פרדס רמונים ב ה

פרק חמישי:

ועתה אחרי אשר סקלנו אבני נגף מכרם המאמר הזה בפרקים הקודמים, נדקדק בו קצת ואחר כך נבאר כוונתו בקיצור בעה"ו.

ומה שיש לדקדק הוא.

א' על סדר החכמים - שהקדים רב יוסף לרבי יוחנן ור' יוחנן קדם אליו זמן רב.
ב' אחר שהדברות והמאמרות וההלולים כלם רמז אל עשר ספירות - א"כ במאי פליגי.
ג' אמרו "י' הלולים שאמר דוד בס' תהילים" שהוא אריכות ללא תועלת, כי ודאי הוא שלא אמר דוד הלולים אלא בס' תהלים עד שכמעט מתוך האריכות הזה נתן מקום לטעות שהקשה לו הלולים טובא הוו שהבין המקשה מתוך מ"ש בס' תהילים שהכוונה בכל הספר.
ד' אמרו "עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני", למה האריך כ"כ? וכי איכא אחריני?

ומה שיש לדקדק עוד בלשונו יתבאר ע"פ דרכינו בע"ה. והמאמר הזה יובן עם מה שקדם אלינו בתיקונים שפירש שם הרשב"י ע"ה כי המלכיות הם במלכות, וזכרונות בת"ת, ושופרות בבינה. ואף אם יש בזה פירושים אחרים במפרשים האחרונים — עכ"ז כלם הסכימו כי מלכיות הם במלכות. והשואל כבר קדם אליו שודאי עשר מלכיות הם בעשר ספירות, אבל נסתפק אם יהיו י"ס הכלולות במלכות ממש כדרך שכל אחת כלולה מעשר כמו שנבאר בשער מהות והנהגה בפ"ב בע"ה, או אם יהיו העשרה ספירות ממש אבל יהיה מציאותם בהשפעתם אל המלכות, או נאמר שיהיו הספירות במקומם ממש.

וא"ת שנקראים מלכיות - ומוכרח שיהיו במלכות כי שמם מוכיח עליהם - נשיב כי יהיו י' מלכיות שהן מלכות שבכל ספירה וספירה במקומה. ועל פי הדרכים האלה נבאר בזכרונות ושופרות כמבואר. וז"ש "הני עשרה מלכיות כנגד מי" - מאחר שהם עשרה ידעתי שמניינם מוכיח עליהם שהם נגד י"ס, אבל השאלה היא באיזו בחינה מהם משלשה בחינות אלו שאמרנו.

ובזה נחלקו שלשת החכמים האלו שזה אומר בזו וזה אומר בזו. ורבי השיב שהם כנגד עשר הילולים שאמר דוד בס' תהילים. וכוון באריכת לשונו "שאמר דוד" אל מה שכבר פירשו רז"ל כי כל מה שאמר דוד בספר תהלים לא אמרו אלא כנגד המלכות שהיתה מדתו. והנה כוון אל הבחינה הא' שהיא עשר ספירות הכלולות במלכות כאשר בארנו. והמקשה לא הבין מתיקון המליצה באמרו "בספר תהלים", ודמהו לכוונת הוראת מקום, ולזה הקשה "טובא הוו", והשיבו כי לא כוון כי אם על אותם שנזכר בהם שופר. והם בסוף הספר

"הללו אל בקדשו" הוא כתר.
"הללוהו ברקיע עזו" הוא חכמה.
"הללוהו בגבורתיו" הוא בינה.
"הללוהו כרוב גדלו" הוא גדולה.
"הללוהו בתקע שופר" הוא גבורה.
"הללוהו בנבל וכנור" הוא תפארת.
"הללוהו בתוף ומחול" הוא נצח.
"הללוהו במינים ועגב" הוא הוד.
"הללוהו בצלצלי שמע" הוא יסוד.
"הללוהו בצלצלי תרועה" הוא מלכות.

ואלו כלם במלכות כדמוכח מהיותם בספר תהלים שהוא כנגד מלכות.

ורב יוסף כוון אל הבחינה השנית והוא שהכוונה בעשר מלכיות שיהיו הספירות כלם משפיעות אל המלכות וזה כוון באמרו כנגד עשרת הדברות וכו'. ונתבאר כי בנתינת התורה כל מדה מהמדות היתה משפעת דבור אחד מהדברות בספירות המלכות, והמלכות היתה מגלה אותו הדבור ומראה אותו לישראל. וזהו אמרו (שמות כ, טו) "וכל העם רואים את הקולות" - היו רואים את הקולות באות אל המלכות כדי שתאמר המלכות הדבור בכח כל ספירה וספירה. וזהו כוון רשב"י ע"ה בס' התקונים (בהקדמה, דף י) וז"ל "וביום שבעה נתנה התורה דא צדיק יסוד עולם ובדרגא דיליה מלכות מליל עמהון והא אוקמוה לי' מלכין שמא לא יוכלו לדבר על פה אחד נגע [א] בבית וכלל בה כל העשר", עכ"ל. והנה הכוונה מבוארת בלי שנדקדק עתה בלשונו שלא להאריך ועוד כי מצד המלכות דבר כי היא היתה המדברת מצד כח כל ספירה וספירה המשפעת עלה. וזה כוון רב יוסף באמרו "עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני", והכוונה שנאמרו לו על ידי הסיני שהיא המלכות כמבואר.

ואין תימא איך הם עשר זולת המלכות. שהרי יש למלכות בחינה עם העשר ובחינה מקבלת מעשר במה שהיא מקבלת מעצמה בסוד המציאות י' וה' שבה כמו שיתבאר בשער המציאות. ובזה ידוקדק לשון הרשב"י ע"ה שאמר "נגע בבית", שמציאות בי"ת במלכות הוא מציאות ה' והם מדרגות תחתונות בה בערך בחינת היו"ד כאשר יתבאר בשער הנז'. ולכן אמר "וכלל בה כל העשר" כי אפילו המלכות צריך לכללה עמה.

והנה רב יוסף כוון אל הבחינה השנייה שהיא עשר ספירות משפיעות אל המלכות. ורבי יוחנן כוון אל הבחינה השלישית והיא בחינת הספירות ממש במקומן. וזה כוון באמרו בעשרה מאמרות נברא העולם שהן עצמות הספירות במקומן. והמכוון במלכות הוא, כי בהיותנו במלכיות נכוון אל עשר ספירות במקומן או במלכות שבכל ספירה וספירה כדפירשנו לעיל.

וענין "תשעה הוו" נתבאר לעיל. והשיב "בראשית נמי מאמר הוא", כי אע"פ שהוא מדבר במציאות האצילות עכ"ז הוא מציאות מאמר, וההכרח לזה "בדבר ה' שמים נעשו" - פירוש כי מציאות האצילות השמים שהם תפארת אצילותם מן הכתר כאשר נבאר בשער סדר האצילות בעה"ו. והנה אמר "בדבר" - לשון מאמר תורה על זה כי מציאות האצילות יתיחס במאמר.

הנה מתוך המאמר הזה נראה בפי' כי מציאות י' דברות וי' מאמרות וי' הלולים הם עדים נאמנים בתורתנו הקדושה על מציאות עשר ספירות בלי פקפוק כלל ועיקר. בזולת מה שכתבנו בשער הקודם בפרק א' בס"ד. ולא נשארה שאלה בזה אל קבלתינו לאמר שמא הם עשרים או חמש כלל: