עשרה מאמרות מאמר חקור דין ב ט

<< · עשרה מאמרות · מאמר חקור דין ב · ט · >>

אחרי ששמעו אבותינו את הדבר הרע שנאמר למשה בעון העגל, כי לא אעלה בקרבך. כתיב ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו. אבל בוטחים היו שיעבור זעם וישובו להתקשט בו, כי אמנם מתרגומו של יהונתן בן עוזיאל למדנו שני דברים, יכלול אותם מאמר אחד, הראשון אומרו לית אפשר דאסלק שכינת יקרי מביניכון. והוא מה שתרגם אונקלוס גם כן, והכוונה על השוכן אתם בתוך טומאתם, שהוא הסתר פנים בהתלבשות שכינה בנפרדים קדושים שהמה מתלבשים בחצונים, ולהכי דייק קרא בתוך טומאתם. אשר איננו שוכן בטומאתם ח"ו, כי מי נתן נזיר בין השכורים או כהן בין הקברות, אלא שוכן באותו התוכיות שהטומאה מצויה חוצה לו בסבתם, וכבר רמזנו מזה בחלק הראשון פרק ט"ו. והשני ברם לא יהא יקרי שרי במדור משריתכון. והם נתאבלו על הפתרון השני, והראשון היה להם נחמה קצת, על כן לא נחשב לתשובה שלמה אלא מתדמה לתשובת החונף, כי עקר האבל שחוייבנו בו בחטאינו ובעונות אבותינו אינו בשביל יראת העונש, אדרבא כל כגון זה מגרה העונש בעצמו ואינו מכפר, כטעם לא שלותי ולא שקטתי האמור באיוב, אלא צריך למסור עצמנו למיתה בלב שלם ולחשוק בה לכפר על רחוק הכבוד מבית חיינו, ואז יצדק בנשמותינו משעת המסירה מאמר עלי כפרה בכל פירושיו הנאמרים באמת, והוא טעם הרוצה לחיות ימית את עצמו. על הדרך שאמרנו, וכשתנוח הסכמת האדם על זה בשלמות אז הוא מכפר ומתכפר עודנו חי, אף כי אחרי מותו יוכל להמנות עם מצדיקי הרבים בלי ספק. לפיכך התרה בהם משה רבינו ע"ה והודיעם בחמלת ה' שיורידו עדים ממחשבתם לגמרי וטוב להם. על זאת יתבונן כל חסיד וישיב אל לבו כי מי שלא ידע ביום טובה להצדיק רחמי שמים בכשרון המעשה, אשר בהתעוותו כתיב והוכחתיו בשבט אנשים. הנה מה טוב ומה נעים אם יצדק דינו על עצמו ביום רעה בלי ציור כלל, ולאלה הצדיקים המקיימים בעצמם כך יצדק בלי ספק שבמיתתם קרויים חיים, עלייהו כתיב ומשביע לכל חי רצון. כפי עלוי נשמתם באותה שעה להדבק ברצון העליון, וכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. למד על מי שאינו מתאבל על עצמו אלא על עונותיו ושמח ביסורין לכבוד שמים, שבשרו לא יכאב בחייו ובמותו ומן השמים ירחמו שלא ירגיש בצערו, והזכיר הכתוב לשבח ויתנצלו בני ישראל את עדים. שהוא יותר מהורדה, כמו שתרגם יונתן ואתרוקנו. כי נתיאשו המה ממנו שלא יחפצו בו כלל אחרי רואם כי טוב מותם מחייהם, על דרך מה שאמר ישעיה לבד בך נזכיר שמך מתים בל יחיו. וכל שכן עם יאוש העדי מהם, כטעם את עדים ולא אמר מעדים. וכבר פירש הרמב"ן בבראשית רבה והיא דעת המתרגם הראשון שזכרנו מפי חגי זכריה ומלאכי, שהעדי ההוא היה עושה חרות ממלאך המות, ואלו הורידוהו בלבד היה מורה קבלת המיתה באהבה אם חפץ בה ה', והוא טעם בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. אבל ההתרקנות שאמרנו הוא בלי ספק חשק נמרץ למרק העון במיתה על כל פנים, כרבי עקיבא שהיה מתאוה מתי יבא לידו לקיים המקרא הזה, ולא