פרדס רמונים ב ו
<< · פרדס רמונים · ב · ו · >>
פרק שישי:
אחר שבפרק הקודם הכרחנו שאין מקום לשאול הכרח אל קבלתינו - שיש לנו הכרח גמור כדפי'. נאמר שג"כ אין לשאול טעם אל המאציל למה האציל עשר ולא עשרים ולא חמש וכדומה, גם לא יפול השאלה משום דאעיקרא דדינא פרכא. וראוי שנחקור על כל האצילות הזה למה נאצל ועם תשובתנו בזה יתישב הכל.
והיא זאת. כי כוונת המאציל מלך מלכי המלכים הקב"ה להביא בגבול הדברים שאינם בגבול - ר"ל כי המאציל היא בלתי בעל תכלית, וכוונת המאציל בבריאת העולם השפל הזה לשיהיה העולם בעל תכלית כלה ואבד, ולסבה זו הוכרח האצילות כדי שעל ידי שיתאצלו הנאצלים וישתלשלו המדרגות ממדרגה אחר מדרגה - נאצל ממאציל, ונברא מנאצל, ונוצר מנברא, ונעשה מנוצר - עד אשר יגיעו המדרגות אל ההפסד והכליון אשר הם בו. כי יש הוית בריאה שבן לילה היה ובן לילה אבד, ויש אשר אם יום או יומים יעמוד לא יקום.
ועתה איך יאמר חומר ליוצרו ״למה כך ולא כך?״, והוא ראה בחכמתו כי אי אפשר להגיע אל תכלית הויות והפסד הנבראים אם לא שיהיה מספר הנאצלים י'. כי אם יפחתו מהעשר - לא ירדו הנבראים אל מדרגת הירידה ההיא מפני קרבתם אל המקור. ועתה אחר שנאצלו כל האפשר באצילות - יחויב שירדו המדרגות המשתלשלות מהם אל התכלית מפני שהם מתרחקים מן השורש כל הצורך לבא אל תכלית.
ואין כוונתינו לומר שהאצילות בעלי גבול ותכלית ח"ו, אלא כוונתינו שהפעולות הנמשכות מהן הן פועלים פעולה תכליתית כמו פעולת העה"ז שהוא הוה ונפסד ובעל גבול וקצבה - נפעל מהפעלים ע"י הנבראים מהנאצלים.
והצורך אל התכלית והגבול בהויות התחתונות - ביארום רז"ל במתני' באמרם "בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות" - ר"ל כי לא היה בנמנע ח"ו להיות בריאת העה"ז במאמר א' שיהיה כולל כל הדברים והמדרגות והבריאות וההויות אשר נתהוו עתה. כי עם היות קצת הפעולות ע"י חסד וקצתם ע"י גבורה וכן מכולם - לא מפני זה יהיה נעדר כח הבריאה ע"י מאמר אחד לבד, שהרי כח כולם בכל אחד מהם (כנודע היות כל אחד כלולה מעשר כאשר נבאר בשער מהות וההנהגה בפ"ב בס"ד). והטעם שהוצרך אל עשרה מאמרות הוא "כדי ליפרע", פי' כי ע"י עשרה מאמרות ירדו הנבראים אל תכלית שאם היו בלתי בעלי תכלית א"כ היה אדם חי לעולם ולא יקבל עונש על עונותיו והיתה צד הטומאה והקליפה מתפשטת בעולם והקלקול אינו נתקן. וכן הצדיקים היו נשקעים בעה"ז ואינם רואים בטוב. לכן הוצרך להיות העולם בעל תכלית וגבול כדי ליפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים.
ופי' "שמאבדים את העולם שנברא כו'" - פירושו שמאבדין העולם ויש להם כח לכלותו מפני היותו בעל תכלית ונברא בעשרה מאמרות. וכן הצדיקים מקיימין אותו - שאם היה בלתי בעל תכלית לא היו הצדיקים מקיימין אותו ולא הרשעים מאבדין אותו. לזה הוכרח להיותו נברא בעשרה מאמרות - והיינו אצילות עשר מדרגות - כדי שיהיה בעל תכלית. והרשע כלה ואבד וחוזר על עפרו ונתקן, והצדיק נפטר בכבוד להקביל פני אביו שבשמים ולאכול פרי מעלליו.
אמנם קשה לטעם זה שא"כ שסבת האצילות הי' להגיע הוויות התחתונות אל ההפסד והכליון, להשכיר עושי צדקה בכל עת ולהעניש הרשעים כדפירשנו, א"כ אחר התחיה - שהוא אינו זמן השכר והעונש ואינו זמן המעשה כנודע - א"כ מה טעם אל האצילות, כי כבר אפס רשעה מן הארץ והוא זמן הקיום? וכי נאמר שלא היתה כוונת האצילות אלא עד זמן התחיה ח"ו? זה ודאי לא, כי עיקר העולם ושלמותו הוא אז כנודע, ואז ודאי יהי' שלמות האצילות והארתו.
וכקושיא זו ג"כ קשה בענין ההיכלות הקדושים שבהם דנין את האדם לפי מעשיו להשכירו ולהענישו כאשר יתבאר בשער ההיכלות הקדושה בס"ד. וא"כ בזמן התחיה שאין להשכיר ולהעניש ולדון ולערער על בני האדם - מה יהיה ענין ההיכלות? הנאמר שיהיו לבטלה ויתבטלו איש איש ממלאכתו אשר המה עושים?
ועכ"ז - זו אינה שאלה - כי אפשר שיתייחדו כל אחד אל חברו זה בתוך זה וזה בתוך זה איש באחיהו ידובקו, ובזמן אחדותם ויחודם אין בהם דין, והניצוצות נבלעים במקוריהם והם נהנים על רוב שלום כמבואר בפ' פקודי בענין ההיכלות בזהר.
ומטעם זה ג"כ אין לומר שיהיה כוונת האצילות להשכיר ולהעניש לדון ולערער על החייבים והזכאים - שא"כ נשאל כי אחר התחייה שאין לדון בני האדם כפי מעשיהם אלא הם נהנים ממה שטרחו בערב שבת - א"כ נמצא ח"ו שיהיה עניינם לבטלה. לכן נאמר כי לא היה עקר אצילותם לעניין זה, ואף אם נמשך מהם שכר ועונש בהשגחה העליונה כאשר נבאר בשער מהות וההנהגה ובשער עצמות וכלים. אמנם היה עיקר הכוונה להודיע אלקותו אל זולתו כאשר נבאר בטעם שני בפרק זה ונוסיף ביאור בפ"ז בע"ה.
ובזה נמצא שאדרבא כל עוד שהעולם בקלקול מזוהמת הנחש והקליפה, אין הנאצלים מתיחדים כראוי ואין אלקותו מתגלה והידיעה בעם בני ישראל ספה תמה עד ירחם משמים ויצא העולם מזוהמת נחש ויתוקן כראוי, ואז יחזור העולם אל תקונו ויתגלה אלקותו בתחתונים כהוגן וכשורה, ובני אדם יוסיפו אומץ בידיעתו. ואז נאמר (ירמיה, לא) "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ואז יתגלה אור התורה ומצפוניה וסודותיה כראוי וכשורה, והנאצלים יתאחדו ייחוד גמור כי יתקיים מקרא שכתוב (זכרי, יד) "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
וממתני' דעשרה מאמרות ליכא למשמע מינה, דאפשר דהכי פירושו: "בעשרה מאמרות נברא העולם" - פי' כל העשר ספירות פעלו בבריאות העולם עם היות שהיה באפשר בכח א' ליבראות, דהיינו הכתר הנקרא "מאמר אחד" כדפי' בזהר. "אלא כדי וכו'" דהיינו משום שיוכלו לפעול פעולות בבחינות שונות, בין לדין בין לרחמים, והכתר אין בו דין אלא רחמים פשוטים כנודע. ואין הכוונה במשנה זו שיהיו אצילות הנאצלים לסבת העולם ח"ו - אלא הוא טעם אל פעולתם למטה בעולם התחתון עם היות כח בספירה ראשונה לפעול הכל.
עוד טעם אחר קרוב אל הקודם כי המאציל ממ"ה הקב"ה מדתו להשפיע אל זולתו ולהיות שפעו הטוב להטיב אל הנבראים ולהשפיע אליהם ממדותיו כמו חסד במדת חסד וכן לכל הספירות. וראה להאציל האצילות הזה ולגלות לעיני הנבראים גדולתו כדי שיהא ניכר לנבראיו, ומושג קצת ע"י אצילותו הקדוש והטהור. וזהו ממדות טובו היות רצונו לגלות רוממותו אל השפלים. ולהיות כי בהתגלות רוממותו בכתר אל הנבראים - מרוב רוממות הנאצל עדיין אין כח בהנבראים להשיגו - הוצרך להאציל החכמה. וכן מהחכמה אל הבינה עד המלכות, כי שם השגת רוממותו המלך.
והמשל בזה בהיות ניצוץ השמש נכנס דרך ארובה אל הבית להאיר אל עבר פנימי ביתה, ומרוב בהירתו אין איש בבית יוכל שאתו, ועיניהם כהו מהביט אל השמש, כי רב ומבהיק ביותר, עד שהוצרכו לעשות שם עששית גדולה ביותר לשיהיה האור מאיר אל עבר פניה ויושג אל העומדים בבית תועלת האור ולא היזק. ומרוב בהירות אור השמש בתקפו וגבורתו - עם היות כי נמתק האור קצת ונסתר ונתעלם קצת - עכ"ז לחולשת ראות העומדים בבית צריכין אל המסך שני; ומשני אל הג' עד עשר. ועתה בבא איש אל הבית ליהנות מאור המאיר דרך העששית וישאל למה היה מנין העששיות האלה כך וכך ולא כך - נקהה את שיניו ונאמר לו כי מרוב פתיותו שאל על הענין הזה, כי אחר שענין המסכים כוונתו לתקן ענין האור כדי שיהיה נמתק לעיני הרואים - א"כ אם יתמעטו המסכים יחשיך עין הרואים מרוב אורו ויזיק. ואם ירבו עליהם - עוד יחשך האור ולא יושג מתק אורו אל הרואים, וחשכו הרואות בארובות. ואין המכוון כך אלא לתקן האור כדי שיתהנו ממנו ביותר בהיר שאפשר, ולא יהיה דבמציאות שיהיה מזיק מרוב הבהירות אלא אור בהיר אור מתוק אור מבושם.
ונמצא לטעם זה ראיה מוכרחת במאמר מהזוהר שנעתיקהו בשער עצמות וכלים בע"ה והוא מאמר "אל מי תדמיוני ואשוה וגומר". ושם בארנו בפירוש הרשב"י ע"ה כי עיקר האצילות "בגין דישתמודעון ליה וכו'" כי ע"י הספירות יתגלה גדולתו אלינו. ולא כאשר ראינו החוקרים בעלי חשך והבהלה כי מפני הרחקת התארים נעלם מעיניהם השגחת אלקות וחשבו כי השיגוהו ולבם רחוק ממנו מפני שטעותם באמיתית הא"ס ב"ה [שלרוב גדולתו ורוממותו לא ישגיח בתחתונים] ועי"ז מכחישים השגחתו ורוב עניניו ופעולותיו בעה"ז. ולא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. ועניני תואריו ושבתו וקימתו והליכתו ודבורו וכל הדומה לאלו מובן ליודעי החכמה ויתבאר בארוכה בשערים הבאים בה"ו: