עשירית האיפה על ספרא/ויקרא נדבה/פרשה ה
עשירית האיפה על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשתא ה
[עריכה](א) ואם הרי זה מוסיף על ענין ראשון וכו': וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון על ידי וא"ו החיבור, וילמד בן בקר העליון שטעון צפון מבן צאן תחתון. וילמוד בן צאן לסמיכה הפשט ונתוח מעליון דהיינו בן בקר.
ולמה הפסיק ליתן ריוח למשה להתבונן בי פרשה לפרשה ובין ענין לענין: בין פרשה לפרשה היינו כמו הכא אע"פ שעניינם אחד שהרי וא"ו מחבר אותם והם ענין אחד אעפ"כ צריך להתבונן בין פרשה לפרשה. ובין ענין לענין דהיינו אם ב' הפרשיות הם ב' עניינים אע"פ שלא היתה קריאה בנתיים אעפ"כ הפסיקו לב' פרשיות ליתן ריווח למשה. והוא הוא דבריו של התנא לעיל על ב' ענינים עיין דברי הרב.
הקשה הרא"ם דנראה דטעמא דהוקשה למה הפסיק משום דכתיב וא"ו מוסיף דמשמע דענינם אחד. והרי למעלה הוקשה למה היו הפסקו' משמשות אף בלא וא"ו החיבור קשיא ליה למה היו הפסקות.
אבל התירוץ בזה דלעיל עיקר מיירי בשני פרשיות של שני ענינים אלא שלא היתה קריאה בינתים על כן קשיא למה הפסיק ותירץ כדי להתבונן בין ענין לענין, וכאן מיירי בשני פרשיות שענינם אחד ומתרץ שהיה הפסקה להבחין ולהתבונן בין פרשה לפרשה.
ומה שנקיט כאן וגם לעיל בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, שהרי בכאן לא מיירי אלא בשני פרשיות וענין אחד ולעיל מיירי בשני ענינים -- דע לך דברי אמת שהכל הם ב' ענינים אע"פ שלמטה הם ענין אחד למעלה הם ב' ענינים. ולכן נקיט התנא בכל אחד בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והבן.
(ב) מן הצאן: תלתא "מן" קדריש דמשמע מקצת פרט לחולה זקן מזוהם. עיין פ"ז דבכורות הצריכותא.
זקן חולה מזוהם רובע נרבע -- חסרון בגופם ונשתנה שמם להיקרא בשמות אלו, זקן וכיוצא, אבל נעבדה על ידו עבירה שמם עליהם כין אין זה חסרון להם.
כבשים ועזים יתירי דהרי הם בכלל "צאן" אלא להוציא את הכלאים.
ת"ל כבשים לעולה: דמלת "לעולה" יתירה אלא לומר דכל כבשים כשירים לעולה כיון ששם כבשים עליהם ולא נשתנה שמם, עיין דברי הרב.
(ג) רבי שמעון יש לו קרא אחרינא לרבות להא דרבי יהודא ולכן מרבה מיתור את התמורה.
(ד) רבי אליעזר מתמה למה ליה ב' דברים כבשים לעולה ועזים לעולה לרבות תמורה, אלא א' בא לרבות המותרת שיקרבו עולה.
וחכ"א לנדבה דהיינו לקייץ המזבח.
והיתר מבואר מעצמו.
(ה) בן צאן לא קבע לו כהן: שהשחיטה כשירה בזרים ומליקה צריכה בעצמו של כהן.
(ו) ראב"י לדעתי אין שום פלוגתא ביניהם. וכל חד מה דשמע ליה דרש ומלת "אותו" ממעט הכל כי הייא מינייהו מפקית. והרב האריך בכאן בטעמים נכונים עיין שם.
(ז) ר' חייא קבל לדרשא זו אבל אין ביניהם פלוגתא כמבואר לעיל היטב.
(ח) על ירך המזבח: שהירך בצפון מבואר בגמרא זבחים פרק ק"ק שצורת המזבח הוא כאדם הרובץ ושוכב ודייק מדכתיב רבוע שהוא מלשון רביצה ומדכתיב ירך המזבח צפונה שהירך של המזבח דהיינו רגליו הוא בצפון ממילא פניו לדרום דהיינו הכבש ששם עולין למזבח הוא פנים של המזבח.
ור' יהודה דריש מקרא דיחזקאל הנכתוב אצל המזבח שצריך שיפנה למזרח. וכבר ידענו מקרא דים של שלמה שכל פינות יהיו לימין ממילא על כרחך כבש בדרום.
(ט) המזבח צפונה: דייק ר' יוסי שהוה ליה למימר "ושחט אותו צפונה" דהיינו בצפון עזרה, ובאיזה מקום מצפון עזרה על ירך המזבח. ומאמרו "המזבח צפונה" בא לומר שכל המזבח בצפון קאי, דהיינו שעזרה היה מאה ושלשים וחמש, חציו דרום וחציו נקרא צפון, וכל המזבח היה עומד בחצי הצפונה.
ר' יהודא וכו' מפרש בגמרא פרק ק"ק שר' יוסי סבר כל המזבח בצפון קאי, ור' יהודא סבר כל המזבח בדרום קאי ופליגו בהאי קרא - "וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך". ר' יוסי סבר כל המזבח ראוי לעולה ולשלמים. ור' יהודא סבר חציו לעולה, שהוא קדשי קדשים הטעונים צפון, ואף שהמזבח בדרום אעפ"כ אכשר רחמנא חציו לשחיטה שיהיה כשר כמו צפון, וחציו לשלמים ע"ש בגמרא.