עשרה מאמרות מאמר חקור דין ב ה
<< · עשרה מאמרות · מאמר חקור דין ב · ה · >>
פתח דברינו בדרוש הנורא הזה, יאיר לפנינו מראשית אחרית. כי אלה הספרים נפתחו בראש השנה תחלה ביום הששי דמעשה בראשית, דכתיב ביה וירא אלהים את כל אשר עשה. כטעם כלם נסקרים בסקירה אחת. ותנן בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. הכא תרגימו כבני אימרנא. פירשו בו כמכניס צאן לדיר להתעשר.
והדברים מכוונים עם מאמר הנביא (ישעיהו מ, יא): "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה", זה דרך כלל, והפרט מפורש "בִּזְרועוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים", זו מדת הדין לרשעים שהם חזקים באברי גופם, "בְחֵיקוֹ יִשָּׂא" זה החסד לצדיקים, מנין תבירין דקב"ה. "עָלוֹת יְנַהֵל" ברחמים לבינוניים. וכתיב "היוצר יחד לבם" (תהלים לג, טו). באיפותו של אדם הראשון מאז היה "מבין אל כל מעשיהם", רק שאינו דן אותם אלא בכל שנה לפי מקומו ושעתו. אי נמי "היוצר יחד לבם" מאז, הנה עתה הוא "מבין" לאחרים פועל יוצא, והבודד "בנת לריעי" (תהלים קלט, ב). ירצה מכריז ומודיע אל כל מעשיהם בכתיבה וחתימה.
או יהיה אמרם "כבני אימרנא", מיפיפתו של לשון יוני שקורין ליום אימרא. ירצה עוברים כלם לפניו כאלו היום נבראו, כטעם "היום הרת עולם".
ואולם שלשה ספרים הם מה שציוה והוזהר והותרה אבינו הראשון מפיו יתברך,
- כי אמנם מה שאמר "מכל עץ הגן אכול תאכל" -- זו מצות עשה, ספרן של צדיקים ומתן שכרן. והוא טעם הכפל ששכר מצוה מצוה. וכל האכילה האמורה בפסוק הזה -- בתורה ובמצות הכתוב מדבר, שאלו זכינו היתה אותה האכילה נחשבת לנו כאכילת קדשים וכהנחת תפילין. וכן דוד שהוא חי בגן עדן מקיים עכשיו המצוה הזאת יום יום, והוא יוצא יצא ושב לקיים בעצמו 'חוליינו הוא נשא ומכאובנו הוא סבלם' (ישעיהו נג, ד).
- "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" -- זו מצות לא תעשה, ספרן של בינוניים שהם צריכין ליזהר ביותר, והוא מתן שכרן כדכתיב "אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו", דלדידהו אצטריך למימר "ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה". וכמו שיבא.
- "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" -- זה עונשן של עברות, ספרן של רשעים.
וטעם הכפל לפי פשוטו, כי מחמת האכילה מעץ הדעת בו ביום נתמעטה קומתו, ומיד הותחלה ההתכה וניתן לו אחר כך מזון מתיחס לתמורת הניתך, כי היה מאכלו תחלה להוסיף כח בעצמו ולהשלים הנאכל שיהיה כמוהו. וגם אמנה בכשרון מעשיו היה ספק בידו תמיד בלי הפסק להוסיף כח בגבורה של מעלה עד אין חקר, כטעם הרגיל בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין. שאין המאמר יוצא מידי פשוטו, ונסתרו על היין שמשומר בענביו, והוא הדין טלית נאה לרגיל בציצית. והוא "אמרת אלוה צרופה" דאתמר בה בעדן רתחא "בצע אמרתו", ומתרגם "בזע פורפירא דיליה", ובעת רצון דיוקן הצדיקים חקוק בה, כמו שאנו עתידים לפרש בחלק החמשי. והרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה, כי מזוזה בגימטריא ד' אותיות הקריאה[1] -- היכל השם הגדול הבלתי נהגה. והנה אבינו הראשון היה עתיד לילך בכח האכילה ההיא מחיל אל חיל ולהגיע בגוף ונפש אל העדן אשר אין שם אכילה ושתיה אלא ההנאה מזיו השכינה, אבל אחר החטא התמידה ההתכה בכל יום, ואין המזון תמורה מספקת, וכל שכן בהיותו יגע בו אלא לסעדו לחיי שעה עד שהגיע אל הגויעה בסוף ימיו, לכלא הפשע ולהתם חטאת ולהביא צדק עולמים:
- ^ לא הבנתי, ואולי יש להגיה בגימטריא ה' אותיות הקריאה -- ויקיעורך