390
ר' יהושע בפרט
ולשון הגמ' במס׳ שבת ד׳ י"ד:
״ואכתי שלמה גזר דאמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני".
ולשונו של רש״י ז"ל שם ״שלמה גזר דכתיב (קהלת י"ב) ואיזן וחקר שעשה אזנים לתורה כלומר סייג והרחקה ככפיפה זו שנוטלין אותה באזנים ואין נוגעין בה, עירובין אזנים להוצאת שבת שאסור להוציא מרשותו לרשות חבירו ואף על פי ששניהם רשות היחיד״ (מדאורייתא).
והאם אפשר הדבר להאמין כי ימצאו חוקרים כאלה אשר ירצו להטעות את הקוראים באופנים כאלה עד כדי להפוך הדברים ולאמר "כי מה שורש דבר לתיקוניהם שהתירו הוצאה ותחומין וכו׳ על ידי תחבולת עירובין״.
אבל הלא תיקוניהם הי׳ לאסור את המותר מן התורה היתר גמור, כי הוצאה ברשות הרבים האסורה מן התורה שם לא מהני עירובי חצרות, וכל התיקון הוא לאסור גם ברשות היחיד במקום שיש דיורים שונים או במבוי המוקף מחיצות שמותר היתר גמור מדאורייתא,
שם אסרו הוצאה והתירו כשעשו יחד עירובי חצרות זשתופי מבואות להשתתף יחד.
וכדברי ר׳ שמעון במשנה סוף עירובין על כל כיוצא בזה:
"אמר ר׳ שמעון מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא (דבר שהוא) משום שבות״.
ודבריו שם הם על מה שהתירו במקדש וכן הדבר בכל כיוצא בזה.
והדבר ידוע כי כל איסור תחומין של אלפים אינו כי אם דרבנן, ותחומין י"ב מיל שיש פוסקים הסוברים שזה אסור מדאורייתא לזה לא מהני עירובי תחומין.
ובישול מיום טוב לשבת הן דברי הגמ׳ במס׳ פסחים ד׳ מ"ו:
״מדאורייתא צרכי שבת נעשים ,ביום טוב ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול וכיון דאצרכוהו רבנן עירובי תבשילין אית ליה הכירא״.
ולשונו של רש"י ז״ל שם "מדאורייתא צרכי שבת נעשים ביום טוב דכתיב (שמות י"ב) אך אשר יאכל לכל נפש ושבת ויום טוב חדא קדושה היא דתרוייהו שבת איקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר".
ולשונו של הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ו' הלכה א׳ ״יום טוב שחל להיות ערב שכת אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבוא לבשל מיום טוב לחול וכו'״(סה).
אבל הנה החכם ווייס יש לו עוד ראיות גדולות ונוצחות המכריעות את הכל בנוגע לכל דרכי התורה בכלל ויאמר:
״ומה הי׳ לו להלל כי הערים על החק לתקן פרוזבול ולנשיאים שבאו אחריו שהערימו כמה פעמים על פשוטה של תורה וההלכה
הערה (סה): ובנוגע לעיקר דברי גייגער שם עי' דברינו בכרך שלישי מן
עמוד 432—439.
