המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
קמח
פרק כ״ט.
בירורי הדברים.
עי׳ תרומות פרק ו' משנה ו' ר׳ אליעזר אומר משלמין ממין על שאינו מינו בלבד שישלם מן היפה על הרע ור׳ עקיבא אומר אין משלמין אלא ממין על מינו, לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וישלם מהם.
ממקום שר׳ אליעזר מיקל משם ר׳ עקיבא מחמיר שנאמר (ויקרא כ״ב) ונתן לכהן את הקדש כל שהוא ראוי להיות קדש דברי ר׳ אליעזר, ור׳ עקיבא אומר ונתן לכהן את הקדש קדש שאכל.
ולעומת זה יסוד המשנה שם בריש הפרק אין בה שום לימוד, ולשונה: האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש, אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך, אחד תרומה טהורה, ואחד תרומה טמאה, משלם חומשה וחומש חומשה, אינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנים והם נעשים תרומה והתשלומין תרומה אם רצה הכהן למחול אינו מוחל.
והתוס׳ יום טוב כתב שם "כתב הר"ש ובפרק הזהב דרשינן לה מדכתיב ויסף חמישיתו אי שקלת ליה לוי״ו דויסף ושדית ליה אחמישיתו הוי חמישיתיו עד כאן ותמיהני על הרמב"ם שפירש בכאן ממה שאמר השי"ת בזולת זה המקום וחמישיתיו יוסף עליו ואמרו מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש עד כאן, וכן כתב בפי׳ המשנה בפרק הגוזל, ומתורת כהנים דסוף פרשת ויקרא העתיקו, ותמיהני שלא כתב דרשא שבגמרא״.
ובחנם תמה לפי שכל הדרשות הבאות בגמ׳ להסמיך דברי המשנה, אינם כי אם רמזי דקרא, ובעיקרו אין זה כי אם קבלה ועל כן בחר לו הרמב״ם היותר קרוב. ובמשנה עצמה שהיא בזה מיסוד המשנה אין בזה לא קרא ולא רמז מקרא כי אם הלכות פשוטות.
לא כן בדברי ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא שזה אינו מיסוד המשנה כי אם חקירת דין על דיני יסוד המשנה, והיא חקירה חדשה אם אפשר לשלם ממין על שאינו מינו, בזה באמת נתפרש הדבר לפנינו בסידור דברי המשנה עצמה ומפורש בה ממקום שר׳ אליעזר מיקל ר׳ עקיבא מחמיר שנאמר וכו׳.
ועי' עוד במס׳ פיאה פרק ז׳ משנה ג' משנה ד׳ שגם שם באו דיני יסוד המשנה, ואין שם לא טעם ולא רמז ולא קרא, ואחר זה דברי ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא בטעמי דקרא.
וביסוד המשנה שם:
משנה ג׳) איזהו פרט הנושר בשעת הבצירה, הי׳ בוצר עקץ את האשכול הוסבך בעלים נפל לארץ ונפרט הרי הוא של בעל הבית(עז).
הערה (עז): במשנה שם נאמר אחר זה המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים על זה נאמר (משלי כ״ב) אל תסג גבול עולים.