תסבלם החלוקה בזה המבוקש, וזה שלא ימנע הענין מחלוקה, אם שלא תהיה ההשגחה האלהית באחד מאישי האדם, או שתהיה בכללם, או שתהיה בקצתם ובקצתם לא. ולא העמסנו על עצמנו לספר דעת אפקורוס והזיות כת אלאשעריה והמעתזלה, כי אלו הדעות הם מבוארי ההפסד למעיין בזה הספר, ולזה תהיה החקירה בהם מותר ודבר אין צורך לו:
פרק שני
נזכור בו מה שיש מאופני ההראות לקצת אלו הדעות.
ואחר שכבר זכרנו הדעות אשר לקודמים בזאת השאלה אשר הם, כמו שבארנו, חלקי הסותר הנופלים בה, ראוי שנעיין בטענות המקיימות דעת דעת מהם, ונברור אחר זה הצודקות מהם מהבלתי צודקות, כי זה הוא ממה שיישירנו לנפילת האמת בזה הדרוש.
ונאמר שכאשר יחקר בדעת דעת מאלו הדעות השלש אשר מנינו אותם, הנה כבר ימצא לכל אחד מהם פנים מההראות. וזה שמה שיראהו הפלוסוף מענין זאת ההשגחה הוא ממה שיש לו טענות חזקות מקיימות לפי מה שיחשב, והם בעינם הטענות המקיימות שאין השם יתברך יודע אלו הענינים הפרטיים, וכבר זכרנום במאמר הקודם. ואולם איך יתבאר שכל אחת מהטענות ההן תקיים שההשגחה האלהית אינה באישי האדם, לפי מה שאומר. והוא שאם היה השם יתברך פוקד האדם לפי מעשיו, היה מחוייב לו שתהיה לו ידיעה בפעולות הפרטיות ההם אשר עליהם יגמלהו או יענשהו במה שהוא פרטיות. ואולם הוא בלתי אפשר, לפי מה שהתבאר באחת אחת מהטענות ההם, שתהיה לשם יתברך ידיעה בפעולות הפרטיות, ויוליד, לפי מה שיחשב, שהוא בלתי אפשר שתהיה ההשגחה האלהית באישי האדם מצד הטבע האישיי. והיותר מיוחדת בטענות ההם בזה המקום היא, שאם היה השם יתברך פוקד האדם לפי מעשיו, היה מגיע טוב הסדר והיושר בטובות ורעות הנופלות באישי האדם. ואנחנו נמצא הרבה במה שיפול מהם מהטובות והרעות העדר הסדר והיושר, עד שכבר ימצא פעמים רבות צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, ויוליד שאין השם יתברך פוקד האדם לפי מעשיו. ועוד כי האדם פחות מאד ביחס אל השם יתברך, ואין ראוי מפני זה שישגיח בו ויפנה אל מעשיו, כאמרו מה אנוש כי תזכרנו וכי תשית אליו לבך. וראוי שתדע שאיוב היה בזאת האמונה כשטען מה שטען על מה שחלקו עליו מהרעות, וזכר הרבה מהטענות אשר רמזנו אליהם בזה המקום. כבר בארנו זה בתכלית הבאור בבאורנו לספר איוב.
