ערוך השולחן אורח חיים שנ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שנ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

העומד ברשות זה ומוציא ברשות אחר
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן שנ סעיף א[עריכה]

כבר נתבאר בסימן שמ"ז סעיף ז', דידו של אדם הפשוטה לרשות אחר - נדונית כפי הרשות שהיד פשוטה שם, ולא אמרינן ידו בתר גופו גרירא להיות (נידונת) [נדונית] כהרשות שהגוף עומד שם.

לפיכך, עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד ע"י פשיטות יד כמה שירצה, או עומד ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים, שנוטל ממקום זה ומניח במקום זה. ובלבד שלא יעביר ד' אמות, ואם העביר ד' אמות - חייב

וברמב"ם ריש פרק ט"ו כתוב: "ואם הוציא - פטור, מפני שהוא ברשות אחרת" ע"ש.

ודברים תמוהים הם, מה לנו מה שהוא ברשות אחרת, והרי ידו (נידונת) [נדונית] כהרשות שהיא פשוטה לשם. ואי משום שמעביר דרך עליו, הלא קיימא לן גם כן דחייב, וכמו שפסק הרמב"ם עצמו בפרק י"ב סוף דין י"ד, והש"ס בעירובין (צ"ט.) מדמי זה לזה ע"ש. וכבר השיגו הראב"ד, והמגיד משנה כתב שטעות הוא, ומצא במקצת ספריו שהגירסא 'חייב' ע"ש. (ולפי זה צריך לומר, אף על פי שהיא ברשות אחרת)

סימן שנ סעיף ב[עריכה]

הדין הקודם היא משנה בעירובין (צ"ח:). עוד שנינו שם:

"לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד - אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה."

ומוכח בגמרא, דהטעם הוא משום דגזרינן שמא יביא הכלי אצלו לרשות שהוא עומד בה, ונמצא שיוציא מרשות לרשות. ופריך הש"ס, למה בדין הקודם לא גזרו, ואיך התירו לעמוד ברשות זה ולטלטל ברשות אחר ולא הצרכנו שיכניס ראשו ורובו. ומתרץ הש"ס, דבחפצים הצריכין לו, כמו מים או שארי משקין, גזרו שמא יכניס, מה שאין כן בסתם חפצים כבדין הקודם - לא גזרו.

וזהו מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך, אבל מאחד מהם לכרמלית או מכרמלית לתוכן - מותר לעמוד כאן ולשתות ברשות השני בהכנסת ראשו בלבד, אף על פי שלא הכניס רוב הגוף, דבכרמלית לא חששו שמא יביאם אצלו, דאפילו יביאם, ליכא איסור דאורייתא, ולא גזרו גזירה לגזירה.

אבל ראשו מוכרח להכניס למקום שתייתו, דאם לא כן, הרי יונח בפה שעומד ברשות האחר ומטלטל להדיא מרשות הרבים לכרמלית, או מרשות היחיד לכרמלית, או להיפך.

סימן שנ סעיף ג[עריכה]

ויש מהפוסקים שפירשו, דחפצים הצריכים לו אינו מפני המשקה בלבד, דלזה בלבד לא היינו חוששים שמא יביאם אצלו, אלא מיירי בכלים נאים וגם שותה בהם, בזה גזרו שמא יביאם אצלו.

אבל בכלים נאים שאינו שותה בהם, או שותה בכלים שאינם נאים - לא חששו ולא גזרו, ודי בהוצאות ראשו בלבד בלא רובו, אלא אם כן שותה בכלים נאים.

וזהו דעת הרמב"ם שם שכתב: "במה דברים אמורים שהיה שותה בכלים נאים וכו'" ע"ש. (וטעמו נראה, דאם לא כן, הווה ליה לומר 'שתייה שאני'. ואם תלוי רק בכלים נאים, למה לו לצייר בשתייה, אלא וודאי תרתי בעינן. ודיעה ראשונה היא דעת רש"י ותוס' והרא"ש והטור, ולדבריהם יש לומר דהכי קאמרינן, (בחפצים) [בחפיצים] הצריכין לו כמו מים או שארי (חפצים) [חפיצין] שצריכין לו ודו"ק).

סימן שנ סעיף ד[עריכה]

ויש בזה שאלה, מאי קמדמי הש"ס דין השני לדין הראשון, והא בדין השני מוכרח להכניס ראשו ורובו למקום ששותה, שהרי המשקין נכנסים להמעיים, ואם המעיים לא יהיו ברשות שהמים שם, הרי עושה עקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים או להיפך.

והתשובה בזה, דודאי אם המשקין היו הולכים במישור להמעיים, לא הוה קשה ליה. אמנם המשקין הרי הם מקודם בפיו, ומפיו יורדין למעיים, ופיו הרי הוא מקום פטור שאין בו רוחב ד', והוה עקירה ברשות היחיד והנחה במקום פטור, ואחר כך עקירה ממקום פטור והנחה ברשות הרבים.

ואף על גב דלכתחלה אסור לעשות כן, כמ"ש בסימן שמ"ז, זהו מפני דחיישינן שמא לא יניח במקום פטור, אבל בשתייה, הא אי אפשר להיות באופן אחר. ומזה דן הש"ס, דטעם האיסור הוא רק שמא יביאם אצלו, ולכן מקשה מאי שנא מדין הקודם. (רש"י ע"ש)

ואף על גב דלא חשבינן פיו למקום פטור, כיון דאחשביה כמו שנכתב בסימן שמ"ז סעיף ד' ע"ש, זהו כשפיו הוא במקום שכל הגוף שם. אבל בכאן שפיו הוא במקום ששותה, והגוף ברשות אחר, מיחשב פיו כמקום פטור (רא"ש שם סימן ו') כמו שיתבאר הטעם.

