יסוד המשנה׳ ודברי דור יבנה עליה
קלב
״תניא אמר ר׳ עקיבא דנתי לפני רבן גמליאל ילמדנו רבינו בנשים זריזות או בנשים שאינן זריזות בעצים לחים או בעצים יבשים בתנור חם או בתנור צונן אמר לי אין לך אלא מה ששנו חכמים זה הכלל תפח תלטוש בצונן״.
ולשונו של רש־י ״דנתי לפני רבן גמליאל שהי׳ אומר כלל דבר בכל שלש נשים לשות כאחת וממתנת האחת עד שיאפו השתים״.
ומבואר ומפורש לפנינו כי לשון יסוד המשנה הי' זה ״זה הכלל תפח תלטוש בצונן" וכמו שמפורש בדברי רבן גמליאל: ״אין לך אלא מה ששנו חכמים תפח תלטוש בצונן״.
אבל מפני שדעת ר׳ עקיבא כי על ידי זה מתבטלים דברי רבן גמליאל, ועל כן כללו דברי יסוד המשנה בתוך דברי ר׳ עקיבא ובאו הדברים לפנינו, כאלו הי׳ כל זה רק דברי ר׳ עקיבא.
״ר׳ עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין זה הכלל תפח תלטוש בצונן״.
ומזה נוכל לדון על מקומות אחרים כי לפנינו כבר נמצאו מקומות הרבה אשר דברי יסוד המשנה נכללו בתוך דברי התנאים.
ועוד נשוב לזה בדברינו על דברי דורות התנאים לפנינו.
ועי׳ תענית פרק ב' משנה י':
״אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש בחנוכה ובפורים.
ואם התחילו אין מפסיקין(כא) דברי רבן גמליאל אמר ר׳ מאיר אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה הוא שאין משלימין״.
הערה (כא): הרב תוס׳ יום טוב שם כתב ״ואם התחילו אין מפסיקין כתב רש״י ואם התחילו וכו' ונכנס ראש חדש אין מפסיקין דאף על גב דאיקרי מועד לא כתיב יום משתה ושטחה ע"כ אבל פורים אע"ג דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא איקרי מועד לא חשבינן ליה״ אע"ג דאיקרי יום טוב ״לא זה הוא לשון מועד שנקראים המועדות כתורה".
ולחנם נדחק כי טעות הוא במח"כ ופורים באמת לא איקרי יום טוב.
וזה שבא במגלת אסתר ט׳ י״ט ״על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה "ויום טוב" ומשלוח מנות" וכו׳,
הדברים האלה נאמרו לפני הקבלה עליהם ודברי הכתוב הזה הם רק מה שעשו היהודים מעצמם טרם נקבע הדבר בחובה.
אבל ראשי חכמי התורה לא הסכימו לעשות פורים גם ״יום טוב״ ועל כן אחר זה כאשר שלחו להם לעשות ולקיים בכל שנה בתור מצוה וחובה לא בא שם ״יום טוב".
ובא שם (ט׳ כ׳) ״ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים וכו׳ לקיים עליהם להיות עושים וכו׳ לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וכו׳" והנה לא כתיב ״יום טוב"
ובמח״כ של התוס׳ יום טוב נעלמו ממנו דברי הגמ׳ במגלה ד׳ ה׳ אשר מפורש שם כן:
"רבה בריה דרבא אמר אפי' תימא ביומיה הספד ותענית קבילו עלייהו מלאכה לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואלו יום טוב לא כתיב".
והדבדים האלה לבדם הנם די לברר את כל הבלי חוקרי העמים ואחריהם לבלרי ישראל (והחכם ווייס ב־ניהם) להכחיש את כל דברי המגלה ולאמר כי נכתבה בזמז מאוחר.
והחוקרים האלה אשר היו רחוקים מכל חקירה לא ראו ולא הבינו את ענין דברי המגלה הזאת היוצאת לגמרי מכל ספורי דברים שבעולם.
כי לא בא בה רק סיפור המעשה לבד כי אם גם דבר הנהגת כל העם בכל שנה ושנה מן אחר המעשה מיד גם עוד לפני אשר הושם זה לחק על ידי מרדכי יחד עם חכמי הדור, ועוד לפני אשר כתבו כל הדברים במגלה ובא עם הספר, ובא בתחלה בפסוק י״ט מעשיהם מעצמם:
