ר' חנינא סגן הכהנים
פח
גמליאל הזקן, ועל זה יש לו דקדוק מהמשנה בשקלים שלא הי׳ חי קודם רבן
גמליאל הזקן, ובתענית י״ג יעשה ספק בהגירסא.
אבל רק לחנם נסתבכו ולא מצאו ידיהם וכל הדבר מבואר, אין ספק כלל שעיקר ימיו היו בימי הבית, ואין ספק שחי איזה שנים גם אחר החרבן, ויהי בין הוועד ביבנה ולא נהרג יחד עם ר׳ ישמעאל ורשב"ג, כי אם בנו הוא שנהרג עם ר' ישמעאל בתוך ימי מלחמת ביתר.
ונבאר כל הדברים האלה בהיותם נוגעים גם לכל מעשי דברי הימים ההם.
הדבר מבואר שהי׳ כבר מזקני הדור בימי הבית, ומראשוני ראשי זקני הדור אחר החרבן.
כי דבריו ועדותו הבאים במס׳ עדיות פרק ב׳ היו כבר לפני ימי גזרות י"ח דבר, והלשון במשנה עדיות שם הוא:
"ר׳ חנינא סגן הכהנים העיד ארבע דברים וכו׳ ועל מחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות והבשר טמא ואם נמצאת בפרש הכל טהור.״
ועל זה בא בגמ׳ פסחים דף י״ט:
"תנן התם על מחט שנמצאת וכו׳ אמר ר׳ עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש (דהא גם הסכין טהור) אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ר׳ יוסי בר׳ חנינא ידים קודם גזרת כלים נשנו.״
וכבר כתב שם רש״י ז"ל "ידים קודם גזרת כלים נשנו ליטמא מדרבנן וכשהעידו עדות זו (של ר׳ חנינא סגן הכהנים) עדין לא נגזרה גזרת חכמים על טומאת כלים דרבנן לפיכך לא יוכל (ר׳ עקיבא) לאמר זכינו שאין טומאת כלים במקדש דההיא שעתא אפי׳ בעלמא נמי לא הוא".
והנה טומאת כלים האמור בזה "דההיא שעתא אפי׳ בעלמא נמי לא הואי" הוא מי״ח דבר וכמו שכתב שם גם רש״י ז"ל לפני זה:
"ונימא נמי שאין טומאת כלים במקדש מדרבנן בדבר שאין מטמא (כלים) מן התורה דאלו בחולין גזור רבנן ביה טומאה ואע"ג דמדאורייתא טהור כדתנן גבי י״ח דבר ״והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין" והכא קתני סכין טהור."
ומבואר כי עדותו של ר׳ חנינא סגן הכהנים היתה עוד לפני גזרות י"ח דבר, וכלשונו של רש"י "וכשהעידו עדות זו וכו׳ דההיא שעתא אפי׳ בעלמא נמי לא הואי“.
והננו רואים מדברי רב ור׳ יוסי בר׳ חנינא כי זה ודאי דלא לבד לפני החרבן כי אם שגם לפני מה שגזרו י"ח דבר כבר הי׳ ר' חנינא סגן הכהנים מראשי זקני הדור וכבר העיד עדותו אז בבית הוועד לפי דבריהם.
אמנם גם להיפך לא יוכל להיות ספק כי הי׳ הי עוד גם אחר החרבן.
ולבד המפורש בבבלי תענית י"ג וירושלמי ביצה שאמר ר׳ חנינא סגן הכהנים "כדי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה" דהיינו בתשעה באב אשר אך דברי תהו הם להגיה הדברים בחנם גם בבבלי גם בירושלמי בלא כל צורך,
הנה הדבר מפורש ממקום אחר שאין מקום להגיה, ושחי בודאי גם אחר החרבן כמו שיוצא מפורש מלשונו במשנה מנחות פרק י׳ משנה א׳ בנוגע לקצירת העומר:
