עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/25

בשבילה לבדה קרינן בה לא תשוב לקחתו וזהו ששנינו בפ"ו מ"ח שהקמה מצלת את הקמה ואמרינן בירושלמי דקאי על משנה זו דשבלת וכו׳ כלומר אע"ג דנשכחה יתבאר דרק עומר תציל קמה וקמה עומר מיהו בלקט קמה מציל קמה ע"ש ודו"ק): ז. ולא עוד אלא אפילו היו שתי שבולות זו בצד זו שנמלטו מן המגל והפנימית יכולה להקצר עם הקמה והחצונית אינה יכולה להקצר עם הקמה אלא יכולה להקצר עם הפנימית הפנימית ניצלת ומצלת את החצונה דכאחד חשיבי (והרמב"ם פ"ד ה"ד כתב הטעם על דין זה שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע"פ שעדיין לא נקצרה עכ"ל וזהו ממש להיפוך דא"כ שייך לעניים כמו שתמה בכ"מ ע"ש ולענ"ד ברור דטעות נפל בדפוס וזה צ"ל בסוף הל׳ ג׳ דאם אינה נקצרת עם הקמה הרי היא של עניים ולכאורה קשה דהא אין זה לקט דלקט לא הוי אלא בתלוש ולכן הסביר הרמב"ם ז"ל דזהו כנופלת בתלוש מן המגל דמה לי אם נפלה מן המגל או נמלטה מקצירת המגל): ח. ואמרינן על משנה זו בירושלמי היתה יכולה להקצר עם הקמה ואין הקמה יכולה להקצר עמה ניצולת ע"ש ונ"ל דה"פ דאם יטול בידו הקמה ויכפפם להשבולת לא יתלשו מפני עוביים ויקצרם כאחת אבל כשיטול השבולת ויכפפנה להקמה כדי לקוצרן ביחד תתלש מיד מפני דקותה מ"מ מקרי יכולה להקצר עם הקמה (ופי׳ הפ"מ תמוה ע"ש) והרמב"ם לא הביא זה: ט. עוד אמרינן שם א"ר יוסי והוא שיהא הקציר סובבה והוא שיהא ראשה מגיע לקמה והוא שתהא יכולה להקצר עם הקמה עכ"ל ואינו מובן כלל דהא כל זה מפורש במשנה ונלע"ד דה"פ דדווקא כשהקציר סובבה בעינן שיהא ראשה מגיע לקמה ותהא יכולה להקצר עם הקמה אבל כשאין הקציר סובבה כלומר שעומדת יחידית ברחוק משאר התבואה לא בעינן ראשה מגיע לקמה וכו׳ דאין זה בכלל לקט וגם מזה לא הזכיר הרמב"ם כלל (מדברי הר"ש נראה שמפרש למשנה זו מטעם שכחה אבל הרמב"ם מפרש לה מטעם לקט וכן משמע מסדר המשנה): י. הרוח שפיזר את העמרים ונתערב קציר של בעל השדה עם הלקט אומדין את השדה כמה

לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים ואין קונסין אותו ליתן ביותר מכשיעור שהרי אנוס הוא וכמה שיעורו כתב הרמב"ם שם ד׳ קבין לכל בית כור (תבואה) (בפי׳ המשנה רפ"ה כתב כור זרע ובחיבורו חזר בו כמ"ש התוי"ט וכן הוא כוונת הר"ש ובירושלמי מבואר כור זרע ואולי גם הרמב"ם כן כוונתו): יא. לקט שנפל לארץ ולא לקטוהו עניים ובא בעל השדה והגדיש את הקציר שלו על הארץ כיצד הוא עושה מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחד וכל השבלים הנוגעות בארץ כולן לעניים מפני שאין אנו יודעין איזה הוא מהם שהיתה לקט ולכן אע"ג דבכל ספק ממון אין מוציאין מחזקת מרא קמא מ"מ בלקט גזה"כ (=גזירת הכתוב) הוא דספק לעניים דכתיב לעני ולגר תעזוב תעזוב משלך (ירושלמי ספ"ד) ונאמר עני ורש הצדיקו הצדיקוהו במתנותיו (שם) ובחולין (קל"ד.) צדק משלך ותן לו ובת"כ פ׳ קדושים (ספ"ג) מנין שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה ת"ל לעני ולגר תעזוב אותם אני ד׳ אלקיכם אני איני גובה מכם אלא נפשות שנאמר אל תגזול דל וגו׳ וכן הוא אומר כי ד׳ יריב ריבם וקבע וגו' ע"ש: יב. ואין לשאול למה אין אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות וליתנם לעניים כבדין הקודם דבאמת חכמים קנסוהו בזה מפני שעשה במזיד להגדיש על הלקט של עניים ולכן אמרו שכל הנוגע בארץ הרי הם של עניים ואפילו היה שוגג ואפילו היה הלקט שעורין והגדיש עליו חטין ואפילו קרא עניים ולא באו ואפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו מ"מ כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים ויש בזה שאלה דאי משום קנס למה הצרכנו לטעם הקודם שספק לקט לקט ובאמת בירושלמי אין אומר הטעם רק משום קנס אך הרמב"ם כתב שני הטעמים ע"ש ויראה לי דלהרמב"ם הוה קשה דאי משום קנס הרי אין זה רק במזיד והרי אף לענין שבת לא קנסו שוגג אטו מזיד כמ"ש הרמב"ם בפ"ו משבת ולענין שביעית דקנסו ביאר הרמב"ם בפ"א משמטה מפני שחשודין על השביעית ולמה קנסו כאן שוגג אטו מזיד ולזה הסביר הרמב"ם דעשאוה כספק לקט