הספירות הנעלמים בתוכו הנקראות "צחצחות עליונות", אשר מהן נאצלו עוד צחצחות אחרות שלא יצדק בהן עדיין אפילו לשון צחצחות כאשר יתבאר בשער הצחצחות בס"ד. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לגלות אלקותו ולהטיב במדותיו הנעלמים אל זולתו -- הוציא ההעדר אל ההויה והאציל מאורו הפשוט ספירה ראשונה הנקראת 'כתר'.
והספירה הזאת לרוב דקותה אינה נגלית אפילו אחר אצילותה כל עיקר, כל שכן שיהיו ההויות על ידה, כי אי אפשר לרוב אדיקותה במקורו עד שלא יצדק בו יש כלל אלא אין. ואפילו שם 'אין' לא יצדק בפשיטותה אלא בהצטרפה להחכמה והבינה. והטעם, כי אין לא יצדק אלא על דבר שיושג חיוב מציאותו השגה במקצת ונשאל על השגה זו "מה היא?" וישיבו "אין" להורות שהוא דבר בלתי מושג אבל כבר השיג השכל וחייבה עד ששאל עליה מה ענינה והושב "אין". וכתר - למיעוט ההשגה בו שאין השגה לתחתונים בו כלל - לא יתחייב בו מלת 'אין' בבחינתו אל המאציל. אלא בבחינתו אל הנאצלים ממנו, שהוא שתופו עם החכמה והבינה, נקרא 'אין'.
וכן רמז אין - א' כתר, י' חכמה, ן' בינה, כמפורש בדברי הרשב"י ע"ה במקומות רבים. וכן מבואר בשער ערכי הכנויים ב"ה. עד שהגיע דקותו להיותו מכונה בקצת מקומות "אין סוף" על דרך מקרה. וכן נקרא "עלת העלות" במקרה. וכן כמה כנוים המורים על העלמה. והחכמה בערכו נקרא יש. וזהו אמרו "יש מאין" - ר"ל חכמה מכתר. ואע"פ שהאציל החכמה -- עדיין היא תכלית הדקות ואל ההוויה לא יוכלו ההויות להתגלות על ידה, שמרוב דקותה מכנים אותה בשם "מחשבה", כי כמו שהמחשבה היא העדר ואינה הויה, כן החכמה היא דקה וההויות אל ההנהגה הן בהעדר, ואעפ"י שאינה כדקות הכתר לפי שהיא נקרא "יש".
ועם היות שאמרנו שנקרא "יש" -- אין הכונה ב"יש" ישות המושג ממש ישות גמור ח"ו, אמנם הכונה במלת יש בההבדל אשר בין האין והיש. לא ישות גמור, אלא כשולל האין. ולא מחייב היש כלל. ואפילו מלת 'יש' לא שייך בחכמה בערך בחינתה אל הכתר אם לא בערך בחינתה אל הבינה והצטרף אליה. שכן פירוש י"ש - י' חכמה, ש' בינ"ה, כמבואר בשער ערכי הכנויים.
ולפיכך, אעפ"י שנאצלו שתי הספירות -- לרוב קרבתם אל מקורם לא תוכל ההוי"ה להתהוות. וענין זה אין הכוונה בו שלא יוכלו הספירות להתאצל כלל - שכבר היו מתאצלים כולם בכתר וכולם בחכמה. אבל הענין סוד נעלם ואין מדרכנו להפליג הדברים ח"ו אלא לגלותם.
והענין, כי הרחמים הן קרובים אל המקור מפני שאינם כל כך הבעלי השנויים וכל עוד שיתקרב אל המקור הם יותר רחמים. ולא מפני הדקות כאשר חשבו רבים כי ההתפשטות היה סבת הדין, כי זו אלינו סברא דחויה כמו שיתבאר בשער מהות וההנהגה. אלא הטעם כי "באור פני מלך חיים", וכל עוד שיתקרבו הספירות אל המאציל ימעט הדין מהספירה שהיא שרשי הדין ויזדכך כל כך עד שיהי' הכל אור וחיים רצון המטיב ולא יפעלו גזירות הדין ויתבטלו וכוחותיו לא יצאו לפועל לפעול מפני קירוב הנאצלים במאציל והיו כוחות הדין עולים במחשבה ולא נפעלים. וזהו סוד "ואלה המלכים וגו' וימת וימלוך וגו'" (בראשית, לו). ועקר ההנהגה היא מצד בעלי דין כדפירשו רז"ל: "ראה שאין העולם יוכל להתקיים שתף עמו מדת רחמים", אבל עם כל זה עיקר ההנהגה הוא בדין, אלא ש"שתף עמו מדת רחמים", שתוף בעלמא. ולכן בהיות שתי מדרגות ראשונות שהן כתר חכמה לא היו כחות הדין מתגלים כלל. ולזה נדע הטעם שקו הדין באחרונה יסע. שמן הראוי להיות הבינה שנייה. כי כמו שהגדולה ראשונה וגבורה שנייה ותפארת המכריע הוא השלישי. אף כי השרשים העליונים היה ראוי שיהיה אצילותם כן, ראשונה אצילות חכמה שרש החסד, ושנייה אצילות בינה שורש הדין, שלישית כתר שרש הרחמים קו המכריע. אלא מפני כי לרוב קורבתן אל המקור א"א אל הדין לגזור גזירותיו ולדון דיניו, כי "באור פני מלך חיים". ולכן הוצרך לימשך האצילות ולא נאצלה שורש הדין עד המדרגה השלישית וכאשר נבאר.
וענין זה נתבאר בזוהר באדרא דנזיר (דף, קכח.) ז"ל:
"תנא עתיקא דעתיקין טמירא דטמירין, עד לא זמין תקוני מלכא ועטורי עטרין שרותא וסיומא לא הוה. והוה מגליף ומשער ביה ופריס קמיה חד פרסא ובה גליף [ושיער] מלכין. ותקנוהי לא אתקיימו. הה"ד ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. מלכא קדמאה, לבני ישראל קדמאה. וכולהו דגליפין בשמהן [אתקרון] ולא אתקיימו עד דאנח להו ואצנע להו. ולבתר זמנא הוא אסתלק בההוא פרסא ואתתקן בתקנוהי. ותנא, כד סליק ברעותא למברי אורייתא ואפקה, מיד אמרה קמיה מאן בעי לתקנא ולמעבד, יתקן בקדמיתא תקנוהי, טמירא דתרי אלפין שנין", עכ"ל.
ופירוש: עתיקא דעתיקין הוא כתר עליון. ונקרא זקן זקנים. והכונה כי הוא קודם לקדומים. כי הכתר הוא זקן בערך חכמה ובינה שהם זקנים. וזהו עתיקא דעתיקין. אפילו בערך הזקנים שהן חכמה ובינה הוא זקן ונעלם. להורות על דקותו כי הוא זקן נעלם ומתעלה על העליונות הנעלמות. טמירא דטמירין. פירוש נעלם מן הנעלמים. הכונה כי אפילו מאותם הספירות שהן בהתעלמות. הוא נעלם מהן. עד לא זמין. פירוש: קודם גלוי תקוני המלך הגדול שהוא הכתר שכבר היה נאצל, אלא שלא היה מתגלה. וספירותיו הנעלמות ועניניו נקרא עטורי עטרין שהן עטרה לעטרות הספירות כלן. והכונה קודם גלוי תקוני מלכא ועטורי עטרין. שרותא וסיומא לא הוה. פירוש: חסד ודין לא היה בעולם. כי החסד נקרא ראשית שכן אמרו "פותחין בזכות תחלה". ולכן חכמה נקרא "ראשית", ובו תחלת גלוי שורת החסד. וסיומא נקראת בינה, כי היא שורת הדין כנודע. והן תחלת ההויות והעדרן, כי בחכמה תחלת מציאותן, ובבינה הוא תשלום היקפן בסוד היובל ששם תשובות ההויות בהתימם להקיף שבע שנים שבע פעמים. ולכן אמר כי שרותא וסיומא לא הוה. ואין לומר ששורת הרחמים שהיא האמצעי לא היתה במציאות כלל, שכבר היתה קצת שהיא אצילת הכתר שהוא עתיקא בעצמו. ולכן נאמר שרותא וסיומא שהן שתי הקצוות לא הוה.