על חנם כי לו יאתה לכפר על גלות הכבוד במכירת יוסף, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אם על פתיחת הקלקלה תחלה במאמר הנה בעל החלומות, ומשם בא לידי נסיון והיה צדיק ממנו כשטת האר"י זצ"ל, ואם על שתוף שכינה בהעלמת מכירתו, וברוך היודע מי העלה לשמים שיאו בזה, ואותה תשוקה היא שעלתה במחשבה לפניו יתברך ולא השיבוה ריקם, כטעם נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו. ועל זה נאמר בבת קול אשריך רבי עקיבא שיצאת נשמתך באחד, וכן כתיב והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש (איוב כג, יג). כי ישלים חקי (איוב כג, יד). וכהנה רבות עמו, כי הוא שכר שאין למעלה ממנו, שכן הראוהו למשה רבינו ע"ה בשכר תורתו של רבי עקיבא כי רב הוא, ואיש נבוב ילבב. ואפשר לפרש עוד דמעקרא לא שתו איש עדיו עליו, והוא הנזר והעדות של נעשה ונשמע לכל אחד מישראל שקשרום להם ס' רבוא מלאכי השרת, כנגד ס' גבורים דקיימין אפוטרופסין בהדי מיכאל עלייהו דישראל, ונהגו ישראל נזיפה בעצמם להתנדות מהם לרצונם, כטעם המשנה הירושלמית דתעניות דשלח ליה שמעון בן שטח לחוני המעגל צריך אתה להתנדות. והכוונה בזה עצה טובה, דאף על גב דאיהו לא אימני עליה לינהוג נזיפותא בנפשיה, ושבה הנוסחא הזאת משלמת אל הבבלית, ומצרוף שתיהן הושלם המוסר למרי דעובדא, ולשומעים ינעם כי אין בחלוף הגרסאות דבר בטל, וכן בסוף כתובות הכל מעלין ולא מוציאין אחד אנשים ואחד נשים, ואיכא דמתני אחד נשים ואחד עבדים, ותרוייהו איתנהו, חדא במעלין וחדא בעולין ודכוותייהו טובא. הדרן לדור המדבר שקיימו בעצמם עצת שמעון בן שטח, וכל אחד היה רשאי לחוב בעצמו בזה, אמנם כתרו של צבור בזכות מה שאמרו קול אחד יחדיו נעשה בלבד זה פעמיים, ונדבר בם בפרקי הצלם והדמות בחלק הרביעי מן המאמר הזה בס"ד, עדיין לא הורידוהו והיה להם בשבילו חירות ממלאך המות עד שהשיאם הדבור עצה הוגנת וקבלוה בסבר פנים יפות כאמור, וידוקדק עם זה הורד עדיך בלשון יחיד, וכן ויתנצלו את עדים מהר חורב, כי עכשיו בטל מהם כל מה שקבלו מחורב לא קודם לכן. לפיכך ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופרקום, שקבלו עליהם כפל המיתה כפי כל הפירושים הצודקים בו, יעויין מאמר הנפש אשר לנו בפרק כ"ח. והוא טעם הכפל למנין מלאכים הללו עושי דברו של שם אלהים בק"כ צירופים שלו, שכנגדם בעינן שיהיו ק"כ בני אדם בעיר אחת כדי שתהא ראויה לסנהדרין, וכלם זכה משה ונטלם, דכתיב ומשה יקח את האהל. כי הוא מסר עצמו תחלה למיתה עליהם, ועוד אין דברים שבקדושה נמסרים ביד מלאכי חבלה ח"ו כמו שנזהר מזה רבי ייבא סבא בזוהר משפטים בפסוק אם רעה בעיני אדוניה. בסוף אותה פסקא יעויין שם. אף כאן משה נטלם להנחילם לכל הולך בדרכיו, והכי מוכח קרא דכתיב והיה כל מבקש ה' וכו'. ועל ידי משה אמת ותורתו אמת עתיד הקב"ה להחזירן לישראל, כדמסיק התם בפרק רבי עקיבא, מדכתיב ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם. שמחה שמעולם על ראשם, ועוד נשוב נדבר בם בסוף החלק הזה בס"ד: