פעדאן - מאמר ראשון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לביאור על תוכן הספר | לדף הראשי | מאמר הבא

עשעקראטעס : האתה רעי ? היית עם סאקראטעס בבית כלאו ביום שתותו סף רעל, או שמעת מפי אחרים ?

פעדאן : היית שם, אני.

עשעקראטעס : נא הגד לי מה היו דבריו טרם מותו? ואין גוע? כלתה נפשי לשמוע מפיך כל זאת. אין אחד מיושבי עירי, כאשר ידעת, הולך עתה לאטונא, ומקיר העיר הזאת לא בא אלינו איש זה ימים ימימה, המגיד לנו את הקורות שם, שמענו ששתה סאקראטעס כוס המותה וגם גוע, זולת זה אין דבר.

פעדאן : גם לא שמעת שמשפט מות שפטוהו ?

עשעקראטעס : זאת הגד לנו, גם תמהנו על אשר ארכו הימים בין עת עמדו למשפט ובין יום מותו. איך נהיתה זאת ?

פעדאן : מקרה. יום אחד טרם נחרץ משפטו, עמדו יושבי אטונא את האניה ההולכת מדי שנה בשנה אל דעלאס[1].

עשעקראטעס : והאניה הזאת -

פעדאן : בה הוליך טעזוס, לפי מאמר אנשי אטונא, שבע זוגות ילדים אל קרעטא, ואנשי העיר נדר נדר לשלוח תשורה באניה הזאת לאפלאן מדי שנה בשנה[2], אם ישובו אלה בשלום. וביום המיוחד לשלוח המנחה, יעטרו כהני אפאלאן את האניה בפרחים מעשה עטרה. ומאז חג לעם עד שובה מדעלאס, ואם חטא משפו מות באיש לא ישפך דמו משך ימי חג זה, כי כן חקי העיר. ולפעמים אם רוח סועה וסער תעצרנה בלב ים, יחיו הלקוחים למות ימים רבים בגללה. והנה, כאשר אמרתי. עטרו את האניה יום אחד טרם צאת לאור משפט סאקראטעס, וזה סבת שבתו זמן רב טרם הומת.

עשעקראטעס : אבל ביום מותו מה היה ? מה דבר ? מי מאוהביו היו עמו ? האם לא הורשו רעיו לבוא בית כלאו ?

פעדאן : לא כן, עשעקראטעס ! רבים היו אתו.

עשעקראטעס : אם כן איפוא עשה עמי חסד. ספר נא את כל אשר ראית אל תפל דבר.

פעדאן : הנני, לעשות רצונך ! כי שאת שם סאקראטעס ודבריו על שפתי, מתוק מנופת צוף לחכי.

עשעקראטעס : גם לי ינעם מאוד לשמוע קורותיו.

פעדאן : יום מותו, לא ידעתי מה היה לי. ראיתי המות הולך וקרב אליו, ובכל זאת לא עזבני לבי ולא אפפו נפשי בלהות. כל רואי סאקראטעס בעת הזאת הכירו כי עשה חיל והצליח. על ירכתי בור לא חשך תארו, צהלת פניו ונעימת דבורו, העידו על שלום לבבו ומרגוע נפשו, לו היית עמנו, לא אמרת כי הוא נספה בלא עתו, אך נוסע אל מקור חיים, אל מקום הצלחתו. אמנם תחת אשר לפנים בשבתנו עמו, בהפויע רוח חכמתו בסוד רעים, דותה עדן נפשנו, חרד אז לבבנו מגיל ופחד ; כי זכרון הפרדו ממנו לנצח, מסך לענה וראש, עם עסיס ודבש נזלו משפתיו. והרגשות מתנגדות אלה שמו אותות על פנינו ; רגע שחקנו ואחר בכינו, ולפעמים הי' שחוק בפינו, ובעינינו דמעה. ומי יתן וראית אז אפאלאדרוס, נפלאת !

עשעקראטעס : ידעתיו, כי הוא רך לבב מאד.

פעדאן : כל תכונות נפשו פרצו גבול ויעבורו. אם צחקנו צהלו פניו ; מעינינו תרד דמעה מעיניו נחלים שטפו. נמס לבב כל רואה אותו, יותר מהבט פני ידידנו ההולך למות.

עשעקראטאס : מי ומי היו עמכם ?

פעדאן : אפאלאדארוס, ריטאבולס ואביו קריטא, העטאגנס, אנטיסטהענס, מענעקסעניס, ועוד אחרים מעיר הזאת. פלאטאן לא היה, כי חלה אז, כאשר הגד לי.

עשעקראטאס : ומי מערים אחרות ?

פעדאן : סיממיאס סעבעס, פעדאנדעס, מן טהעבי : מן מעגארא. עקלידוס וטערפיזיאן.

עשעקראטאס : ועתה רעי ! אל תעלים ממני את הנדבר ביניכם.

פעדאן : את כל אספר לך לא אכחד דבר. משך זמן היות סאקראטעס בבית כלאו השכמנו לבקרו מדי יום ביומו, ומנהגנו היה להתאסף בלשכת המשפט. (היא הלשכה אשר שם נחרץ משפטו וקרובה היא אל בית הסהר) ושם ישבנו עד עת נפתחה הדלת, ואז באנו אצלו. וע"פ הרוב ישבנו עמו עד בוא השמש. ביום האחרון השכמנו לבוא, כי שמענו בערב שחזרה האניה מדעלאס, והסכמנו להתאסף למחרתו בהיות הבוקר. בהיותנו יחד בא שומר האסורים לקראתנו ויפצר בנו לאמר כתרו זעיר כי אחד עשר האנשים עתה בחדר להסיר הזיקים מעל רגלי סאקראטאעס, ולהגיד לו כי היום ימות. אחרי שבתנו זמן מה בא שנית לקרוא לנו. בבואנו החדרה מצאנו סאקראטעס שוכב על מטתו, וקסאנטיפף אשתו יושבת לימינו ובנה על ברכיה ; כמעט ראתה אותנו זעקה מרה ונחלי דמעה יורדים מעל פניה, ותאמר. אהה סאקראטעס ! אחרי ראותך פני רעיך היום, לא תוסיף עוד עד עולם. ויפן סאקראטעס אל קריטא ויאמר : ידיד לבי ! השב נא אותה הביתה. ויצו קריטא את עבדיו ויוליכוה משם, ותלך הלוך ובכה, מתנודדת ומורטת שער ראשה. ואנחנו עומדים ומשתוממים :

ויתחזק סאקראטעס וישב על המיטה, ויעבר ידו אנה ואנה על רגלו אשר היתה בסד ויאמר : זה הדבר אשר בשם תענוג יכונה, ונפלא מאדץ בהשקפה הראשונה ידמה, היותו מתנגד אל כאב וצער, כי מן הנמנע שיבוא מענין אחד בעצמו תענוג וצער בזמן אחד ; ועם זה לא נרגיש האחד, מבלי הרגשת השני אחריו, כאלו נאחזו אחד באחד בקצותם, ולו התבונן בזה עזאפוס[3] נשא משלו לאמר ; פעם אחת רצו הצער והתענוג להשתתף, ובראותם כי אין לאל ידם, לערב ולמזג כל מפעלם. הסכימו שיתאחזו האחד בעקב חברו, ולמן היום הזה צמודים הם ולא יפרדו : גם אני, היום למדתי זאת. הזיקים אשר היו עלי צערוני. עתה אשר נפתחו. חלף הצער והנה התענוג אחריו :

מדי דברך אמר סעבעס. זכור אזכור ששמעתי עליך כי עשית שירים נעימים ממליצת משלי עזאפוס בימי היותך פה. וזה ימים דרשני המשורר עבענס לדעת מה הביאך עתה אל מלאכת השיר, והסכן לא הסכנת בה : ואם ישאלני שנית מה אשיבנו ?

יושר דברי אמת, ענה סאקראטעס. אמור לו כי לא פניתי אל גבעת המשוררים למען הגדיל שמי בקנאתי בו. אך למען עשות אשר צויתי בחלום לילה. זה זמן רב בתנומות עלי משכב קול קורא באזני : סאקראטעס למוד חכמת המוזיקא. והפוך בה ! ועד כה חשבתי כי בא החזיון. רק להוסיף אומץ לי ולזרזני במלאכתי. חקירת דרכי החכמה. אמרתי בלבי, זמרת הנפש היא, נשגבה בנעימות משווי הקולות וערכם. לכן לדעתי לא בא החלום כי אם ללהט להבה בלבי, להוסיף תשוקה על תשוקתי למען לא אתרשל מהגות בחכמה תמיד. והנה מעת נחרץ משפטי ושבתי פה משך ימי חג אפאלאן השיבוני סעיפי על חלומי זה ועל השנותו פעמים רבות, ואמרתי אולי באמת גם מלאכת הנגון פתרונו, ולצאת מדי ספק נסיתי כחי במלאכה זאת. ואולם להיותי קצר יד להמציא עשתונות. ומשלים נאותים אל תפארת והוד השיר, בחרתי במשלי עזאפוס, וממליצותיו חצבתי איזה שירים - כה תאמר אל עבענוס, ושאלת לו בשמי לשלום, ואם חכם הוא לא יאחר מבוא אחרי. - לפי הראות, אלכה לי היום הזה, במצות ארץ מולדי.

הזאת ברכתך את עבענוס? ידעתי כי לא יחפוץ בה. אמר סיממיאס.

ולמה ? השיב סאקראטעס, האיננו אוהב ודורש חכמה ? כן היה בעיני תמיד.

אם כן, הוא וכל המכנה בשם אוהב חכמה (אם שם זה יאות לו) יתאוו לכת בדרך אשר אני הולך היום : אך בעבור זה לא במו ידיהם יניפו חרב עלי ראשם כי דבר זה מפורסם לרע בעיני כל העמים.

הבנת דבריך אלה, ענה סעבעס, נעלמה ממני. ראה אתה אומר, כי רעה גדולה היא לשלוח יד בנפשו וגם אמרת שכל אוהב ודורש חכמה יבחר מות מחיים.

ואיך, אמר סאקראטעס, אתה וסיממיאס למדתם הרבה מהחכם פילאלאוס, הלא הגיד לכם מזה מאומה ?

אין דבר על נכון.

אני, שמעתי בזה דברים שונים, ואשימם כה נגדיכם. לדעתי, הנוסע אל ארץ אחרץ יחקור תחלה על סדר ומהות המדינה אשר מגמת פניו אליה, ולזאת יאות לי עתה להרחיב הדבור בענינים האלה, ומה גם אין לפנינו דבר אמר יקר מזה, לשפוט עליו עד בוא השמש.

מה המופת, שאל סעבעס, שלא הורשה האדם לשלוח יד בנפשו ? הן אמת, פילאלאוס וגם אחרים אמרו לי כי רע המעשה מאוד, אבל יותר לא הגידו לי.

הבו נחקורה, אמר סאקראטעס, אולי יעלה בידנו טעם מתקבל, לפי שכלי, שלוח יד מרצחת בנפשו חטא ואשמה רבה בכל הזמנים ובכל המקרים. אמנם ידענו כי יש ויש אשר טוב מותם מחיים, ויפלא בעיניך, שאלה יתאוו התמותה מיד זולתם, ותהיינה ידיהן אסורות מעשות את הטוב להם ; ועם זה נקל למצוא ראיות שכליות להכריח את הנראה לך זר בהשקפה ראשונה.

הלא ידעתם בלעדי, כי האלוהים עשנו, אנחנו נחלתו, ועינו עלינו לטוב לנו ?

ידענו אלה, אמר סעבעס.

עבד המתהלך בבלי דעת למרות פי אדונינו המטיב עמו, הלא יאשם אשום.

כן הדבר.

אכן אם בר לבב הוא, אם אין אולת בקרבו ישמח למלאות רצון אדוניו, ובפרט אם ידע נאמנה כי חפץ האדון חיים למחזיקים בו. ועתה רעי ! הגידה נא לי : יוצר הכל בכוננו את האדם בחכמה נפלאה, המשנאתו אותו שלחו הנה, למען ישבע בוז וקלון ואחר לחצוב פה קבר, אם למען ישגה ותיטב אחריתו ?

מפי עליון לא יצא רע.

כי הוא מקור כל טוב וחסד בלי שנוי ובלי חלוף, ואיך תהי' כונתו להכניע מעשה ידיו תחת רעה מחלטת. הלא זה יתנגד לעציתו ! ואולם בורא האדם הוא אלהים אשר נטע כחות בקרבו לגדלו לחזקו ולשמרו לבלי רד שחת בלא עתו. ואל מה תכלית נטיעת כחות האלה ?

אל הטוב לנו.

ואם עבדים נאמנים אנחנו המנרה את פיו להשחית את גויותינו טרם נעשתה עצתו ? הנעצר מהלך כחות האלה טרם נשלמה הכונה הטובה אשר היתה תכליתם ? לא כן אך נתאמץ בכל מעשה ומפעל שיסכימו עם רצון אדונינו ולא יתנגדו אל כונתו.

לכן אמרתי לכם, שהפילוסופיא היא המוזיקא הנעימה כי אם עיקר מלאכת הניגון ידיעת הרכבת הקולות, החזק עם הרפה, הערב עם הבלתי ערב, ולשמור ערך ידוע ונאות להם, התתפאר על החכמה הנותנת בינה לאדם, לפלס מעשיו ומחשבותיו אלה עם אלה, והדרך אשר יתכנו עלילות בעל התכלית לפי כונת הבלתי בעל תכלית, ומשפל מצבו העלהו השמימה להורתו הדרך המסכים אל רצון עושהו. מי איפא ביושבי חלד ימלא לבבו לבטל את הערך הנשגב הזה ? הלא יהיה אחד הנבלים, נתעב בעיני אלהים ואדם ?

כנים דבריך, סאקראטעס !

אמור נא לי עוד, סעבעס ! הלא כות הטבע שלוחי ההשגחה העליונה, אשר לא ישנו את תפקידם ?

כדבריך.

נאמנים מכל רואים בככר, להגיד לנו רצון האלהים, כי לולי חפץ עליון בתכליתם לא צום ונבראו.

מי יכחש זאת ?

כל עוד אשר כחות הטבע, החוזים הנאמנים האלה, גידיו כי שמירת גויותנו היא מצות אלהים והשלמת כונתו, עבדי ה' המה, עושים כפי אשר הוחזק להם. ואנחנו חוטאים מאוד אם נלחם עמהם להשביתם ממלאכתם :

טובים וישרים דבריך, אמר סעבעס, אין בהם עקש, אך לדעתי סותרים את דבריך הראשונים, אמרת כי יקר המותה בעיני כל דורש חכמה. והלא כמוהו כמונו תחת ממשלת עליון המשגיח עלינו, וחומל ומטיב עמנו, ואיך לא יתעצב לצאת מתחת יד אדון החפץ טובתו, ויודע אפני תקנתו יותר ממנו ? היקוה נער קטן משלח ונעזב לנפשו, להצליח דרכו עתה יותר אחרי צאתו מתחת ממשלת אב חכם אשר אהבו ? מי האיש אשר איננו מכה בעיורון הסכלות, לא יכסוף משמרת האדון הזה תמיד, בדעתו שחכמתו גדולה ורחמיו עצומים מרחמי זולתו ? ומזה יסתעף דבר מתנהג לאשר דמית : החכם יתעצב בבוא יומו, והסכל ישמח לקראתו.

ויפן סאקראטעס אלינו ויאמר, אשר יתן אל לבו לנצח את ידידנו סעבעס ע"פ משפט השכל, שוא תרותו, אם לא יהיו דבריו ברורים וערוכים תחת לשונו :

הפעם, אמר סיממיאס, גם בעיני נכונה טענת סעבעס. והיא לפי דעתי, תוכחת אוהב על דרכך היום. לא לבד את רעיך אלה, אשר פרידתך מר להם מר, אתה עוזב בלב שמח. כי אם גם ממשלת אדון אשר אתה הוריתנו כי אין תכלית לטובו על עבדיו פליאה דעת ממני !

עלי תלונה הזאת רעי ! ראו עתה כי אסירנה מהר, ענה סאקראטעס, לפניכם אתנצל יותר מאשר עשיתי לפני שופטי. סעבעס וסיממיאס שמעוני ! לולי האמנתם להיות גם אחרי מותי תחת יד האדון החונן והמביט, ולהתאחד בחיקו עם נפשות יקרות, אשר נעימת חברתם נעלה מכל הידידות בעולם הזה, בלי ספק הסכלתי עשו לרוץ לקראת חצי המות, אך תוחלתי חזקה מאוד שלא תסור ממני השגחת בוראי, וברחמיו ינחני תמיד. ואולם אינני מבטיח שאתעלס עם הנפשות אשר כבר מתו. אבל ידעתי בור שלא נכרת בצאת הנפש. כן ידידי ! דעו נאמנה כי המות מפריד אבל איננו מכלה. ואחריו יודע לאיש צדיק, כי לא לשוא פעל טוב. ולא לחנם שקד על דלתי החכמה.

זה אתך ובלבבך תצפנהו ? אמר סיממיאס, תן נא לרעיך היום חלק בהבטחה יקרה בזאת. ואם תאמת דבריך לנו. יצא כאור משפטיך כי צדקת.

אנסה הפעם, ענה הוא, אך תחילה ידבר קריטא. רואה אנכי כי דבר בפיו זה זמן מה.

אין מאומה תחת לשוני, אמר קריטא, רק האיש אשר ישקך את כוס התרעלה הפציר בי לבקש ממך שלא תדבר הרבה. בהרבותו דבר, אמר לי, יתחמם הגוף, ואין בכוס מלא מסך להקפיא את הדם. וכבר קרהו להשקות שתי' גם שלש כוסות, את אלה אשר לא אבו שמוע לו לבלתי דבר[4].

ילך האיש הזה לשלום, יכוין שתי' או שלש כרצונו עלי להראות לרעי. שאין לאיש לרעד ביום המות. אם מעודו לא סר מנתיבות החכמה וידבק בה לאהבה, בדעתו כי נכון הוא אל הצלחה נשגבה.

אך משתוקקים אתם לשמוע, עלי מה יסדתי תקותי, הקשיבו ואדברה. הדורשים ואוהבים חכמה באמת, יבלו כל ימיהם להתבונן עד שערי מות. למען ידעו אותו. ולא יתנכר בפגעו בהם. אמנם אם אלה. אשר השתדלו בכל עניניהם להגיע אל גבול ידוע יתעצבו ויחדרו בקרבם אל הגבול ההוא, אם לא לסכלות יחשב !

השמים ! קרא סיממיאס בשחוק, גם העם גם שופטיך יאמרו לך : ידענו כי חפץ דורשי חכמה להכיר את המות ; ולתת להם פרי מעלליהם, אנחנו פותחים שעריו למען יבואו בהם !

לא אודה להם, ענה סאקראטעס, כי הדעת אתם מה המות הנכסף לחכמים, ואם הוא פרי דרכם ? אך עתה מה לי ולהם, עם רעי אני מתעלס. המות הזה איננו כי אם פרידת הנפש מן הגוף ; בעת אשר לא יהיה עוד חבור וקשור בין שניהם, נאמר "מת האדם".

כן ידידי.

אמור לי אם אוהב חכמה באמת ידבק בתענוגים גשמים במאכל ומשתה ודומיהם ?

לא.

הלנשים יתן חילו ?

לא.

הישים לבו ללבוש שני עם עדנים, ולכסות בארגמן אהלו ?

באלה לא יחפוץ, ענה סיממיאס.

ועל דרך כלל נאמר, הוסיף סאקראטעס, כי החכם באמת לא יתאוה מעניני העולם, רק כשעור ההכרחי, יעזוב כל מותרות, למען לא יוטרד משמירת נפש-משכלת אשר שם אלהים בקרבו. ובזה יפרדו דרכיו מדרכי זולתו, בהיותו ממאס בתענוגים, ואיננו מבקש חשבונות רבים, להסר תלאות הזמן מנפשו ולהרחיקה מחברת הגוף כפי יכלתו.

גם לי ידמה כן.

ואולם. סיממיאס, הבורח מכל תענוגי הזמן, נבזה בעיני ההמון. באמרו כי בוחר הוא מות מחיים, טבע האנושי איננו בקרבו.

אמת, סאקראטעס.

אך ידענו, כי הגוף ועניניו מטרידי הנפש המה. מרי עלותה אל שמי המדע, יעמוד הוא לשטן לה, ואם לא יתאמץ אוהב החכמה להתנשא עליו ועל חושיו. היצליח ? והנני מפרש שיחתי : הגשמים אשר חוצה לנו, הפועלים על הראות והשמע לא יולידו רק הרגשות מתבודדות, ודבר אמת לא יצא מהן עד ישפוט עליהן השכל, גם לפעמים יחזו חושינו שוא ומדוחים מעצם המוחש. ואם מן הראות והשמע לא תולד לנו ידיעה נכונה וברורה כ"א מראות חשוכות ומבלבלות על פי רוב מה יהיה משאר חושינו ?

משפט אחר להם.

ועל מה תשען הנפש להגיע עד דבר אמת, התשים על החוש בטחונה בבגדו בה ?

לא.

אך תשען על כוחותיה, תחשוב, תשפוט ותגש. בלעדי זאת אל משכן האמת לא תבוא, ובכל קדש לא תגע.

כן דברת.

ואיזה זמן מכשר יותר להשגת השכל ומשפטיו ? הלא זה בעוד אשר פרקנו מעלינו כל עסקי החמר, בעוד אשר איו בכח החושים לעורר בנו זכרון הגוף ותלאותיו או מחמדיו, אז תעזבנו הנפש ורעיוניה בקרבבה יתהלכו להגות לחשוב. לא חזיונות החושים כי אם עצם הנמצאים. לא כפי המוחש מהם, רק את אשר הם באמת. למעם באר היטב, אשאלך סיממיאס: תכלית השלמות טובה וחכמה נשגבה, היש מקום לאלה הציורים אשר בנפשנו במציאות אשר חוצה לה, אם לא?

השמים ! קרא סיממיאס, נמצאים ; והם בלתי נפרדים מעלות כל העילות ומקור כל השלמות כלן.

ובמה הכרנו את המתאר בתארים האלה ? עיני בשר לנו ובהן לא ראיניהו, בכוח חושינו הגשמים מאומה לא השגנו מציור השלמות. היופי, הטוב והחכמה ; ועם זה ידענו כי נמצאים חוץ לנו במדרגה אין חקר לה, היש מגיד איך נולדו לנו ההשגות האלה?

אין. אם לא רוח ממרום תופיע עליו. ענה סיממיאס.

אם בחדר הסמוך נשמע מטיב נגן הלא נמהר לרוץ שמה לדעת זה אשר שמח לבנו בקולו.

אולי לא נרוץ עתה בשמענו פה זמרה יותר נעימה, אמר סיממיאס בשחוק.

בראותינו ציור יפה נכסוף לדעת יד עושהו. ואחרי אשר בנו ציור מכלל יופי תבנית שלמות נשגבה מכל שלמות, הלא נחקור על האמן אשר התוה בנו ציור מפואר כזה ?

ויען סעבעס לאמר: זכור אזכור כי שמעתי ממורי פיללאוס דבר מתקבל בזה. כל השגותינו מדברים משוללי גשם, אמר הוא. בנפש לבדה תצמחנה מבלי עזר החושים. בחשבה על פעולותיה תגיע אל הכרת עצמותה ותאריה. ולהיותה עצם רוחני מוגבל, מעורב משלמות וחסרון, כאשר תדע את עצמה, תשיג ציור הרוחני וגבולו שלמות וחסרון, קנין והעדר, דעת, מזמה, כח, כונה, יופי, צדק. ועוד כהנה רבות אשר לא נשיג בעזר החושים.

טוב, אמר סאקראטעס, ממחמדי פילאלאוס בידך ואתה לא גלית את אזני עד עתה ! - נראה מה יסתעף מדבריו, הנפש, אמרת בשמו, תמיד כל עצם רוחני הדומה לה, בהשיגה את עצמותה, ותשיג תאריהם בבחנת את פעולתיה וכחותיה העצמים.

כן.

אך ברצותה להכיר עצם רוחני למעלה ממדרגתה בשכל נבדל, מלאך וכו', במה תשיגנו ?

סעבעס לא ענה דבר, וסאקראטעס הוסיף : אם הבינותי דברי פולאלאוס, לא תשיג הנפש השגה שלימה מעצם רוחני למעלה ממנה, או תאר נשגב מתאריה, אבל תשיג על דרך כלל, אפשרות העצם שאינו מגבל כמותה, רצוני לאמר, עצם יותר שלם מתאר בתארים נשגבים מתאריה : הגם אתה הבינותי כן דברי מוריך ?

כן.

וההשגה הכללית הזאת לבדה תהיה לה לעזר לדעת את הנעלה על עליונים. תכלית כל השלמות וכל טוב. הן לא תקיף ידיעתה עליו בשום אופן. אבל בהכירה את עצמה ותדע מה נמצא בה מן הטוב, מן האמת ומן השלמות ; ותסיר משם במחשבתה כל חסרון וגבול ; תגיע אל ידיעת מציאת עצם אמת טוב ושלם בתכלית כל השלמות בלתי חסרון וגבול. הנכם רואים ידידי ! כמה ירחיק האוהב החכמה מלאכת חושיו ויברח מכל המוחש בהם. אם חפץ הוא באושר האמיתי, בידיעת עילת כל העילות ותכלית הטוב. לא לבד עיניו יעצום מראות. ואזניו יאטום משמוע. תענוג ויגון אל יזכור אף גם ישכח כי בשר הוא אם היה בכחו כי בחקירות כאלה לא תוכל הנפש שאת חברת הגוף. בהיות השכל בעת ההיא איננו דורש להשיג גוון או תנועה, חלק או מרחק, רק יחקור על הבלתי בעל תכלית, האחד האמת היודע כל. וממציא בכחו כל הגוונים, כל התנועות וכל המרחקים, גם כל העצמים הרוחנים הרבים עד אין חקר, ואם לא תתבודד הנפש ותשקיף תחילה על כחותיה העצמים, יסגר השער מבוא אל הקודש ואך לריק תיגע.

מה נשגבו דבריך ! קרא סיממיאס, ומה נאמנו.

לכן כל אוהבי חכמה ודורשיה, הוסיף סאקראטעס, אם זאת יבחנו יאמרו איש אל אחיו : ראה ! הנה דרך עקוב ירחיק אותנו ממחוז חפצנו תמיד וכל עצתנו יהולל. זאת ידענו כי הכרת האמת לבדה תשוקתינו, אך כל עוד אשר אנחנו מתגוררים פה עם החומר. כל עוד אשר תקום חברה הנפש עם הגוף הנגוף הזה לשוא נחכה. אחרי האמת נלך, והגוף כקיר ברזל מבדיל בינינו ובין חפצנו. היום אנחנו מטרדים בצרכיו, מהר יחלה או ינגע. וזולת זה ישיא בנו רגשת החשק והאהבה, הפחד והמורך ועוד רבות. ובאלה יסחבנו מדחי אל דחי עד הפרו מחשבות לבנו. ותחת ארז נחפש חוח. ותחת חכמה נחבק אשפתות. כי למי מדגים למי שיח ? מי מחרחר ריב מי מעורר מלחמה בין אנשים ? אם לא הגוף ועיניו אשר לא תשבענה. מהן יצא כל ריב וכל מדון ובלעדיהן השקט והשלוה באין משבית דבר. ואף אם לפעמים נמצא מנוח ונכין אז את צעדינו להתלונן בצל החכמה, יטרידנו הגוף שנית בחזיונות מבהילים. וגם חושינו יולידו לנו שוא אשר תפשו מצורת החושים, תחת אור יביאו חושך וערבוב, ויפילו עצלות ותרדמה על כחות הנפש. לכן רק לרגעים אלה נארוב אשר מרגוע והשקט סביב לנו. וגם במצפונינו שלום מהמון גלי ההרגשות ושאונם, אז נוכל להתאמץ לשכוח את עניין החומר ולראות רק בעיני השכל, אך מה נפלאו רגעים כאלה ומה מעט מספרם ! ואחרי זאת נקל לבחון כי לא נגיע אל תכלית הנרצה, אל האמת, כי אם אחרי המוות. בצאת הנפש מתחת סבלות הגוף קרוב לודאי אין מעצור עוד לחשוב ולהשיג עניינים נשגבים אשר כל תשוקתה אליהם. אמנם להכין את לבבנו אל התכלית ההוא בעוד אנחנו על האדמה, נתחזקה לבלי עזוב אותה תחת יד הזמן כי רודף הוא לה, אך על פי מדותיה ננהג עמו לא מקח מידו כי אם בשעור ההכרחי והיותר נחרים, אחרי אשר סולם החכמה מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, נזדרז לצעוד על קצה מעלותיו כפי היכולת, גם פה נקרא לתבונות, נחשוב ונשיג כפי אשר תמצא ידנו. והיה ביום יחפוץ ה' לפדות את הנפש ממאסר החשך כעב קל תשוב אליו. ובעיני בחינתה תשיג את מקור כל חכמה, האחד השלם בתכלית כל השלמות וכבודו עליה יזרח. ואולי סביב לה תראה גם בא שר רעיותיה ועמהן תתעלס. אלה דברי הדורשים חכמה איש לאחיו. ואלה מזמות לבם אם ישרים הם.

בלי ספק סאקראטעס.

א"כ אפוא, ההולך אחרי היום אל המקום אשר אני נוסע, הלא יקווה למצוא שמה את אשר לריק בקשנו עד עתה ?

כן.

ואני וכל דורש חכמה כמוני נשמח בחלקנו, נשיש בגורלנו, אחרי דעתנו כי לא יקרב איש אל היכל החכמה כי אם התקדש יטהר.

זה לא יכחש, אמר סיממיאס.

והטהרה הזאת איננה. רק התרחקות הנפש מענייני החומר. לעין תמיד במשיגי עצם רוחני ותארין ; התשדלות להסיר זיקי הגוף מעליה למען לא יעצרוה מדעת עצמותה ומהגיע ע"י בחינתה אל הכרת האמת. והנה עזיבת הגוף את הנפש הן זה אשר קראנהו מוות, והאוהבים חכמה באמת יטרחו כל ימיהם, כאשר אמרנו, להתקרב אליו, למען ידעו למות ביום פקודתם.

גם לי ידמה כן אמר סיממיאס.

ולכן לא יחרדו ולא יתעצבו בגשתו. כי חברת הגוף למשא להם תמיד, ומאז ידעו לבחור בטוב, הייתה כל יגיעתם להפריד הנפש מעסקי הגוף לקבץ ולאסוף כל כחותיה אל תוכה. להקל הדרך אל מחוז חפצם אל משכן האמת. והנה בהיות המוות הזה לבדו. מפריד בין ש(ב?)י(ה?)ם, הלא סבלות גדולה זאת לנו אם נפחד או נדאג בקרבו. אכן ברינה וטוב לבב נקווה יום הנסיעה אל מקום אשר נשיג כל תשוקתינו. אל מקום אשר שמה נחבק את החכמה באין מונע. התפלאו רעי ! אנשי ההמון במוות להם יעלת חן, אשת חיקם או בניהם אשר אהבו יקראו אל המוות כי יחם לבבם, ויבחרו לרדת אחריהם שאולה: ואלה אשר נפלאתה אהבת החכמה להם. והתאמת אצלם שלא יראו בזיו תפארתה כ"א אחרי צאתם מן העולם הזה, אלה ירעדו אלה יפחדו ביום הנסיעה ! לא כן אחי אין אולת גדולה מאולת דורש חכמה הנבעת מפני המוות.

אמרי נועם תחת לשונך ! קרא סעבעס.

ביום המיתה יכר איש אם אוהב חכמה הוא אם אין, אם אימה נופלת עליו בעת אשר הוא קרוא אל המוות ; תדעו כי לא את החכמה אהב רק את גויתו, העושר והכבוד, או שלושתם יחד.

הן זה מצרף וכור הבחינה בלי ספק.

עתה רעי ! מי אמיץ כח. למי עשות חיל כי אם לדורש חכמה ? מי איננו חומד, מי שולט על מאויו, מי עוזב את המותרות, אם לא זה אשר גופו נבזה בעיניו נמאס, ורק אל החכמה מחשבותיו ? כי לאחר לא יתכנו מדות האלה באמת כלל.

ולמה זה סאקראטעס.

עשות חיל ועזוב המותרות בלי אהבת החכמה, הוא חסון דעת.

במה יאמנו דבריך ?

אתה ידעת, ענה סאקראטעס, שרוב בני אדם יגורו מן המות בחשבם כי הוא רעה גדולה מאד.

כן.

גם אלה אשר שם להם בגבורים יחרפו נפשם למות, הוא למען המלט מאת אשר נדמה להם יותר רע מהמות. ואיך יאמרו אנשי חיל. אם לא מאובי החכמה הם, גבורים אנחנו אחרי אשר כל מעשה תקפם וגבורתם תולדת הפחד והיראה ? וכן הדבר עם מדת ההסתפקות. ועזיבת התענוגים, מרוב תשוקה במעט יסתפקו, ומאהבת התענוגים יעזבו המותרים. בהשקפה ראשונה ידמה הדבר כמתנגד, אך חקרנוה וכן היא, כי במעט יסתפקו למע לא יחסר להם זה המועט לעולם: יעזבו תענוגים ידועים. למען הדבק תמיד באחרים אשר בחרו ; ישלטו על אלה, להיותם עבדים לאלה. שאל את פיהם ויגיו לך בלי ספק, כי האדם אשר מאויו שולטים עליו איננו בגדר משכיל אך גדולות ידברו ולא ידעו. כי הם מושלים על קצת תאותיהם מפאת היותם מכורים לצמיתות אל קצתם. ממירים הם תענוג בתענוג. צער בצער, פחד בפחד, כאשר יחליף איש הטבע מטבע גדולה במספר ידוע מן הקטנות הזה הדרך אל מדות יקרות ואל עשות חיל ? לא כן ! סיממיאס ! החכמה תעוז לחכם. היא לבדה תלמדנו להסתפק במעט לעזוב את המותרות למשול על מאויו. בלעדה אחרי תוהו נרדף ומדת יקרות לא נשיג, בשוא נתעה, ושוא יהיה תמורתם. כי מעשה חיל ורב פעלים באמת איננו כי אם זכות ההנהגה וטהרת הלב, אך לא להחליף התענוגים, להמיר תשוקות אחת באחותה ; ועל דרך כלל נאמר כי באפם חכמה לא תמצאנה מדות אלה, ואני זאת ידעתי שמעולם חשקתי בה ומנתיבותיה לא סרתי, וברצון העליון, לעת ערב והיה אור ואדע אם הטבתי לעשות אם אין, ועתה, סעבעס וסיממיאס ! באלה אשר זכרתי הראיתי אתכם כי צדקתי בהיותי בלי חרדה ופחד בקרוב המות, בהפרדי מעם אוהבי נפשי ורעי, כי כאשר שמעתם תקוותי למצוא רעים יקרים במקום אשר אני הולך שמה אחיה ולא אראה שחת ועל רב טוב אתענג לנצח :

ככלות סאקראטעס לדבר, ויען סעבעס ויאמר : משרים דברת ובחכמה עשית את אשר עשית, אחרי התאמת לך השארת נפשך לעולמים, אך רביה לא כן ידמו ודרך אחרת אתן על דבר הנשמה, באמרם כי לא ישאר ממנה מאומה אחרי הפרדה מן הגוף כי תכלה ברוח זך או כענן דק העולה עד לב השמיים ואיננו, ואולם אם אמת הוא שגם בלי חברת הגוף תעמוד בעצמה, ואחרי רדתו אל שאול תהיה הטובה כפולה ומכפלת לנשמה מאשר היה לה כל ימי הלדה, גם אתה היום לא לשוא קוית, ותוחלת כל איש ישר צדיק על אדני אמת הטבעה, אך חידה סתומה זאת היא בדרך השכל כי ישאר מהאדם אחרי גווע חלק יקר, עוד דעת עוד תבונה לו, ומה גם כח הרצון והשכל ! בחון נא וראה ידידי כי בקושי יאמנו דברי אם לא תתן מופת.

יפה דברת השיב סאקראטעס, אך מה לעשות ! רצונך נשפטה היום על הדבר הזה, נביאנו אל כור הבחינה ?

צמאה נפשי מאד לדעת מחשבותיך, ענה סעבעס.

אם כן איפוא לא יהתל בנו איש, לו יהיה אוהב לצון, לאמר כי בהלי שוא אנחנו עוסקים, את אשר רצונו לחרוק גבוה מעל גבוה הוא, בהררי קודש יסודתו, גם כל תופשי שיר לא ישימו און לנו אם נשאל עזר מאת אלהים טרם נתחיל לדבר. - וידום כרגע, מתהלך בסתרי מזמותיו ; ויאמר: בקשת האמת בבר לבב יערב מכל מנחה ותפילה לאל האחד, אשר לעזרתו אנחנו מצפים. - עתה נחקורה: המות, סעבעס ! הוא השתנות טבעי באדם ומלאכתנו כעת לחקור מה יקרה לגוף וגם לנשמה ברג השנוי הזה.

כן הוא.

עצתי לחקור תחלה על דרך כלל מה עניין השנוי אשר תפעל הטבע הן בבעל חי מדבר או בלתי מדבר, ואף גם בצמחים ובשאר נבראים מסוגי הדומם, על אופן זה לדעתי נבואה מהר אל תכלית עניננו.

טובה עתצך, ענה סעסעס, נשכיל תחילה לדעת מה עניין שנו טבעי.

לדעתי, אמר סאקראטעס, ישתנה כל הוה אם יפסוק מהיות מה שהיה ויגיעהו הפוכו. הדמיון הזה, היופי והכיעור, הצדק והבלתי צדק, הטוב והרע, היום והלילה, היקיצה והשינה, הלא המה הפכים יפגשו בנושא אחד זה אחר זה.

אמת.

כן על פרח חמד רטוב לפני שמש, ביבשו בערב נאמר כי ישתנה.

בלי ספק !

וכאשר ישוב הרשע מרשעתו, הלא יבחר לכת בדרך שתנגד לזה אשר הלך בו תחילה ?

ברור !

כן אם יתהוה דבר, יהיה מה שיהיה, מכח השנוי הפוכו חלף עבר בהכרח. כי יהיה יום אחרי היות לילה, ישוב חושך ויהי לילה אחרי היות יום, יתיפה דבר, יהיה כבר אחרי היותו כעור, קל, וכו'.

כן.

הנאמר כי השנוי על דרך כלל, איננו כי אם חלוף שתי תכונות מתנגדות בנושא אחד ? הטוב בעיניכם הגדר הזה על מלת שנוי ? ידמה כי סעבעס עודנו בספק.

שאלה אחת קטנה לי, ידיד נפשי ? במה שאתה אומר כי ישתנה כל הוה בהגיע לו תכונה מתנגדת אל זאת אשר הייתה לו טרם שנותו, לא האמנתי ששתי תכונות מתנגדות תבואנה זה אחר זה, בלי מזג אמצעי.

יפה דברת השיב סאקראטעס, כאשר השבת כן הוא, כי רואים אנחנו שהטבע לא תוליד שנוי מוחלט בלי מזג אמצעי אשר כמדרגה לה לעבור מתכונה אחת אל המתנגדת לה. כן יהיה לילה באמצעות שחרות הערב, יהיה יום באמצעות קדרות השחר. הגדול ישוב להיות קטן בטבע באמצעות אבדן חלקים דקים ממנו, והקטן גדול באמצעות התחבר בו חלקים דקים אחת לאחת. ואף אמנם לא ידענו לכנות שם מיוחד אל ההליכה הטבעית הזאת ממדרגה למדרגה, לא נעלם ממנו כי כן תפעול כל עת אשר תרצה לשנות דבר מתכונה אחת אל היפוכה, בהיות ששנוי טבעי לא ייתכן כי אם על ידי כחות הטבע.

נכון וברור הוא !

וכחות הטבע האלה פועלים תמיד בלי הפסק, רגע לא ישבותו. כי לו ירדמו כהרף עין, מי יקיצם ? מי ישיבם לפעולתם אם לא האל כל יכול ? אך מה שלא יהיה כי אם במאמר שדי, הנקרא טבעי ?

ואיך ? השיב סעבעס !

ולזה כל מלאכת הטבע הנראית עתה, מאז ומקדם כבר פעלו בהן כחותיה, כי מעולם לא שקטו ולא נחו, רק אחת לאחת מעט מעט ירגשו ויחשו פעולותיהן. המשל בזה, כח הטבעי המחליף זמני היום ברגע הזה יפעול כבר להביא לילה על האופק אחר איזה שעות רק יתהלך דרך צהריים וערב, והן הנה המדרגות לעבור מעת יולד יום עד בואו.

נכון !

בעת השנה,


  1. ^ דעלאס, אי בחלק ים האמצעי הנקרא אז (אעגישי מעער), ועתה (ארכיפעלאגוס) והאי הזה מפורסם מאד בין היוונים שם היו התרפים לאיל אפאלאן, ואצרו שם סגולת מלכים ואוצרות העם, ובנינים מפוארים מאוד בנו בקרבו, ועתה האי הזה תחת ממשלת ישמעאל, חרב מאין יושב. אבל כל חוצבי אבן מאיים הסמוכים באים שמה לקחת שארית הבנינים האלה, כשברי עמודי שיש וכדומה, לעשות מהם כל מלאכה.
  2. ^ בקרעטא נלחם טעזוס את המינאטארוס והמיתו, ומלט את הילדים האלה מהיות טרף לפיו. וגם את נפשו הציל כידוע לקורא ספורי היונים.
  3. ^ עזאפוס, שם אחד מבעלי משל המפורסמים.
  4. ^ היה המנהג באטונא להמית במיץ העשב הנקרא בלשון רומי (cicuta) ובלשון אשכנז (שיערלינג, וויטטריך) ותולדתו להשמיד מרוצת הדם ולהקפיאו