במה שהם פרטיים, אבל ידע הסדור המושכל אשר להם בנפשו. וראוי שנאמר בהיתר זה הספק כי הרב המורה ז"ל לא רצה לנו לבאר מזאת הטענה איך ידע השם יתברך הדברים, כי זה בלתי אפשר לאדם להשיגו, כמו שזכר הרב המורה ז"ל פעמים רבות. ואמנם רצה לבאר מזאת הטענה שהוא יתברך יודע הדברים, ושיש הבדל רב בין ידיעתו לידיעתנו, ולזה אין ראוי שנקיש ידיעתו לידיעתנו כמו שעשו הפלוסופים. וזה מבואר למי שייטיב העיון במה שאמר הרב המורה ז"ל, יעויין שם.
והשלישי מאלו הדברים החמשה הוא, שידיעתו יתברך מקפת במה שאין לו תכלית מהצד אשר הוא בלתי בעל תכלית. וכבר חויב לו שיאמן זה, לפי הוא הניח שהשם יתברך יודע הענינים הפרטיים במה שהם פרטיים, והוא הצד אשר הם בו בלתי בעלי תכלית, וזה ענין בלתי אפשר שיצויר בידיעתנו, כי הידיעה במה שהיא ידיעה תחויב שיהיה הידוע ענין מוגבל ומוקף, ומה שאין לו תכלית לא תקיפהו ידיעה ולא תכילהו. ולזה אמר הרב המורה ז"ל שבזה הענין גם כן תתחלף ידיעת השם יתברך לידיעתנו, וזה אפשר אצלו, לפי שהידיעה נאמרת בו יתברך ובנו בשתוף גמור, כמו שקדם. ואין לאומר שיאמר שידיעתנו גם כן מקפת במה שאין לו תכלית, לפי שהגדרים והגזרות הכוללות כוללות אישים אין תכלית למספרם. כי זה המאמר כשיעויין בו הוא בלתי צודק, וזה שהאישים לא יודעו במה שהם אישים, והוא הצד אשר הם בו בלתי תכליתיי, מצד הגדרים והגזרות הכוללות, אבל יודעו מהצד אשר הם בו אחד, והוא הטבע המשותף, וזה מבואר בנפשו. ואם אמר אומר שכבר תקיף ידיעתנו במה שאין לו תכלית, לפי שאנחנו נדע בכמה המתדבק שהוא מתחלק אל מה שיתחלק, וזה אל לא תכלית, ונדע גם כן במספר שהוא נוסף אל מה שיתוסף, וזה אל לא תכלית. אמרנו לו שזאת הידיעה היא גם כן לנו מהצד שהחלקים בו אחד, לא מצד שהחלקים בו רבים, כי אנחנו לא נדע זאת הידיעה בחלקים מצד מה שהאחד זרת והאחד חצי זרת והאחד רביע זרת, דרך משל, והוא הצד אשר הם בו רבים, אבל מצד מה שכל אחד מהם כמה מתדבק, ואנחנו יודעים שכל כמה מתדבק אפשר שיחלק. וכן הענין במספרים, כי אין אנחנו יודעים זאת הידיעה במספרים מצד מה שאחד עשרים והאחר עשרים ואחד והאחר עשרים ושנים, דרך משל, והוא הצד אשר הם בו רבים, אבל מצד מה שכל אחד מהם מספר, ואנחנו יודעים שכל מספר אפשר שיתוסף.
והרביעי מאלו הדברים החמשה הוא, שידיעת השם יתברך בדברים העתידים להתחדש לא תחייב שיהיה הדבר הידוע מחויב, אבל ישאר
