עשרה מאמרות מאמר חקור דין ב יט

<< · עשרה מאמרות · מאמר חקור דין ב · יט · >>

מחלוקת ראשונה לחכמי המשנה היתה בחמש זוגות של תנאים זה אחר זה, לסמוך ושלא לסמוך, שאחד מהם היה נשיא ואחד אב בית דין, ולא עמדו עליה למנין לפי שאינה אלא שבות, והנשיאים היו אוסרים בזוגות הראשונים ולכבודם לא התירוה בכנופיא, עד שקם בבא בן בוטא שהיה אחד מתלמידי בית שמאי וידע שהלכה כבית הלל האומרים לסמוך, וכיון שמצא העזרה שוממת בימים טובים, הלך והביא שלשת אלפים טלאים מבוקרים, מצאן קדר והעמידן בהר הבית ואמר שמעוני בית ישראל, החפץ יבא ויסמוך. באותה שעה הוקבעה הלכה כדבריו ולא היתה מחלוקת זולתה בין הראשונים, עד שנחלקו הלל ושמאי בשלשה דברים אחרים, והם שיעור חלה ופסול מקואות ופקידת הנדה למפרע, וכשעמדו עליהן למנין הוקבעה הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה, כדתנן בבחירתא ואיפליגו אחריתי נמי בברייתא, דתניא הבוצר לגת, שמאי אומר הוכשר. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה העגל כדאיתא במסכת שבת פרק קמא (שבת יז, א). כי הוקשה להם ביותר מה שנצחה קפדנותו של שמאי לענותנותו של הלל, דבעי מניה מפני מה בוצרים בטהרה, וקאמר ליה אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה, ואלמלא שפלות רוחו של הלל, הוה להו למיחש דילמא ח"ו נעשית תורה באותו היום כשתי תורות, ואף על גב דאין אב בית דין רשאי להורות בפני הנשיא, דחשיב רביה כדאמרן להדיא בפרק אין דורשין גבי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח (חגיגה טז, ב), שאני הכא דפליג ליה נשיא יקרא, ותו מיגדר מלתא הוה משום טהרת תרומה וקדשים, ואף על פי כן לא קבלה מנייהו לכבוד הנשיא, דאיהו לא חש ליה ואינהו חיישי, ולא נתקיימה גזרת שמאי באותו היום עד שגזרו עליו תלמידיהם ונתקיימה בידם ברוב מנין. ומלתא אגב ארחין מבעי לן למנדע, דאף על גב דתניא בספרי בפרשת המלך, שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם. ובתורת כהנים יליף מדכתיב גבי כהן גדול, ואשר ימלא את ידו. דבעי ממלא מקום אבותיו, ובפרק הנושא מוכח דסגי ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה, הני מילי בכתר כהונה וכתר מלכות וכל דדמי ליה כגון שררותא דמתא, אבל גבי נשיא ואב בית דין, כיון שכתר תורה מונח בקרן זוית, הרוצה יבא ויטול. אין הדבר כן מדין התורה, לפיכך לא מצינו בנשיאים הראשונים שיהיו מנחילים כתריהם לבניהם אלא מהלל ואילך. דאמר מר הלל ושמעון, גמליאל ושמעון נהגו נשיאתם בפני הבית מאה שנה. והוא שמעון בן גמליאל מהרוגי מלכות, שאמר בפרקא קמא דאבות כל ימי גדלתי בין החכמים. ומה שלא נקרא רבן לכבוד נשיאותו, לפי שגדול מרבן שמו. ונזכר במשנה פעם אחרת סוף פרק קמא דכריתות, שהעמיד קנים בירושלים ברבעתים (משנה כריתות א, ז). ואפשר שכיון שקלקלו עבדי חשמונאי בבית שני, ועמדו הורדוס ובניו וחטפו להם על ישראל מלכות שאינה הוגנת, התקינו בית דין שיהא כתר תורה משלים לכתר מלכות, להושיב הבן על כסא אביו. וכבר זכרנו בסוף החלק הראשון מלתא יתירתא דהות בהלל והסכים הקב"ה על ידם, שזכו לשלשלת יוחסין גדולה והיו כלם ראוים לנשיאות, והיינו דקא בעי רבי, מה אני בשעיר בסוף הוריות (הוריות יא, ב). ובימי רבן גמליאל נשנית מתניתא דפרק לפני אדיהן, כשם ששורפין על המלכים, כך שורפין על הנשיאים. וכשמת שמעון השני שזכרנו וגמליאל בנו היה קטן, נכנס בן זכאי תחתיו ובקש מטיטוס שושילתא דרבן גמליאל, היינו שלא תפסוק הנשיאות מביתו, ונקרא רבן יוחנן שהעמיד תלמידים הרבה, וכבר גלתה סנהדרין בימיו, ועמדה תורה ברפיון ידים, לפיכך לא כבדו את הנשיאים לקרא להם בשמם כאשר בראשונה, ואחריו נמשכו לקרא לנשיאים בשם רבן, כמו רבן גמליאל, ולכבודו היו מזכירין את זקנו בשם רבן גמליאל הזקן, ואחריו רבן שמעון בן גמליאל אביו של רבי, שחשש הרבה לכבוד הנשיאות במסכת הוריות, אף על פי שענותן היה, והוא ששנה באבות על שלשה דברים העולם קיים. ועל שמו היו מזכירים את זקנו במסכת כריתות, כדאמרן בשם רבי שמעון בן גמליאל, זהו המשך הדברים הללו באמת, אף על פי שמקצת מפרשים לא דקדקו בהם. ועוד אומר אני שרבי סמך דברי עצמו בריש פרק ב' דאבות לדברי אביו שזכרנו, ואחריו סמך דברי בנו, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. ואחריו אל תפרוש מן הצבור. שהם דברי הלל בן בנו, שרחץ בכבול עם יהודה אחיו, פרק מקום שנהגו (פסחים נא, א). וכאן שנה רבי על עצמו, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. ואחר כך סמך להלל זה, דברי הלל הזקן אבי היחס, שאמר אין בור ירא חטא. ושוני הלכות לא דקדקו בזה, ושונים גבי אין בור ירא חטא, הוא היה אומר. כשם שנשתבשו רבים בשני רבי שמעון בן גמליאל דסוף פרק קמא, ושונים בשני הוא היה אומר. והאמת בזה ובזה מה שבארנוהו. ולא רבו מחלוקת בישראל עד אחרי החורבן השני, בימי רבן גמליאל דיבנה וחבריו תלמידי שמאי והלל, דהיינו תלמידי רבן יוחנן בן זכאי תלמידו של הלל, ושכנגדם מבית שמאי אלו ואלו שלא שמשו כל צרכם, לא שנתרשלו בה ח"ו, אלא שבטלה בימיהם לשכת הגזית. אבל בן זכאי רבם שהיה שנים רבות בפני הבית, אפילו הויות דאביי ורבא הוה גמיר, וכבר זכה הוא ורבותיו לקבוע בכלן הלכות פסוקות מבלי מחלוקת, אמנם קלקול הזמנים וטרוף השעה הכביד עלינו את ההלכה ונסתפקה ההוראה ונשארו שני הצדדים בלי הכרע, עם היות שניהם מקובלים מסיני והכל חרות על הלוחות, שבין כל דבור ודבור, דקדוקיה ואותיותיה של תורה, כמו שזכרנו. והיה זה כעין מעשה האורים ותומים, האי כי ארחיה והאי כי ארחיה. ואף גם זאת התחנן התנא לפניו יתברך, שחלקנו בחדושי התורה חלק הנשמה דוקא, שממקום התורה והחכמה העליונה חוצבה, יכתב מכתב אלהים ויהא חתום באוצרותיו בכל מקום שהן, כיון שחלק ליראיו מחכמתו ממש, שהוא עוסק בה תמיד. לא כן לבשר ודם דעלמא, דנתן מחכמתו מברכים עלייהו, אי משום שהוא מתנה למי שאינו הגון, והחלק מורה שמן הדין יש לו בה זכיות. ואי משום שהדבר הנותן אליהם הוא מופקר ונעזב מהנותן כדבר שאין בו ממש, אבל החלק הניתן לנו, שמור לאדון הכל ברוך הוא, וממנו הנצחיות הנכסף לשלמים, שעליו בקש דוד המלך ע"ה, אגורה באהלך עולמים. כי הנה באותיות התורה היה י"ה ה' צור עולמים. והזוכה אליה בשעור הזה נעשה שותף במעשה בראשית בלי ספק. כיוצא בדבר אנו מברכין שחלק מכבודו ליראיו, כי הוא מלך ישראל וגואלו באמת, והוא אומר על דוד, נסכתי מלכי על ציון. כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, אבל לבשר ודם בעלמא נתן מכבודו, כי לה' המלוכה ומושל בגוים, פרשוהו מלשון ממשלה, או ממשיל משלים ושניהם כאחד טובים, אמנם בתאר מלך מלכי, ישפר עלך, כי עצת ה' לעולם נפלאותיו ומחשבותיו אלינו: