עשרה מאמרות מאמר חקור דין ב יא

<< · עשרה מאמרות · מאמר חקור דין ב · יא · >>

ואי בעית אימא אין, ודאי ספרן של צדיקים ושל רשעים נכתב ונחתם לחיים ולמות לא האדם, לקיים דברי התוספות שנזכיר בפרק כ"א. כי אפשר לחיים הללו שהם החיים האמתיים הנכתבים בספר להיות גורמין לאדם לפי שעה יסורין או מיתה על צד המרוק, וההפך ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. יאמר שהוא משלם לשונאיו מיד שכר המצות שהם עושים להתיהר, וזהו אל פניו. שאין מעשיהם אלא לפנים להתראות בחנופה לפניו יתברך, כאמרם ז"ל שלעתיד לבא הללו והללו נוטלים ספר תורה ובאים לקבל שכרם, והנה הוא מקדים לשונאיו ופורע שכר מעשיהם בעולם הזה להאבידו לאותו תשלום גמול שלא ימצא כתוב בספר הזכרונות במרום, היותו יתברך חייב בתשלומין, על דרך האמור בכשרים וחנותי את אשר אחון. כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא, וכתיב אפנקסיה אחון לפלוני כך וכך וארחם לפלוני כך וכך, על דרך חונן ונותן. בארנוה בפרק ב' מחלק דראשון. ובמסרה וחנותי תרין, וחנותי לבני בטני. מלמד שאין מדה זו נוהגת אלא לעמוסים מני בטן. או יהיה אחון טובתן של צדיקים וארחם ליתן בהם כח ובית קבול לסבול אותם, והוא שתוף המלה באמת. אבל שכרם של אלה לא יאצר ולא יחסן. לפיכך כפל ואמר לא יאחר לשונאו, ששינה כאן מרבים ליחיד, ללמד שאפילו אחד מהם בסוף העולם עושה דבר קל ממהרים ליתן שכרו, שאין הקב"ה בז לכל דבר אפילו שכר שיחה נאה. עוד ממה שנאמר כאן לשונאו לשון יחיד, דלגביה ניחא אומרו אל פניו ישלם לו. למדנו דאל פניו דרישא לאו בדידיה משתעי קרא, דאי הכי אל פניהם מבעי ליה, דשונאיו כתיב, אלא רישא אל פניו של נותן קאמר כדפרישית, כי כשם שמעשיהם לפנים כך מתן שכרן אינו אלא לפנים מתענוגי העולם הזה דבר שאין בו ממש, וזהו אל פניו של מקבל ישלם לו, שהרי המעשה בא בחונף אל פניו של נותן ולבם לא נכון עמו, וכבר נמלטנו מן הכפל ומן החלוף ובאו חלקי הכתוב בתכלית הדקדוק כראוי להם. או יפורש רישיה דקרא על פושעי זולתנו, ויהיה אמרו אל פניו כל זמן שעומדים במרדם והם עדיין שונאיו אל פניו, וידוע שאזהרתם מיתתם ואין תשובה מספקת להם עד היותם גרי צדק לבא בקהל, דכתיב בהו כגר כאזרח. וטעמא דמלתא כי התשובה היא מצות עשה אחת נתיחדו בה ישראל על צד החמלה, ונלוה הגר עליהם, ומי שאינו מצוה לאו כל כמיניה למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו. ואפילו נעמן גר תושב וכל דכוותיה עתידים ליתן את הדין על מה שעברו עליהם המעשים אשר לא יעשו, אלא שהם קרובים אל התקון ונקל זאת בעיני ה', ואל יקשה בעיניך מאנשי נינוה כי הרבה תשובות בדבר, האחד כי רבוי אוכלוסיה היה מעורר עליהם רחמים בשביל י"ב רבוא אדם שאין בהם חטא ובהמה רבה שהיה חרבנה אבוד חלק רב ומסויים בעולם. ב' אנשי נינוה העמידו עצמם על דין תורה להחזיר גזלה בעינה, כמו שיבא בחלק הרביעי פרק י"ג. ג' אף הם לא ניצולו אלא האריך להם אפו לשלם גמול צעקתם ומעשיהם בעולם הזה, ולסוף נתקיים בהם כל חזון נחום האלקושי שאמר עליהם אל קנא ונוקם ה' עד סוף הספר. אבל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, והדוגמא בנזקין, שור של הפקר שהזיק, דהני בהפקרא ניחא להו, וקודם שתפשו ניזק הוא הקטיגור הנפרע ממנו, קדם אחר וזכה בו שגיירוהו בית דין פטור כדאמרן. וסיפיה דקרא לא יאחר לשונאו. יפורש על הדיוט שבנו יחיד וגלמוד הפורק עול, והדוגמא בשור של ישראל שאם נגח ואחר כך הקדיש שעשה תשובה שלמה, או נגח ואחר כך הפקיר עצמו, שהתמכר לעשות הרע הראשון פטור בזכות תשובתו, והשני גם כן פטור מדיני העולם הזה, דהא נותנין לו שכר מצות קלות, כדכתיב אל פניו ישלם לו. וכאן לא כתיב להאבידו, דסוף סוף קב"ה גבי דיליה על הדרך שבארנוהו בחלק הראשון פרק ט'. או יאמר רבי כרוספדאי כי הספר נכתב למיתה לא האדם, לקיים בו מה שנאמר תשב אנוש עד דכא. ובצדיקים נאמר הן בקדושיו לא יאמין. לפיכך הספר נכתב לחיים, והמה נשארים על אפשרות בחירתם כל ימי חייהם. או יאמר כי הספר נכתב ונחתם לאלתר למיתה, לא הפתקים שהם נכתבים לאלתר ונחתמין לאחר זמן כמבואר בזוהר פרשת אמור והועתק בספרי הדפוס בפרשת ויחי ונדבר בו בפרק כ"ה. או יאמר כי ספרן של רשעים ואפילו המעשה הטוב שלהם, הכל נחתם למיתה כטעם להאבידו שזכרנו למעלה, כי זבחיהם לא לרצון וספרן של צדיקים הטוב והמוטב הכל נחתם לחיים, כטעם זדונות כזכיות, והכי דייק לן קרא דרב נחמן בר יצחק, דוק ותשכח. או יאמר שהספר נידון ובעליו עמו אם למות אם לחיים, ונבארהו בסמוך: