ישיגהו מצד הוא איזה איש הזדמן, לא מצד שהוא זה האיש, ואולם קרה זה בגזרה הכוללת שתורה על רבוי מה להיותה מורכבת מהשכל והחוש, כמו שבאר הפלוסוף בספר הנפש. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין אצל המושכל במה שהוא מושכל משפט על אחד אחד מהאישים לבלתי תכלית, אבל הוא שופט על איש אחד לבד במה שהוא איזה איש הזדמן, וזה דבר כבר ימצא חוץ לנפש. ועוד שכבר היה לזה הספק אופן מה מההראות, אלו היתה הגזרה שופטת באלו האישים שאין תכלית להם שימצאו יחד. אבל היא אינה שופטת כלל שימצאו, כמו שקדם, כל שכן שאינה שופטת שימצאו יחד, אבל היא שופטת שכל איש שימצא מהם ימצא הנשוא מחובר עמו בחיוב אם היתה הגזרה מחייבת, או בשוללות אם היתה הגזרה שוללת, וזה ימצא צודק תמיד חוץ לנפש. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שצד היות המשפט בזאת הגזרה בלי תכלית הוא דבק למציאות אשר הוא חוץ לנפש שהוא לבלתי תכלית. ואם אמר אומר שכבר יתחלף המושכל בגזרה הכוללת לנמצא ממנו חוץ לנפש, לפי שעם המושכל ציור כל האישים אשר הוא שופט עליהם יחד, והם אינם נמצאים יחד חוץ לנפש. אמרנו לו שזה בלתי צודק, כי אי אפשר שיהיה אצל המושכל, במה שהוא מושכל ברבוי האישיי, ציור כלל, כמו שקדם.
וכאשר התישב זה, רצוני שכל מושכל הוא אם ציורי ואם אמותי, והיה שכבר התבאר שאין אחד מהם כללי, אבל הוא לאיש במה שהוא איזה איש הזדמן. הוא מבואר שמה שאמרנו במושכלות שהם כלליות הוא שקר. וכבר בארנו גם כן שלא יחויב מפני הכללות הנמצא באופן מה בגזרה הכוללת שיהיה המושכל זולת הנמצא, והוא סותר מה שחייבו אותו מזאת הטענה. והנה מפני שהמושכל הוא לאיש במה שהוא איזה איש הזדמן, היה שנקנה המושכל מהחוש עם ההשנות, וזה בשיפשיט השכל מהאיש המוחש המשיגים ההיולאניים אשר השיג אותם בעבורם ההתרבות.
ואולם הטענה השנית מאלו הטענות, והיא אשר אמרו בה שהמושכלות הם לטבע הכולל, והטבע הכולל אינו נמצא באישים חוץ לנפש כי אם בכח, ולזה חייבו שהמושכל הוא זולת הנמצא, היא גם כן בלתי צודקת. כי הוא מחויב שיהיה הטבע נמצא בפעל בכל אחד מהאישים אשר זה הטבע משותף להם. כי זה הטבע הכולל הוא גדר או חלק גדר, והגדר מודיע מהות האיש על שהוא עצמותו, והעצמות נמצא בכל העצמות בפעל לא בכח, שאם לא היה הענין כן, היה הדבר הוא עצמו בכח לבד, ויהיה מזה שיהיה הדבר מקביל עצמו, כי הכח והפעל הם סותרים,
