242
יסוד המשנה ודברי התנאים עליה
ואחר זה בא שם:
"כיוצא בו אמרו "כרם רבעי" אמרו לו מה הלשון רבעי אמר להם כך שמעתי סתם אמר בן עזאי אני אפרש אם אומר אתה רביעי לאחרים במנין וכשאתה אומר רבעי בן ד׳ שנים."
״כיוצא בו אמר אמרו האוכל בבית המנוגע פרס מג׳ לקב אמרו לו אמור משמנה עשר לסאה אמר להם כך שמעתי סתם אמר בן עזאי אני אפרש אם אומר אתה משלש לקב אין בו חלה וכשאתה אומר משמנה עשר לסאה מיעטתו חלתו".
והנה אם שתים הראשונים נוגעים ללשון המשנה עצמה, נוגע המקום השלישי בדברים אשר נאמרו כבר על יסוד המשנה.
ודבריו מפורשים:
"כיוצא בו אמר, אמרו האוכל בבית המנוגע פרס משלש לקב״.
והיינו לאמר שזה שנאמר במשנה "האוכל בבית המנוגע שיעורו שאכל חצי ככר (פרס) שיעור חצי ככר זה האמור שם הוא בככר של שליש הקב.
וכוונתו מפורשת למשנת מס׳ נגעים פי"ג משנה ט' שכבר הובא לנו ששם נאמר "מי שנכנס לבית המנוגע וכו' הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס פת חיטין וכו'".
וזה מפרש ר׳ יהושע ששיעור זה שבא ביסוד המשנה סתם "אכילת פרס" אכילת "חצי ככר" ולא נתפרש גודל הככר אשר דברו בו הוא בככר של שליש הקב.
והנה הדבר פשוט במשנה זו שאין שום מחלוקת על ר׳ יהושע בעיקר קבלתו כשיעור פרס האמור במשנת נגעים, וכל מה שאמרו לו חכמים הי׳ רק זאת ״אמור משמנה עשר לסאה״.
אכל במס׳ עירובין פרק ח׳ משנה ב׳ נאמר "כמה הוא שיעורו (של עירוב) מזון שתי סעודות לכל אחד. מזונו לחול ולא לשבת דברי ר' מאיר ר׳ יהודה אומר לשבת ולא לחול וזה וזה מתכונים להקל ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד׳ סאין לסלע ר׳ שמעון אומר שתי ידות לככר משליש לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה".
ורבותינו הראשונים ראו בכל זה מחלקאות על מחלקאות, ועל ידי זה נשארו בתמיהות גדולות, ונכנסו בדוחקים היותר גדולים, והדברים גם נשארו סתומים וחתומים.
אבל אחרי אשר הננו יודעים הכלל היותר גדול בכל המשנה שהנה היא יסוד המשנה הקבועה ובירורי התנאים עליה, הנה כל הדברים ברורים, ואין כאן לא תימא ולא פליאה ולא מחלוקת, לא על יסוד המשנה במס׳ נגעים ולא על קבלת ר׳ יהושע עליה במס׳ פרה ונבאר הדברים.
והנה על דברי המשנה בעירובין ״חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה" נאמר בגמ' "תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין".
והחוס׳ שם כתבו על זה ״וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אכולהו תנאי קאי כדמפרש בקונטרס לר׳ יוחנן בן ברוקה כדאית ליה דהיינו כביצה חסר רביע ולר׳ שמעון כביצה שלימה, והא דאמר בכל דוכתא כביצה לטמא טומאת אוכלין הייני כר׳ שמעון ודלא כר׳ יוחנן בן ברוקה".
וזה פלא ובפרט להפוסקים כר׳ יוחנן בן ברוקה ואיך אמרינן בכל הש"ס בפשיטות "כביצה" דזה אינו אלא לר׳ שמעון ודלא כהלכתא.
