שופטת על אלו הרבים יחד משפט אחד, הנה לא ישאר אלא שתהיה שופטת על חלק חלק מהם. ולפי שאין בכאן לאלו הרבים חלק מוגבל יתכן שתשפט עליו זולת האיש, הנה יחויב שתהיה שופטת על כל איש ואיש מהם. ואולם שאין לאלו הרבים חלק מוגבל יתכן שתשפט עליו זולת האיש הוא מבואר בגזרות שנושאם הוא מין אחרון, כאמרנו כל אדם מדבר, כי אין בכאן לאישי האדם כלים מוגבלים נחלקים קצתם מקצתן יתכן שיאמר בהם שהמשפט יהיה על כלל כלל מהם יחד, עם שהוא מבואר בנפשו שאמרנו כל אדם מדבר הרצון בו שכל אחד מאישי האדם הוא מדבר. וכאשר היה בגזרות אשר נושאם מין אחרון, הוא מבואר שכן יהיה הענין בשאר הגזרות. וזה שהגזרות שנושאם סוג אם הנחנו שתהיינה שופטות על חלק חלק מהסוג, ויהיה החלק ההוא כלל אחד מהכללים המוגבלים אשר יחלק עליהם, כאלו תאמר מין אחד מהמינים אשר יכללם הסוג ההוא. הנה התחייבו מזאת ההנחה השקרים הקודמים אשר חויבו מהנחת הגזרה הכוללת שופטת על הכללי במה שהוא רבים יחד משפט אחד, וזה מבואר בנפשו. וכאשר התישב שהוא מחויב בגזרה הכוללת שתהיה שופטת על כל איש ואיש מהאישים הנכללים בה, הנה נבאר שהמושכלות הכוללות האמתיות הם נמצאות תמיד חוץ לנפש כפי מה שהם בנפש. והוא הפך מה שחייבו בזאת הטענה אשר אנחנו חוקרים בה, וזה שאין הגזרה שופטת על מציאות הנושא, כי היא אמנם תשפט על מציאות הנשוא לנושא כאשר ימצא, או על שוללותו ממנו, וזה מבואר בנפשו. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהיא נמצאת חוץ לנפש כמו מה שהוא בנפש. וזה שכל איש שימצא חוץ לנפש מהאישים הכוללים בזאת הגזרה ימצא ענינו עם הנושא כפי מה ששפטה עליו הגזרה ההיא, ובזה האופן תמצא זאת הגזרה צודקת תמיד חוץ לנפש. והנה ימצא ענינה באמת כמו הענין במציאות אשר הוא חוץ לנפש. וזה שכאשר היתה צודקת על האישים הנמצאים חוץ לנפש, הנה ישאר לה כח על שתצדק על אישים אחרים, וזה לאין תכלית. וכן הענין במציאות אשר הוא חוץ לנפש לאישים, רצוני שכאשר ימצא מהם אישים מה, הנה ישאר כח שימצאו אישים אחרים, וזה לאין תכלית.
ואם אמר אומר שכבר יתחלף המושכל בגזרה הכוללת לנמצא חוץ לנפש ממנו, לפי שהוא שופט יחד על אחד אחד מהאישים הנמצאים לבלתי תכלית, והנמצא מהם חוץ לנפש הוא בעל תכלית. אמרנו לו שהוא אינו שופט מצד טבע המושכל על רבוי אישיי כלל, כי אין אצל המושכל ציור באיש מצד יהיה בו אפשר הרבוי, וזה כי הוא אמנם
