חפץ חיים על ספרא/ויקרא נדבה/פרשה ה
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשה ה
[עריכה]( א ) ואם: וא"ו קדריש.
מוסיף על ענין ראשון: וילמד תחתון מעליון לכל מילי כגון לסמיכה ולהפשטה וכה"ג ועליון מתחתון לענין צפון כדאיתא בזבחים (דף מח.).
( ב ) ולמוקצה לא גרסינן [הגר"א]. והדין עמו דמוקצה כבר נתמעט לעיל גבי בן בקר. וכן בגמרא ליתא.
ולמזוהם: שריח רע יוצא ממנו ומשום דמאיס. וכל הני פסולין ה"ה לבן בקר, וכן רובע ונרבע וכה"ג, כל פסולין דגבי בן בקר ה"ה גבי בן צאן דילפי מהדדי וכנ"ל.
קרבנו: קרא יתירא הוא.
להוציא את הגזול: כגון שגזל בהמה ונתיאשו הבעלים ואחר כך הקדישה דאף על גב דהוה ליה יאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש -- אפילו הכי קמ"ל קרא דפסול להקרבה.
כבשים ועזים: יתירא נינהו דהא איתנהו בכלל צאן. [והגר"א גריס כבשים או עזים ואתי שפיר טפי להוציא את הכלאים שבא משניהם.]
כגון שחרש בשור ובחמור: והשתא אותו שור יהיה פסול להקדישו לעולם ואם הקדישו יהא אסור להקריבו.
והן מוקדשין: היינו כגון שהקדיש בהמה ואחר כך עבד בה עבודה. ויש על זה לאו בתורה "לא תעבוד בבכור שורך" ומרבינן בספרי דהוא הדין לכל קדשי מזבח.
וכלאים בכרם: שחיפה כלאים בחרישתו ומחפה כזורע ומחייב משום "לא תזרע כרמך כלאים".
ושביעית: נמי כגון שחיפה זרעים בחרישתו ועבר על 'שדך לא תזרע'.
ויום טוב: לוקה משום חרישה וכל הני חייבי לאו נינהו.
ויום הכפורים: חייבי כריתות.
ושבת: חייבי מיתות בית דין וכולהו או או קתני.
ת"ל כבשים לעולה וכו': כלומר כיון שכתוב עולה לבסוף שדינן ליה על כבשים ועל עזים והי ריבויא להתיר דאפילו נעבדה בו עבירה קאמר רחמנא דהוי עולה וממילא מיעוטא ע"כ לזקן וחולה ומזוהם אתי דכחישי ומאיסי לגבוה דכתיב "הקריבהו נא לפחתך וגו'".
( ג ) לרבות תמורה: שכשרה ליקרב דאף על גב דכתיב "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש", הוה אמינא קדושה ואינה קריבה. ור' שמעון ור' יהודה לא פליגי אלא דר"י סבירא ליה דלתמורה לא צריך קרא ור' שמעון סבירא ליה דלנעבדה בו עבירה לא צריך קרא מדפרט קרא בעלי מומין מכלל דשאר שרי.
( ד ) ר"א אומר וכו' לרבות תמורה -- צריך לגרס לרבות מותר [הגר"א], והיינו מותר חטאת וכהאי גוונא המבואר לקמיה דמותר עולה (שהפריש מעות לעולתו והוזלו בהמות וניתותרו) לא צריך קרא שיקרבו עולה דהא לשם עולה הוקדשו.
מותר חטאת: שהפריש מעות לחטאתו וניתותרו וכהאי גוונא בכולהו.
וקרבנות הנזיר והמצורע: אשמות שלהן קאמר ואף על גב דכבר תני מותר אשמות תני הני משום דשני משאר אשמות דהם אילים בני שתים נינהו והני הוו כבשים בני שנה.
שימכרו לצרכי אותו המין: יין לנסכים, שמנים וסלתות למנחות, ועופות לקינין. אבל לחולין לא מזדבני דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.
לנדבה: לנדבת צבור לקייץ בהן המזבח כשאין שם קרבנות כדי שלא יהא בטל.
בזמן שהיא באה חובה: שמוטלת על היחיד להקריבה.
עבודתה ועורה שלו: שהוא מקריבה ונוטל את העור ואפילו אינו מאותה משמר כדתניא בבבא קמא (דף קט.).
אינו סומך עליה: דקרבן צבור אין בו סמיכה חוץ מפר העלם דבר של צבור ושעיר המשתלח.
אבל אם היה כהן - ט"ס, וצריך לגרוס ואם היה כהן עבודתה ועורה וכו.
( ה ) ואין העוף: מליקת תורים ובני יונה.
והלא דין הוא: כלומר, אי לאו קרא הוה אמינא מק"ו דטעונה צפון.
( ו ) הפסח שקבע לו זמן לשחיטה: בין הערבים.
( ז ) ואין השוחט וכו': אלא אם רצה עומד בדרום ושוחט בצפון.
( ח ) ירך המזבח: רגלי המזבח.
והיכן הן פנים לדרום: כאדם השוכב ארצה ורגליו לצפון נמצא ראשו ופניו לדרום.
והגר"א גריס והיכן הוא הפנים.
שהכבש בדרום: שהכבש נקרא "פני המזבח" שהוא בית כניסתו שבית הכניסה קרוי פנים כמו "אל מול פני האהל" (שמות כו, ט).
ומעלותיהו פונות קדים: ביחזקאל (יחזקאל מג, יז) כתיב גבי מזבח "ומעלותיהו", כבש שעולים בו היה ברוח שהעולה בו פונה למזרח וכל פינות היו לימין וכשאתה נותן כבש בצפון אין העולה בו פונה בדרך ימין אלא למערב אל כשאתה נותן כבש בדרום העולה בו ופונה דרך ימין פונה למזרח.
פונה לימינו: שכל פינות אינם אלא לימין כדיליף בגמרא (זבחים סב, א) מקרא.
למזרח: דכתיב "קדים", וקדים היינו מזרח.
( ט ) שהמזבח כולו וכו': היינו שהמזבח כולו מלמעלה דינו כאלו נשחט בצפון העזרה דהוא סבירא ליה דכל המזבח עומד בצפון העזרה וגם יליף מקרא דכתיב "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" דהוא כולו כשר לעולה וכשר לשלמים.
מחצי המזבח ולצפון וכו': דמשמע ליה "את עולותיך ואת שלמיך" היינו חציו לעולה [השטח שהוא לצד צפון] וחציו לשלמים.