ברייתא כולה וגם י"לד על רש"י דמש"כ דוי"ו דואת אמך דרשינן הוא אך למותר וזיל קרי' בי רב הוא ומה צריך לפרש בזה:
וכדי לתרץ זה נאמר לבאר תחלה הא דגרסי' בקדושין ל"א מופיע בשורה האחרונה בדף ל:: "אומר רבי: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים כבוד אב לאם וגלוי וידוע וכו' שהבן מתיירא מפני אביו יותר מאמו ולפיכך הקדים מורא האם לאב". וי"לד לשון "אומר רבי" ולא נקט "אמר רבי"? ונראה לי בסיגנון הזה דבאמת רבי לא אמר זה בפירוש אלא דמכללא אתמר משום דבאמת י"ל תי' אחר על הא דהקדים ומשנה במורא להקדים האם אכן למ"ש רבי איזהו דבר בחיו במקום אחר נסחר תי' זה וא"כ ע"כ לרבי צ"ל באופן הזה משום דגלוי וידוע וכו' ולכך אמר אומר רבי וכו' דממילא נשמע לרבי כך:
דהנה בשו"ת שבות יעקב נסתפק בהא דרבי קרא ואת אמך לרבות אחיך הגדול אי הכבוד הוא מצד עצמו של האח שמחויב לכבד את אחיו לפי שהוא גדול ממנו, או שלא בא לו הכיבוד כי אם מצד כבוד האב שהוא לו לכבוד אִם מכבד לבנו הגדול ונ"מ בדבר שאם האב הוא רשע א"כ אינו צריך לכבד בנו הגדול כיון שאין הכבוד כ"א מצד כבוד האב, אבל אם הכבוד הוא מצד עצמו אף באביו הרשע צריך לכבד לאחיו הגדול ופשיט מהא דאיתא במ"ר שמתה רחל לפי שדברה לפני אחותה הגדולה אף שבתואל רשה היה שמע מינה שהכיבוד מצד עצמו ע"ש:
והנה כה"ג יש לספק בהא דרבי קרא בעל אמך ויש בזה נפקא מינה אף אי פסקינן כהרמב"ם דאפילו אביו רשע מחויב לכבדו מ"מ יש נ"מ נפקא מינה בבעל אמו למאי דקיי"ל "אביו אומר השקני מים, ואמו אומרת השקני מים אביו קודם משום שאתה ואמך וכו'", ואם כן אי אמרינן שהכיבוד הוא מצד בעל אמו אם כן בוודאי הכא גם כן שייך הסברא "שאתה ואמך וכו'" משא"כ אי הכיבוד מצד האם בוודאי אמו קודמת:
אכן באשת אביו ליכא הך נ"מ דאפילו אם הכיבוד מצד עצמו יהיה איך שיהיה אביו קודם דלא עדיפא מאמו גופא דאביו קודם:
ונראה דיש להכריע כאן דהכיבוד דאחיו הגדול ורבוי דבעל אמו מחד קרא נפקא מתיבת ואת אמך מיתורא דאת ומיתורא דוי"ו, ואם כן כמו בריבוי דאחיו הגדול כבר הוכיח בשו"ת הנ"ל שהוא מצד עצמו הכיבוד, א"כ כמו כן ברבוי' ד"את - לרבות בעל אמך" נמי מצד עצמו הכיבוד דלא מסתברא לחלק בהו כיון דמחד קרא נפקא:
ולפ"ז י"ל דמהאי טעמא שינה הכתוב למכתב בכיבוד האם באחרונה כדי לרבות בוי"ו ד"ואת" השייך למכתב ב"ואת" השני לרבות אחיו הגדול ובעל אמו מחד קרא לארוי דהכיבוד הוא מצד עצמו בבעל הם כמו באחיו הגדול כנ"ל, מה שאין כן אי הוי כתוב כבד את אמך בראשונה הוי אמרינן את אמך - לרבות בעל אמך, ולא הוי מרומז בחד קרא עם אחיו הגדול. מה שאין כן ברבוי דאת אביך דמרבינן אשת האב ליכא נ"מ בזה כלל אי הכיבוד מצד עצמו או מצד האב לשיטת הרמב"ם הנ"ל דאף באביו הרשע מחויב לכבדו:
אכן נראה לרבי דמתרץ לעיל ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא, דס"ל דאינו מחויב לכבד לאשת אביו לאחר מיתה, וע"כ דלס"ל דהרבוי מצד כיבוד עצמם רק מצד כיבוד אם או אב וזה אינו מסברא אלא מחיים ולא לאחר מיתה. ולכך לרבי צריך לתרץ תירוץ אחר על השנוי' שמשנה בכיבוד מבמורא, ולפי זה שפיר מדייק "אומר רבי" היינו שמכללא אתמר כנ"ל ודו"ק:
ולפ"ז מבואר דלכאורה י"להק על המקשן שהקשה: "הא נמי דאורייתא היא", וכי לא ידע שיש לחלק בין מחיים ולאחר מיתה? וע"כ שלא ידע שום תירוץ על הא דמשני הכתוב בכיבוד מבמורא כ"א כמשכ"ל, ואם כן הוכיח דע"כ הא דמרבינן הכיבוד בהנך מצד עצמם הוא, וא"כ אין לחלק בין מחיים ובין לאחר מיתה כנ"ל. ומה"ט א"ש אתי שפיר דהוצרך המקשן להביא סיומא דהברייתא דמרבינן בעל אמו ואחיו הגדול מחד קרא דלפ"ז א"ש התי' שלמד המקשה על השינוי דמשני בכיבוד מבמורא כנ"ל. ומזה הוכיח דליכא חילוק בין מחיים ובין לאחר מיתה כנ"ל, וזה כוונת רש"י דכתבו "וי"ו יתירה ד"ואת אמך" דרש" דרמזו בזה כוונת המקשן דלכך הקדים כיבוד אב כדי לכתוב ריבוי דוי"ו ב"ואת אמך" כנ"ל, אכן המתרץ ידע די"ל הא דמשני בכבוד מבמורא משום "גלוי וידוע וכו', שאמר רבי וכו'" ולכך שפיר מתרץ דיש לחלק בין מחיים ובין לאחר מיתה כיון דאינו מוכרח התירוץ הנ"ל, ודו"ק:
שער המים - לפרשת יתרו
בפסוק: "וירא חותן משה וגו' מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך וגו' ויאמר
