ערוך השולחן אורח חיים קכז

קיצור דרך: AHS:OH127

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קכז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין "מודים דרבנן"
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן קכז סעיף א

וכשיגיע שליח ציבור ל"מודים" – שוחין עמו הציבור. דגרסינן בירושלמי בפרק קמא דברכות (הלכה ה):

הכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה.

וכתב הרמב"ם בפרק תשיעי דין ד, וזה לשונו:

וכשיגיע שליח ציבור ל"מודים" וכורע – כל העם שוחין מעט, ולא ישחו יותר מדאי.

עיין שם. משום דסבירא ליה דכריעות גמורות הם רק ארבע: באבות תחילה וסוף, ו"מודים" תחילה וסוף. וחכמינו ז"ל הקפידו שלא לכרוע במקום שלא אמרו חכמים, כמו שכתבתי בסימן קכ"ג, ובש"ס שלנו בסוטה (מ א). דבשם הוזכר הך ד"מודים" זה, ולא נזכר שם שצריכין לכרוע, ורק בירושלמי.

והטעם: דכיון ששליח הציבור אומר בקול "מודים אנחנו לך" – ממילא שצריכין הציבור גם כן להראות הכנעה. ולזה כתב הרמב"ם לשחות מעט. ובירושלמי שם אומר גם כן: ובלבד שלא ישוח יותר מדאי. ומפרש הרמב"ם דרק א"מודים" קאי.

סימן קכז סעיף ב

והטור השיג עליו, ואינו מובן השגתו, עיין שם (ועיין ט"ז סעיף קטן א' שתמה גם כן).

ורבינו הבית יוסף בשולחן ערוך השמיט הך ד"שוחין מעט", ולא כתב רק הך ד"ולא ישחו יותר מדאי". ונראה לי דאזיל לטעמיה בספרו הגדול דכוונתו שישחה כבכל הכריעות, ועל כל הכריעות אמר שלא ישחו יותר מדאי, עיין שם.

ומאוד תמוה: דאם כן למה כתבו כאן ולא בפרק חמישי דין י"ב, שבשם ביאר דיני כריעות? ועוד: דאיך אפשר לומר כן, שהרי שם כתב מפורש דשחייה מעט אינו אלא בדיעבד עיין שם, והכא כתב לכתחילה?

(וגם הב"ח כתב דרק א"מודים" זה קאי. וגם דברי הט"ז סעיף קטן א' תמוהים, עיין שם.)

סימן קכז סעיף ג

"מודים" זה נקרא "מודים דרבנן". ונראה משום דנוסחתו הוא מכמה אמוראים, כמבואר בסוטה שם ובירושלמי שם, יש כמה נוסחאות אחרות. וגם מסיים בשם "ברוך אתה ה', אל ההודאות", עיין שם. אבל אנו נוהגין לומר כש"ס דילן ובלא שם לבסוף, וכבר ידועה הנוסחא בסידורים.

ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף, וכתב רבינו הבית יוסף שטוב לחוש לדעה זו. ורבינו הרמ"א כתב שיש אומרים שצריך לומר הכל בשחייה אחת, וכן המנהג. עד כאן לשונו. ואצלינו לא הכל נוהגין כן.

ורב שרירא גאון כתב: יש מי שחוזרין וכורעין שמסיימין, ויש מסיימין בזקיפה. ורבוותא לא מיחו לא לזה ולא לזה (בית יוסף). ובירושלמי יש: רבי זעירא הוה סמוך לקרובה, כדי שיהא שוחה עמו תחילה וסוף. ונראה דהכי פירושו: שהיה אומר "מודים" זה באריכות קצת כדי שיסיים בשווה עם שליח הציבור, וישחה גם בסוף עם שליח הציבור. ולכן יכולים לנהוג בזה אם כה ואם כה.

סימן קכז סעיף ד

בספרד ובכל ארצות ישמעאל נושאים הכהנים כפיהם בכל יום בשחרית. ולכן כתב רבינו הבית יוסף:

אם אין שם כהנים אומר שליח ציבור: "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת..." עד "ואני אברכם". ואין הציבור עונין אחריו "אמן" אלא "כן יהי רצון".

עד כאן לשונו. ואצלנו בכל יום כן הוא, שאין אנו נושאין כפים רק ביום טוב, כמו שכתבתי בסימן קכ"ח. ואין אנו נוהגין לומר רק עד "שלום", ופסוק "ושמו את שמי" אין אומרים.

ו"בַברכה" בי"ת הראשון בפת"ח. ועניית "כן יהי" הוא רק בסוף. ואצלינו המנהג לומר אחר כל ברכה בין פסוק לפסוק, ומוסיפין לומר "בזכות אברהם, בזכות יצחק, בזכות יעקב".

וכשאומר "יברכך" – יטה ראשו לצד ימין שלו, "וישמרך" – לצד שמאל, "יאר..." – לצד ימין, "ויחונך" – לצד שמאל, "ישא..." – לצד ימין, "וישם לך" – לצד שמאל. וכשמסיים "שלום" – לצד ימין. וכן המנהג אצלנו.

ויש מי שכתב: "יברכך" – לימין, "יאר" – כלפי ההיכל והיינו כנגדו, "פניו אליך ויחונך" – לשמאל (מגן אברהם). אבל אנו מסיימים בלצד ימין, כדי להגביר הימין על השמאל.

ואין אומרים זה במנחה, בעת שאינו ראוי לנשיאות כפים.

וכתב רבינו הרמ"א דנהגו לומר בשחרית "שים שלום", וכן כל זמן שאומר "אלהינו..." (כמו בתענית במנחה). אבל בלאו הכי (מנחה ומעריב) "שלום רב". ויש מתחילין לומר "שים שלום" במנחה של שבת, הואיל וכתיב ביה "כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורת חיים", שהיא התורה שקורין במנחה בשבת. עד כאן לשונו. ובסידור האר"י ז"ל תמיד "שים שלום", וכן נוהגים הספרדים.

(וטעם האשכנזים: ד"באור פניך" אין אומרים במנחה ומעריב שהוא שעת הדין. ולפי זה בשבת ויום טוב וראש חודש היה נכון לומר גם במנחה ומעריב "שים שלום", וכן ערב שבת וערב יום טוב במנחה, שאז הוא זמן רצון. ודייק ותמצא קל.)

(ומשמע דבבית האבל אומרים "אלהינו", שהרי לא הזכירו זה. וצריך עיון.)