עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ב כ
את שרה. פשוט בדבריהם ז"ל שמלת 'את' באה לעולם לרבות ומלת גם כמוה, אלא שהמתרבה ממלת 'את' הוא דבר חשוב ומעולה ביותר, ועוד שמרבה כל מה שאפשר להתרבות, כמו את השמים ותולדותיהם את הארץ ותולדותיה, ובא לעולם להוראת הפעול, על כן כל מקום שבא את לרבות אצל הנפעל מאליו דלא אריא, כגון ולא יקרא עוד את שמך אברם. ניתן לידרש בלי ספק, וכאן משמעו עם, כמו שדרשו חכמים שאפילו טפלה לשם חדש לא יקרא עוד. וכן בהולד לו 'את' יצחק בנו, שהרבה עקרות נפקדו עם שרה וכל העולם היו מרגישים שזכות הצדיקים הועילה להם, ויצדק בם לומר בהולד לו, כדתני ר' נתן על אותן שני תינוקות והיו קורין אותן נתן הבבלי על שמו (שבת דף קלד ע"א). וכל שכן עם מה שתרגם יונתן בפסוק הנה ילדה מלכה. שכל אותן התולדות היו בזכות שרה להעמיד מהן רבקה ואמותיהן של שבטים. וכן ביום הגמל את יצחק. דרש בו הה"ר הלל שבו ביום נגמלו כל הבנים שהניקה שרה וגדולי הדור לא סעדו אלא עם אברהם, לפיכך כתיב משתה גדול. כמו שפירשו חכמים, אבל רבויו של 'גם' פעמים יורה על הפעול ופעמים על הפועל ודי בזה ובזה שירבה כל דהו, ובאו שניהם כאחד ברבוי אחר רבוי למעט, כמו וגם את המת יחצון. שכבר נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו, רבוי שני אתין - שבח שהשביח השור החי קודם העמדה בדין, ודמי העובר שגם בהם חולקין אם היתה פרה שהזיקה, ואילו נאמר ואת המת יחצון שומע אני שחולקים בדמי המת לא שנא השביח או נפחת קודם העמדה בדין, הוסיף ברבוי למעט ששבח נבלה בלבד חולקין אבל פחת נבלה כלו לניזק, ולפי מה שאנו רגילין לפרש אין רבוי הלמוד אחר רבוי הלמוד אלא למעט בגדרי הלמוד, ולעולם רבה בלמוד כמו שזכרנו בתחלת המאמר, והוא כלל גדול מבואר יפה אצלנו בעיוני השנון יצדק מאד לפרש בזה, כי בא למעט בגדרי המיתה שאפילו היזק כל שהוא מתרבה בחיוב לשלם חצי נזק ופשוט הוא: