290
המעשים בהמתיבתא ובמדינה
״ר׳ יהודה בן בבא העיד חמשה דברים שממאנים את הקטנות ושמשיאין
את האשה על פי עד אחד וכו'״.
והנה זה ״שמשיאין את האשה על פי עד אחד" באו דבריו להכריע נגד דברי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ביבמות ד׳ קכ"ב (פרק ט״ז משנה ז׳):
״ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אומרים אין משיאין את האשה על פי עד אחד"(כו).
והנה באה גם עדות זו להכריע במה שנחלקו בבית הוועד לפני זה ור׳ יהודה בן בבא לא הי׳ אז שם, רק שהוצע הדבר אחר זה כאשר נאספו בו ביום, ואז הי׳ שם גם ר׳ יהודה בן בבא והעיד עדותו.
אבל הנה הדבר יוצא מפורש שגם אחר עדותו של ר׳ יהודה בן בבא מפני שהרוב בבית הוועד לא הי׳ בידם לקיים עדותו לא הוכרע אז כדבריו, והדבר נשאר כן גם אחר דברי עדותו ובא במשנה יבמות קכ״ב:
״אמר ר׳ עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה מצאתי נחמי׳ איש בית דלי אמר לי שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא ר׳ יהודה בן בבא(כז) ונומיתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם בשמי אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל שמח לדברי ואמר מצאנו חבר לר׳ יהודה בן בבא מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו וכו׳ והשיא רבן גמליאל הזקן את נשותיהם על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד וכו'״.
והנה הדברים האלה היו כבר בימי טראיאן (יבואר לפנינו) ימים רבים אחרי ימי אסיפת בו ביום, וימים רבים אחרי ימי עדותו של ר׳ יהודה בן בבא.
ובכל זה הי׳ עוד גם אז כי לא השיאו את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא ר׳ יהודה בן בבא בלבד, ור׳ עקיבא השיב לו ״ונומיתי לו כן הדברים".
כי העדיות באו רק לחזק הדבר, אבל עיקר הכל סמכו על הכרעת הרוב באסיפת כל זקני ראשי חכמי בית הוועד.
ומבואר לנו גם עדות זו של ר׳ יהודה בן בבא בו ביום שגם היא באה רק על מה שהי׳ דעת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע לפני זה.
ורבן גמליאל גם הוא נסתפק בזה קודם לכן וכאשר שמע מפי ר׳ עקיבא דברי נחמי׳ איש בית דלי שהנם כדברי עדותו של ר׳ יהודה בן בבא בו ביום ״שמח לדבריו״.
כי כן הדבר אשר רק דבר ברורי הספיקות הקודמים הי׳ כל ענינם ביום ההוא.
ואך זה לבד הי׳ חפץ כולם ובהתברר הדבר שמחו גם רבן גמליאל גם חביריו.
הערה (כו): סידור דברי המשנה שם הוא משונה לגמרי ויוצא מכללו ויבוארו לנו הדברים בדברינו על ימי רבי וחתימת המשנה.
הערה (כז): הלשון הזה יורה על עצמו כי לא מיחו בידו של ר' יהודה בן בבא מלפסוק הלכה למעשה כדבריו, אף שלר׳ אליעזר לא נתנו לעשות כן, ואף שהם עצמם לא עשו כן.
וזה רק מפני שהם לא נחלקו בזה בתור ברור הדין והלכה פסוקה, והם עצמם ידעו שמצד עיקר הדין משיאין, רק מפני שהם לא קבלו זה לא רצו להקל.
והערנו על זה להבין דרכם והזהירות היתירה אשר נהגו בהלכה למעשה, ודרכם בכל דרך הקדש.
