עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/24

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה לא עבר הגהה

ח דיני לקט ובו כ"א סעיפים:

א. מהו לקט כשקוצרים ומאלמים העמרים לא ימלט שיפלו איזה שבלים על הארץ וזה שייך לעניים כדכתיב ולקט קצירך לא תלקט ואין בעל השדה יכול לומר מה לי מה שהפועלים הניחו לנפול לארץ והתורה לא חייבני רק מה שאקצור בעצמי כדכתיב ולקט קצירך דאינו כן דלקט קצירך פירושו משדה שלך שכן דרך כל בעל השדה לקצור ע"י פועלים ואע"ג דבשכחה בעינן שגם הבעה"ב ישכח כמו שיתבאר בסי׳ ט׳ זהו גזה"כ (=גזירת הכתוב) כמו שיתבאר שם ועוד דשם יתבאר קצירך ושכחת על שכחת פועל כמ"ש שם א"כ ה"נ דכתיב ולקט קצירך ג"כ אפועל קאי ועוד כיון דדרך הקצירה כן הוא כמו שאמרה רות אלכה נא ואלקטה בשבלים בוודאי כוונת התורה על כל מי שיקצור וכמו שהיה בפועלי בועז כמבואר שם:

ב. עבר ולקטן אפילו טחנה ואפאה נותן לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם אפילו לאחר שעברת ולקחת וכמ"ש לענין פאה בסי׳ ב׳ סעי׳ ג׳ ולכן אין לוקין על לאו זה דהוי ניתק לעשה אמנם אם אבדו או נשרפו אחר שנטלן לוקה ותשלומין לא מהני כמ"ש שם בסעי' ה׳ מילתא בטעמא ע"ש:

ג. איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה או הניטל מתוך ידו כשמקבץ השבלים ויקצור והוא שיהיה הנופל אחת או שתים אבל אם נפלו שלש כאחד הרי שלשתן לבעל השדה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם אחת לעני ואחת לגר (ירושלמי פ"ו ה"ד):

ד. ותניא בת"כ ולקט קצירך אין לקט אלא מחמת הקציר מכאן אמרו (במשנה י' פ"ד) היה קוצר קצר מלא ידו תלש מלא קומצו הכהו קוץ עקצתו עקרב נבעת נפל מידו על הארץ ה"ז של בעה"ב ולכן גם הנופל אחר היד ואחר המגל לבעה"ב והיינו שנפל לאחורי היד מחמת נדנוד היד והנופל אחורי המגל מחמת נדנוד המגל אין זה דרך קצירה (רע"ב שם) והוי כאנוס (תוי"ט) וכן הנושר מראש המגל או מראש היד

כשידו מליאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו והנושר מהן לבעה"ב דדרך קצירה אינו אלא כשנפל מתוך היד ומתוך המגל והרמב"מ ריש פ"ד השמיט הך דראש היד וראש המגל ולא ידעתי למה הלא במשנה שם הוי מחלוקת דר"י ור"ע והלכה כר"ע ובעצמו כתב כן בפי' המשנה ע"ש וצ׳׳ע:

ה. כתיב ולקט קצירך ולא לקט קיטוף (חולין קל"ז. ות"כ) דהקוטף בידיו השבלים אין בזה לקט ודווקא תבואה וזרעים שאין דרכן בקיטוף אבל דברים שאין דרכן בקצירה אלא בתלישה או בעקירה הוי לקט דכתיב לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך והך יקצור וקצירך מיותרים להורות דבדברים שאין דרכן בקצירה הוי לקט בקיטוף כל אחד כדרכו (שם) וזהו שכתב הרמב"ם שם היה קוצר ביד בלא מגל הנופל מתוך ידו אינו לקט אבל התולש דברים התולשים אותם הנופל מתחת ידו לקט עכ"ל ומשמע מלשונו דתלישה ועקירה אחת היא ויראה לי דאם קצר אותם כ"ש דהוי לקט אע"ג שאין זה כדרכן דסוף סוף קצירך קרינן ביה:

ו. אע"ג דסתם לקט הוא תלוש שאחר קצירה נפלה מידו כמ"ש מ"מ לפרקים יש לקט גם במחובר והיינו אם שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצרה וכל סביבותיה קצר הרי השבולת בכלל לקט ואין זה בכלל שכחה שיתבאר דעל שבולת אחת אינו נופל שם שכחה וזהו ששנינו (פ"ה מ"ב) שבלת שבקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה"ב ואם לאו הרי היא של עניים כלומר אע"פ שנקצר סביבותיהן מ"מ אם הקמה המחובר לא רחוק מהשבולת עד שיכול לקמוץ השבולת עם הקמה לקוצרן כאחד הוי לבעה"ב ואם לאו שייך לעניים והטעם פשוט דבזה לא שייך לומר לא תשוב לקחתו דהא לא שכחה אלא שנמלטה מהמגל לפיכך אם מתחברת עם הקמה בקצירה אחת למה לא תהיה להבעה"ב אבל אם אינה מתחברת וצריך לחזור

בשבילה