עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/20

שני מינים הם כלומר בתבואה שאין קיצרין אלא יבישין לכן אין הלח והיבש שני מינין דגם הלח יתייבש וקודם שיתייבש לא יקצורום אבל בצלים ואפונים עיקר אכילתן לחים למוכרן בשוק אלא שמניחין יבישים לגורן למכרן יבישים אחר זמן מפני שא"א לאכלן כולן לחים ממילא דשני מינים הם. ודע דאפונים הם מין ירק ופטורים מן הפאה אלא שיש שני מינין באפונים כדתנן בפ"ג דכלאים אפונים השופין מין זרעים אפונים הגמלנים מין ירק וכאן אשופין קאי (הר"ש): י. כבר נתבאר דחייב להפריש פאה מכל מין ומין לפיכך הזורע את שדהו מין אחד אע"פ שעושה אותם שתי גרנות נותן פאה אחת זרעה שני מינים אע"פ שעושה אותם גורן אחת נותן שתי פאות דגורן אינו מחבר ואינו מחלק ומ"מ אם זרע שני מיני זרעים ממין אחד כגון שזרע שני מיני חטין או שני מיני שעורין אם עשאן גורן אחד נותן פאה אחת ואם עשאן שני גרנות נותן שתי פאות ולאו משום דהגורן מחלק שהרי נתבאר דאינו מחלק אלא דבר זה הלכה למשה מסיני דבכה"ג הגורן מחלק ונראה דלאו דווקא חטין ושעירין דה"ה בכל הדברים כן הוא (ע׳ בירושלמי פ"ב סיף הל׳ ד׳ וצ"ע) ועמ"ש לקמן סי׳ ז׳ סעיף י"ב: יא. האחין שירשו שדה מאביהם נותנין פאה אחת דהמה כשותפים ואם חלקו קודם הקצירה זה נותן פאה לעצמו וזה לעצמו ואם אחר שנשאר אצלם לחלוק חזרו בהם ונשתתפו קודם הקצירה אין נותנין אלא פאה אחת וכן הדין בשותפין שחלקו קודם הקצירה נותנין שתי פאות ואם חזרו בהם ונשתתפו קודם הקצירה אין נותנין אלא פאה אחת דהעיקר תלוי בשעת הקצירה שאז זמן החיוב ויראה לי דאפילו כל אחד לקח מתחלה חצי שדה וקודם הקצירה נשתתפו יחד דנותנין רק פאה אחת כיון שבזמן הקצירה היו שותפין: יב. איתא בירושלמי (פ"ג הל׳ ד׳) קצרו חצי שדה בשותפות וחלקו (שזה נטל הקציר וזה הקמה) אינו מפריש משלו (זה שנטל הקציר) לא בתחלה ולא בסוף (שהוא נפטר כיון שמחצה השנית לא נקצרה עדיין) חזרו ונשתתפו וקצרו (החציה השנית) מפריש

משלו שבסוף על של חבירו שבסוף ולא על שלו שבתחלה ולא על של חבירו שבתחלה כצ"ל כלומר דלא אמרינן כיון שחזרו ונשתתפו הוי כאיש אחד שקצר מתחלה חצי שדה ואח"כ חציה השנית דצריך ליתן מכל השדה דאינו כן דחציה הראשונה כבר נפטרה: יג. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ג דין ט"ז שכתב השותפין שקצרו חצי השדה ואח"כ חלקו זה שנטל הקציר אינו מפריש כלום וזה שנטל הקמה מפריש על החצי שנטל בלבד חזרו ונשתתפו וקצרו החצי האחר בשותפות כל אחד מהן מפריש מחלקו שבקמה על חלק חבירו שבקמה אבל לא על החצי שנקצר עכ"ל. כלומר כל אחד מהן שירצה מפריש על שלו ושל חבירו: יד. איתא בירושלמי שם אמר ר׳ יוחנן קצר חצי שדה וקצר חצי חציו ולא הספיק לקצור את השאר עד שקצר כולו מפריש מן הראשון על האמצעים ומן האמצעים על הראשון אבל אינו מפריש מן הראשין על הראשון אמר ריב"ל היתה לו שדה אחת חציה הביאה שליש וחציה לא הביאה שליש ולא הספיק לקצור החצי חציה עד שהביאה כולה שליש מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ואינו מפריש מן הראשון על הראשון עכ"ל: טו. וה"פ דר' יוחנן אמר קצר חצי שדה כלומר שהיה רצונו לחלוק השדה לשני חלקים לקצור עתה חציה ולאחר זמן חציה השנית וממילא דהוי כשתי שדות וכל אחת חייבת בפאה בפ"ע ואין מפרישין מן זו לזו אך אחר שקצר רבע השדה הראשונה חזר בו לקוצרה כולה וקצר מקודם החצי השנית ששיירה מקודם על לאחר זמן ואח"כ גמר קצירת חצי חציה ראשונה ואמר ר"י דהחצי השנייה יש לה התחברות עם חצי חציה חשנייה מהראשונה ומפריש מזה על זה אבל הרבע הראשונה היא כשדה בפ"ע ולא מיבעיא שאינו מפריש מחצי השנייה עליה אלא אפילו מחצי חציה הראשונה אינו מפריש עליה כיון דאחריה נשתנית מחשבתו ואמצעים קורא לחצי שדה השנייה וקורא לה לשון רבים משום דגם בה יש שני חצאים וזהו שאמר מפריש מן הראשון על האמצעיים