סימן שנ סעיף ה[עריכה]

דהנה, הא דאמרינן 'מחשבתו משוי ליה מקום' - הכונה הוא משום דאותו הדבר בטל להרשות העומד שם, והוי כהרשות עצמו שיש בו מקום ד'. וזהו בדבר שאין לו קביעות, כמו אדם ושארי בעלי חיים או כלים המטלטלים. אבל דבר שיש לו קביעות - לא אמרינן מחשבתו משוי ליה מקום, משום דאינו בטל להרשות מפני קביעותו.

ולכן בריש פרק הזורק אמרינן, על אורגי יריעות שזרקו בוכיאר ביריעה, ופריך והא במקום פטור קאזלי ע"ש. וקשה, הא מחשבתו משוי לה מקום. אך התירוץ הוא, כיון דהוי דבר של קביעות, לא מהני זה כמו שנאמר. (תוס' סוף פרק הזורק ד"ה 'והוציאו' ומהרש"א שם)

ולפי זה אתי שפיר, דאם פיו עומד במקום שהגוף עומד - שפיר אמרינן ד'מחשבתו משוי ליה מקום'. אבל כשפיו הוא ברשות אחר מגופו, אי אפשר לומר שיתבטל למקום שהוא שם, שהרי הגוף שהוא ברשות אחר לא יניחנו להתבטל להרשות שפיו שם, ואם כן ממילא דהוי מקום פטור. (זהו כונת הרא"ש ועיין ק"נ שם)

ולכן לענין הדין שלא ירוק יתבאר, ד'מחשבתו משוי ליה מקום', מפני שפיו וגופו עומדין ברשות אחד. (ועיין מג"א סק"ב) ואף על גב, דבידו הפשוטה לרשות אחר חשבינן לה כמקום ד', אף שהגוף הוא ברשות אחר, כמ"ש שם בסימן שמ"ז, ידו שאני, דהיא עצמה חשובה כד' על ד' מטעם שבארנו, שם וכן אמרו חז"ל (שבת ה'.) "ידו של אדם חשובה כד' על ד'", ולאו מטעם 'מחשבתו משוי ליה מקום'. (והמג"א סק"ב הקשה מזה וטרח לחלק משום דהחפץ היתה בידו מקודם ע"ש ודבריו תמוהים דמה ענין זה לזה ודו"ק) (עיין תוס' עירובין כ'. וזהו קודם דמסקינן דידו חשובה).

סימן שנ סעיף ו[עריכה]

וכיון דעומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים או להיפך, לפיכך מותר לעמוד ברשות הרבים ולהושיט ידו לרשות היחיד וליטול מפתח לפתוח הפתח, ולא חיישינן שמא יביא המפתח אצלו.

וכן כשרוצה לנעול ביתו, יכול לצאת לרשות הרבים ולנעול במפתח את ביתו, ויניח שם המפתח באיזה מקום ברשות היחיד, ולא חיישינן שמא יטלנו להוליכו ברשות הרבים. (ואין לשאול דהא בסימן שמ"ו סעיף י' לא התרנו זה רק בכרמלית, זהו לענין להביא אצלו המפתח, כמבואר שם, והכא הוי רק לנעול ולפתוח ולהניח שם המפתח)

סימן שנ סעיף ז[עריכה]

לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד, וכן לא ירוק. ואם השתין או רק - חייב חטאת, שהרי עקר מרשות היחיד והניח ברשות הרבים או להיפך. ואף על גב דמקום השתן אינו מקום ד', וכן פיו אינו מקום ד', אך מחשבתו משוי ליה מקום ד', כמ"ש בסימן שמ"ז סעיף ד', דכיון דפיו ומקום השתן עומדים במקום שהגוף עומד, אמרינן מחשבתו משוי ליה מקום, כמ"ש.

וכן לא יעמוד בכרמלית וישתין לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית, שהרי מטלטל מכרמלית לרשות היחיד ולרשות הרבים או להיפך. ואפילו אם הוציא פיו ואמתו לחוץ - אסור להשתין או לרוק, שהרי נעקרו מגופו העומד ברשות אחר.

ולא דמי לשתייה, דבשם מונח בפיו מקודם ואחר כך נכנס למעיים. אבל השתן אינו מתעכב בפי האמה כלל, אלא הולך מגופו לחוץ, וכן הרוק. אך בזה אינו חייב חטאת דהיא בעיא דלא איפשיטא בעירובין. (צ"ט.)

וכן ההולך ברשות הרבים ונאסף רוק בפיו, יש אומרים שלא יהלך ד' אמות עד שירוק, דכיון דצריך להשליך הרוק נחשב כמשוי, וזהו דעת הטור. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה שם, פסק דאין הלכה כן ע"ש, וכן כתב הרע"ב שם.

ונראה מהש"ס שם, דבכיחו וניעו וודאי אסור כשנתלשו ומונחים בפיו ע"ש. (אך אינה ראיה גמורה דהתם הכל אליבא דר"י, והם פסקו דלא כר"י, והגם דכיחו וניעו לא הוזכרו במשנה, מכל מקום מי יימר דגם בזה לא נחלקו חכמים עליו. ומכל מקום יש להחמיר, כיון דהטור פוסק כר"י גם ברוק, ובש"ע הובא דיעה זו, ודאי דיש ליזהר בזה. אך אצלינו דאין רשות הרבים אולי הכל מודים ודו"ק).