כי ערבה עליה שיחתו אתמול, ותמצאהו יושב לבדו תחת אחד השיחים סר ועצב.
"מדוע כה פניך רעים היום היום?" שאלה דארא את בוסתנאי. "ומדוע אתה יושב בדד, ואינך שומע בקול שירי משוררנו הנפלא בארבוד. הלא הוא יניס כל עצב, וירנין כל לב הוגה נכאים".
"גבירה עדינה! נוראות ראיתי היום ואחז בשרי פלצות, לעיני נרצח אדם אחד, נסיך, ושר גדול בארץ".
"אם לא כגמול ידיו נעשה אל הבוגד הזה?"
"לא דארא, לא בחטאו מת האיש הזה, משובת עריץ הרגתהו".
"שים יד לפה בוסתנאי, פן ישמע לאיש ודמך בראשך. אך מה לך ולמוצדו? האם ידעתהו מאז?"
"לא ראיתיו ולא ידעתיו מעודי – אך אידו פתאום הכרע הכריעני, בבקר – גדול ונכבד בכל הארץ, ראש שרי המלך, ובצהרים – הוכה ומת כאחד הנבלים. – זאת ועוד אחרת, בטרם מותו נשא את שם אבי על שפתיו".
"האם שנאתני בוסתנאי, הלא?"
"אותך אשנא גבירתי, ומדוע?"
"בגלל אבי אשר המית את אביך".
"ומה און פעלת את? ומה חטאת כי אשנאך, ובתורתנו כתוב לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".
"מה יקרה ונשגבה התורה הזאת!" קראה דארא. "לא כן עמנו אנחנו בני פרס, איש אחד יחטא ונכרתה כל משפחתו אחריו".–
עוד דארא מדברת עם בוסתנאי והנה איש אחד בא ונדחק אל הגן בחזקה, שומרי הסף עמדו לקראתו ולא נתנוהו לבוא, אך האיש נכבד בעמו מגדולי עשירי פרס, ובדעת נפשו הדפם בטרם יאמרו לנגוע בו. וכמעט דרך על הסף נשא רגליו וירץ עד המלך ויפול על פניו ארצה ויקרא: "הושיעה אדוני מלך מלכים!"
המלך פנה אליו בחרי אף ויקרא: "איך באת אל הגן?"
"נפתלתי עם שומרי הסף ויכולתי להם למען אוכל ואפיל תחנתי לפניך".
"בן מות אתה!" אמר המלך.
"המיתני נא, אם חטאתי, אך בטרם אמות, שפטה משפטי וריבה ריבי".
"מי אתה האיש!"
"ערי שם עבדך", אמר הפרסי, "בן משפחה גדולה וקדומה בארצך, וכבר מימים רבים אנכי יושב במסבי עיר מלכותך בנחלות אחוזתי, איש
