פרק ששי
יתבאר בו שמה שהתבאר מענין ההשגחה הוא ממה שלא יפול בו ספק כלל לא מצד העיון ולא מצד החוש ולא מצד התורה.
וראוי שנבאר בזה האופן אשר הנחנוהו מההשגחה האלהית בקצת אישי האדם לא יפל בה ספק יקשה לצאת ממנו לא מצד העיון ולא מצד החוש ולא מצד התורה, אבל הם מסכימים לזאת ההנחה מכל הצדדים. כי כאשר יתבאר זה יהיה מאמרנו בזאת ההשגחה יותר שלם. וזה שכבר נראה שהגענו אל תכלית ההתאמה בדבר דבר כשלא נשאר לנו בו ספק, ומפני זה ראוי שנבאר תחלה שהטענות שיקיימו בהם דעותיהם האומרים בשאין ההשגחה האלהית נמצאת באחד מאישי האדם מצד הטבע הפרטי והאומרים בשהוא נמצאת בכל אחד מאישי האדם לא יחויב מהם בטול זאת ההנחה.
ונאמר שהוא מבואר מענינו במעט עיון עם מה שקדם מהדברים שאין באלו הטענות מה שיחייב בטול מה שהנחנוהו בזאת ההשגחה האלהית. וזה שהטענות אר טען ההולך בדרך הפלוסוף לקיים שאין ההשגחה האלהית נמצאת באחד מאישי האדם מצד הטבע האישיי, מפני שידיעתו היא בלתי אפשרית שתהיה בדברים הפרטיים במה שהם פרטיים, הוא מבואר שאינן סותרות זאת ההנחה. וזה כי זאת ההשגחה אשר הנחנוה היא אפשרית עם הודאתנו שידיעת השם יתברך אינה מתפשטת בדברים הפרטיים מצד מה שהם פרטיים, וזה שההשגחה אשר תהיה לטובים מצד ההודעה בטוב וברע הנכון לבא עליהם כבר תשלם, עם היות המשפיע זאת ההודעה בלתי משיג זה האיש הפרטי המקבל השפע, עם היות שאצל המשפיע בלתי נודעים הדברים הפרטיים אשר תהיה ההודעה בהם מהצד אשר הם בו פרטיים. כבר בארנו זה במאמר השני מזה הספר, ושם בארנו שההודעה תגיע מהשכל הפועל בדבר הפרטי מצד המקבל השפע מצד המציאות המוחש. וההשגחה אשר תהיה להמציא הפחד להם להציל מהרעות, ולהמציא להם שאר התשוקות הנפשיות לכוין אל הדברים אשר יגיע להם מהם טוב, ולהתרחק מהדברים אשר יגיע מהם רע, היא גם כן הודעה חלושה, כמו שבארנו במה שקדם, ודינה דין ההודעה השלמה בזה הענין. וזה מבואר בנפשו, רצוני שכמו שלא ימנע הגעת ההודעה השלמה בדבר הפרטי מהשם יתברך, כן לא ימנע שתגיע ממנו הודעה בלתי שלמה בדבר הפרטי, כי היה העדר השלמות הנמצא לזאת ההודעה מצד המקבל, והוא ישיג זה הדבר הפרטי נכון לבא עליו בזה האופן, לא שתהיה ההשפעה
