והאחרות אמר הרב המורה זכרונו לברכה שבזה הענין תתחלף ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה אפשר אצלו להיות שם הידיעה נאמר בשם יתברך ובנו בשתוף השם לבד.
והשני מאלו הדברים אשר תתחלף בהם ידיעת השם יתברך לידיעתנו לפי דעת הרב זכרונו לברכה הוא, שידיעתו יתברך נתלית בהעדר. וראוי שתדע שכבר יחויב לו שיניח זה ההתחלפות בין ידיעתו יתברך לידיעתנו, לפי שהוא יניח שהשם יתברך יודע הענינים הפרטיים כלם, ולזה יחויב שידע מהם שהם נעדרים ושימצאו בזמן הפלוני, הנה אם כן תהיה הידיעה לו בזה המקרה נעדר עתה נמצאת בפועל, והידוע אשר בו נתלית הידיעה נעדר. וזה בלתי אפשר שיצוייר בידיעתנו. וזה כי מפני שהידוע והידיעה הם ענין אחד במספר, חויב כשהיה הידוע בלתי נמצא, שתהיה הידיעה בלתי נמצאת, ולזה חויב בידיעתינו, שאם היה הידיעה בדבר נמצאת בפעל, שיהיה הידועה אשר בו נתלית הידיעה נמצא. ואין לאומר שיאמר שידיעתנו כבר תהיה בפעל והידוע נעדר, כמו הענין בהרבה מהתמונות הלמודיות אשר לנו ידיעה בהן, ואינן נמצאות כלל חוץ לנפש. כי כבר בארנו במאמר הראשון מזה הספר שהידיעה אשר לנו נסמכת אל הסדור המושכל הנמצא מאלו הדברים בנפש השכל הפועל, וזה הסדור נמצא תמיד בנפשו. ואי אפשר אל הרב המורה שיאמר שידיעת השם יתברך לאלו הדברים המתחדשים נסמכת אל הסדור המושכל הנמצא להם בנפשו, כי הוא נמצא תמיד. לפי שאם הונח הענין כן, לא תהיה לו ידיעה בדברים הפרטיים במה שהם פרטיים, אבל ידעם מצד הסדור המושכל אשר להם בנפשו, והוא הצד אשר אינם בו פרטיים. ולזה גזר ואמר שזה הענין תתחלף בו גם כן ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה אפשר לפי דעתו ז"ל, להיות שם הידיעה נאמר בו יתברך ובנו בשתוף גמור.
וראוי שתדע שכבר יראה מהטענה השנית אשר זכרנו שיקיים בהם הרב המורה ז"ל שהשם יתברך יודע הדברים הפרטיים במה שהם פרטיים, שהוא ירצה שתהיה ידיעת השם יתברך באלו הדברים הפרטיים נסמכת אל הסדור המושכל אשר בנפשו מהעולם לפי הטבע שהטביעו עליו, ולזה אמר שידיעת הפועל במה שעשהו יותר שלמה מידיעת זולתו בו, לפי שהמתחדשים בעשוי ההוא נמשכים לידיעתו, כי הוא שם העשוי באופן שיתחדשו בו אלו המתחדשים, ובני אדם המתבוננים בו תהיה ידיעתם נמשכת לדברים המתחדשים. ובהיות הענין כן, הנה יחשב שיסתרו דבריו קצתם את קצת, כי לפי מה שזכר בזאת הטענה ידמה שהוא יראה שהשם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים
