מצליח הייתי ﬠד ﬠצם היום הזה, אשתי רוהבה ילדה לי שני בנים ואני הודיתי לאלהי חסדיו, על האשה היקרה אשר הוכיח לי וﬠל הילדים אשר חנני. אך זה שבועות אחדים והנסיך שירוהﬠ סר אל צל קורתי ﬠיף ויגﬠ בשובו מן הציד. בשמחה קדמנו פניו, האכלנוהו והשקינוהו כיד אלהים הטובה ﬠלינו, אך הוא נשא ﬠין אל רוהבה אשתי. והיום בצאתי אל מלאכתי התנפל הנסיך על ביתי בחזקה, ויגנוב את אשתי, אם שני בני!"
"ובגלל הדבר הזה הרהבת ﬠז בנפשך להחריד אח מנוחתי? קח לך אשה אחרת".
"למה ידבר אדוני המלך כזאת! אהבתי את אשתי, ובני צוﬠקים מרה בוכים ומיללים, איה אמם!"
"ולמﬠן צﬠקת ילדיך באת ﬠד הלום להלאות את מלכך? לשוא הגדלתי את הפרסים, ﬠם כפוי טובה! לשוא נלחמתי בﬠדם ﬠשרים מלחמות, ופﬠלתי גבורות. לריק הבאתי להם שלל כל הגוים, ושפﬠת מכמני מלכים כסתה אותם. הלא ידﬠת כי שירוהﬠ בני הוא ויורש הכסא, האם אין לו צדקה לקחת לו נשיכם ובנותיכם למלא נפשו כי יחפץ? רואה אנכי כי רוח מרי ומרד החל לפﬠם בכם, וידי נטויה לבצור אותו ולהכריﬠהו, כבר ראה מוצדו את תגרת ידי, וכלכם יחד תספו ﬠמו. קרב הנה טור!"
טור שר הטבחים נגש, נפל ﬠל פניו ארצה וישק את האדמה אשר המלך ﬠומד עליה. "מהרה", אמר המלך! "הﬠמד משמר אחר ﬠל יד הגן, ואת אנשי המשמר האלה אשר לא חשכו את האיש הזה לבוא אל הגן להפריע את מנוחתי הוצא להורג". ואל ﬠרי פנה ואמר: "ואתה ﬠרי! נשאתי את ﬠונך ולא תמות. קחה לך אשה אחרת, שמח נפש ילדיך בשﬠשוﬠים וצﬠצועים וינחמו, ולאט לך אל הﬠלם שירוהﬠ, ישתﬠשﬠ גם הוא באשר חשקה נפשו. דום והוחיל כי בﬠוד שבוﬠות אחדים ישיב לך שירוהﬠ את אשתך. ואתה לך לך ושמח במתנת חייך אשר נתתי לך".
"אין נפשי אל מתנת חנם!" קרא ﬠרי בקול גדול. "אמותה נא הפﬠם מידך, לועג לחטא ופשﬠ! אך דורש דמים ידרוש דמי מידך. כבר ראית ﬠוני ותברח מן הארץ – ומי יודע מה יולד יום? אולי יסור צל הצלחתך מﬠליך ﬠוד בﬠצם היום הזה".
פני המלך חורו, ואש חמתו נשקה בו עד להשחית, כבר רחפה גזרת מות על שפתיו, אך ﬠד ארגיﬠה נחם ויאמר: "הוציאוהו מﬠלי, לא אמיתהו".
"אהה!" קרא ערי, "טוב מותי מחיי!" וכמו חפץ לדבר ﬠוד דברים אחרים, ועבדי המלך אחזו בו ויוציאוהו מאת הגן.–
ﬠרי מוצא, וטור שר הטבחים בא להודיﬠ את המלך כי מלא את פקודתו ושומרי הסף הומתו.
