292
המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
ודברי ר׳ יהודה בן בבא היתה גם היא עדות כמו שהוא בעדיות פ״ו משנה א׳: ר׳ יהודה בן בבא העיד חמשה דברים שממאנים את הקטנות, ושמשיאין את האשה על פי עד אחד וכו׳.
אבל לא היתה כן ידיעת הרבים, ועל כן לא פסקו כדבריו כי אם כדבריהם, אכל כאשר נתברר אחר זה שכן הדבר שבו להחזיק בהם.
וכמו שהוא כן גם ענין דברי המשנה במס׳ בכורות ד׳ מ׳ (פרק ו׳ משנה ח׳) נשבר עצם ידו ועצם רגלו אף על פי שאינו ניכר מומין אלו מנה אילא ביבנה והודו לו חכמים ועוד שלשה הוסיף אמרו לו לא שמענו את אלו, את שגלגל עינו עגול כשל אדם, ופיו דומה לשל חזיר, ושניטל רוב המדבר של לשונו, בית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין.
והיינו שלבית דין שלאחריהן נתברר שצדקו דברי אילא וקבלתו קבלה ברורה היתה, ולא בטעות.
ועל זה הוא שבאו הדברים במס׳ עדיות שם:
ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין וכו׳ שאם יראה בית דין דברי היחיד ויסמוך עליו.
והדברים פשוטים וברורים.
ובזה נבין בפשיטות דברי המשנה שאחר זה אשר שם נדחקו המפרשים עוד יותר.
אמר ר׳ יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים לבטלן(עה) שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת.
והכונה פשוטה שר׳ יהודה יאמר "אם כן" אם אין לנו על זה כי אם טעם זה לבד, אם כן הרי הוזכרו דברי היחיד בין המרובים רק כדי לבטלן.
שהרי לפי דבריכם אין זה כי אם כדי שאם יראה בית דין דברי היחיד יסמוך עליהם, הנה הוזכרו דברי היחיד רק כדי שיהי׳ אפשר לבטל דברי הרבים.
אבל יש כאן עוד טעם אחר שהוזכרו דברי היחיד גם כדי לחזק דעת הרבים ולקיימם, "שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת״ ורוב חכמי ישראל לא קבלו כן.
וכל דברי המשנה על מקומן ועל ענינם ונקראין מאליהן.
פרק כ״ח.
הקבלה והדרשות במשנה.
ועל פי כל מה שנתבאר יאיר לנו אור לדעת גם אופי של המשנה ודרכה
בהקבלה והדרשות.
החוקרים החדשים בחקרם את חכמת ישראל מבלי לראות ולעיין בהדברים עצמם, טעו לחשוב כי במשנה אין שם דרשות מפני שהוסרו משם.
הערה (עה): במשנה שבמשניות הגירסא ״לבטלה" וטעות סופר הוא והגירסא הנכונה היא לבטלן כמו שהוא במס׳ עדיות שעם פי׳ הרמב״ם והראב"ד שנדפסו עם הש״ס, וככל המבואר בפנים.