והוה מגליף ומשער ביה. פירוש: היו הספירות והקצוות בסוד בחינת הדין מתאצלות במציאות הכתר ושם היו מתחקקות ולא היו מתקיימים שלא היה העולם יכול להתנהג על ידם מפני הדין שלא היה מתגלה כדפירשנו. וכאשר ראה דקות ההויות ומעוט הדין האציל החכמה והתחיל להחריט בה ההויות ולהוציאם אל גלוי הדין במציאותם. וז"ש ופריס קמיה חד פרסא, דהיינו החכמה שהוא פרוכת ומסך המעלים הכתר וסוגר בעדו. ובה גליף שעור מלכין. ותקונוהי, הן כוחות הדין. ולא כוחותיו החצונים, ר"ל בעל הדין ממש. אלא ענייני הגבורה ודיניה והעולמות שבה הן הנקרא שעור מלכין דהיינו מלכי אדום כדמפ' ואזיל. ותקנוהי, הוא התיקון והאצילות וגילויו, לא אתקיימו. פירוש: כי לא היה אפשר עדיין בהדין להתאצל ולהתגלות מפני קרבתו אל מקורו. והנה בחכמה הוא בדקות גדול וקרוב אל המאציל ולכן סוד הרחמים מתגברים. ועוד סוד האצילות מצד הדינים לא אתקיימו. הדא הוא דכתיב ואלה המלכים אשר מלכו, פירוש: כוחות הדין אשר עלה במחשבה להתאצל, לא נאצלו ולא נתגלו מפני דקות החכמה ולכן נאמר בהן "וימת", דהיינו העלם. וכן פירש הרשב"י באדרא לקמן, ואמר שאין הכונה שנתבטלו ח"ו אלא שנעלמו עד שנתאצל האצילות ומשם נתגלו העולמות האלה במקום הראוי כדרך הספירות כי היו מתגלות בכתר ואח"כ בחכמה ולא נתקן שם האצי' עד שנאצלו אל מקומם ואל שורתם כראוי.
וענין "וימת", "וימת" הוא העלם עולם הדין ושורתו שלא היו באפשרות להתגלות מפני תוקפו. ואמרו לפני מלך מלך לבני ישראל. פירוש: מלכא קדמאה [היינו הבינה] . לבני ישראל קדמאה. פירוש: ישראל קדמאה היינו התפארת. וזה כי [הכתוב] אמר לפני מלך מלך לבני ישראל. פירוש קודם שימלוך ויתאצל הבינה שהוא מלך, וקודם אל ישראל שהוא תפארת. והיינו מציאות גלוי העולמות ההם בחכמה. ואמר בארץ אדום. הכונה במקום הדין. כי שם היה מחריט לפניו העולם דהיינו שורת הדין והיו העולמות מתעלמים בלתי מתגלים מפני שעדין לא נאצלה הבינה ששם תחלת הדין. עד דאנח להו ואצנע להו. פירוש: כי לא מתו ממש דמשמע שנתבטלו. אלא אצנע להו, דהיינו שהעלימם, כמו שפירש שם בתקוני זעיר אנפין. ונעלמו כענין הספירות עצמן שהם נעלמות בחכמה כמו שנבאר.
ולבתר זימנא הוא אסתלק בההוא פרסא. פירוש: כי סבת ההתגלות הוא סבת ההעלם, וסבת ההעלם הוא סבת ההתגלות. והענין כי בהעלמות האור החזק והתלבשו בלבוש הוא מתגלה. והנה האור מתעלם ולפי האמת הוא מתגלה שאם לא היה מתעלם לא היה מתגלה. כדמיון הבא להביט בניצוץ השמש מפני גלוי ניצוץ השמש הוא העלמו שלא יוכל האדם להביט ברוב בהיקתו וכאשר יעלימהו ויביט בו דרך מסכים אז ישיג להביט בעינו ולא יזיקהו, וכן הענין באצילות כי יתעלם ויתלבש כדי שיתגלה. וז"ש ולבתר זמנא, פירוש: אחר החריטה הזאת כאשר נבאר אז אסתלק בההוא פרסא. פירוש: נסתלק כ"ע עם החכמה והאציל הבינה. ושם נתקן, כי משם תחלת גלוי הדין כנודע, ד"מבינה דינין מתערין", כמו שנבאר בשער מהות וההנהגה בס"ד.
ותנא כד סליק ברעותא. הביא הברייתא הזאת להסתייע על הנדרש. סליק ברעותא, היינו הכתר. למברי אורייתא, היינו חכמה שהיא תורה של מעלה הקודמת אלפים שנה וכו'. והכונה שעל ידה תהיה ההנהגה ושורת הדין. ואפקה מיד כו', פירוש: שהאצילה אל מציאות החכמה חוץ מהכתר, ואמרה קמיה היינו משל אל מציאות העולמות ושורת הדין שלא היו מתגלים בחכמה והיו מתים ומתעלמים. וזהו ענין אמירתה לפני מאצילה (כענין,) כענין הפרסא שהזכיר ריש שמעתין. מאן בעי לאתקנא ולמעבד וכו'. פירוש: כי א"א אל הנעלמים וההויות להתגלות אם לא יתגלה עוד הכתר שלא היה מזומן כדפירשנו לעיל. ואח"כ כשנתגלה עוד מדרגה שלישית דהיינו בבינה, אז יהיה באפשרות ההויות ושורת הדין להתהוות כראוי. וקרא לכתר טמירא דתרי אלפין שנין. פירוש: כתר הוא נעלם מחכמה ומבינה שהן תרי אלפין שנין. כי כל ספירה כלולה מי' עולין אל אלף. כי י"פ י' הן ק', וי"פ ק' הן אלף. נמצא הכתר טמירא בתרי אלפי שנין. וקראו טמירא, מפני שלעת כזאת היה נעלם אפילו מתרי אלפי שנין שכן קראו לעיל עתיקא דעתיקין טמירא דטמירין כדפירשנו. ואז אחר שתקן הכתר בעצמו במה שיתגלה ויזדמן ע"י הבינה אז אפשר לההויות להתגלות ולהתאצל.
ועם הקדמת המאמר הזה יובן ענין תשובת הספירות ביובל בשנת החמישים אל הבינה. ולמה לא ישובו אל הכתר שהוא דקות יותר משובח ויותר מתעלה. והטעם כי בבינה הם שם במציאות גלוי ספירו'. אבל מן הבינה ולמעלה, אם יתעלו. יתעלמו כקדמותם. ואין מעלה שיתבטלו ח"ו. כי אין גלוי הספירות אלא מבינה ולמטה, שמשם שורת הדין נוהג.
ועם המאמר הזה יובן מה שנדרש בפרקי דרבי אליעזר וז"ל: עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו לבד. ועלה במחשבה לברא את העולם. והיה מחריט לפניו את העולם. משל למלך שרצה לבנות פלטרין אם אינו מחריט בארץ יסודותיו ומובאיו אינו מתחיל לבנות. כך היה הקב"ה מחריט לפניו את העולם ולא היה עומד עד שברא את התשובה עכ"ל.
פירוש: עד שלא נברא העולם, הכוונה עד שלא נתאצלה הבינה שהיא נקראת עולם, כמו שנבאר בשער ערכי הכנויים, היה הקב"ה ושמו לבד. ורבים פירושו, הקב"ה א"ס, ושמו כתר. וזה לנו דוחק גדול. שאינו צודק מלת הקב"ה בא"ס, כי מלת ברוך הוא מושפע. ואף אם נבאר שפירוש מקור הברכות, כבר בארנו בשער "אם א"ס הוא הכתר" פרק ה, כי מקור הברכה הוא הכתר לפי דעת הרשב"י ע"ה. ולכן נאמר כי הקב"ה הוא הכתר, ושמו היינו החכמה. וענין שם בחכמה אינו זר. כי פירוש שם בכל מקום הוא לבוש, כמו שנבאר בערכי הכנויים (בע, שם). והנה לבוש הכתר הוא החכמה. ואם נבאר לפי דרכם, הב"ה א"ס, ושמו כתר, ועלה במחשבה היא החכמה, לברא את העולם היינו אצילות ההויות כשורת הדין שהן העולם באמיתות ועל שמם נקרא הבינה עולם. והנה עלו במחשבה ונחקקו בה ההויות ושורת הדין כענין הפרסא דהוה מגלף וכו' והיינו היה מחריט לפניו את העולם, ולא היה עומד מפני הדקות כענין מיתת המלכים שפירשנו למעלה שמפני רוב דקות החכמה וקרבתה אל מקורה אין שם הויה נגלית ולא דין מתגלה כי "באור פני מלך חיים". עד שהאציל הבינה כי שם גלוי הדברים וזה שאמר עד שברא את התשובה.
והנה יצא לנו מזה כי מציאות ההויות וגלויים ע"י הבינה, ודקדק וקראה תשובה כי שם תשובת ההיקף וחזרתו אחר היובל: