"כמה היה עני שאלתיאל זה, וכמה תשובות היה לו להשיב ולא השיב!"
אמרתי לו: האינך מאמין שהיו לרבותינו בעלי המשנה והתלמוד סודות וסתרים שלא נתפרשו במשנה ובתלמוד?
האורח: אינני מכחיש זה, ולא נעלם ממני שכבר הזכירו בתלמוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה, וסתרי תורה ושם המפורש, ושם בן י"ב ובן מ"ב, ושאר דברים שהיו החכמים מוסרים לחשובי תלמידיהם פה אל פה, אבל אני רואה שכל הדברים האלה כבר נשכחו מפינו בצרות הגלות.
המחבר: אין זה כי אם רוע לב, ולפחות הנך רואה כי אין טענתך רק טענת שמא, ואיך תסמוך על טענת שמא נשכחו, בהיות לפניך טענת בריא מכמה וכמה גאוני עולם, אשר כלם יעידון יגידון שלא נשכחו, ושבהפך הם בעצמם קבלו אותם מרבותיהם, עד האמוראים והתנאים, ועד משה רבינו ע"ה?
האורח: אין הענין כמו שאמרת, כי אין המקובלים אומרים שחכמתם מסורת היא בידם מן האמוראים והתנאים, אבל הם אומרים (עבודת הקדש דף ל"ג) כי אליהו הנביא עצמו נגלה לר' דוד אביו של הראב"ד בעל ההשגות, וגלה לו כל סודות הקבלה, ושממנו נמשכה להראב"ד אשר זכה גם הוא לדבר עם אליהו, וממנו נשתלשלה אחר כך להרמב"ן וליתר המקובלים. ואחר שהדבר כן הוא הנך רואה כי לפי מה שהורונו חכמינו על הכתוב (דברים ל, יב) לא בשמים היא, אין לנו לחוש כלל לחזיונותיו של הראב"ד ושל אביו, כדרך שלא נחוש כלל למה שכתב הוא הראב"ד בהשגותיו בענין הדס קטום וזה לשונו: כבר הופיע רוח הקדש בבית מדרשנו והעלינו שהוא פסול עכ"ל, והרמב"ן עצמו ראש המקובלים השיב על דבריו ודחה סברתו. הנך רואה כמה היה הרמב"ן סומך על רוח הקדש של הראב"ד.
המחבר: אולי לא סמך עליו בענין זה, כי בענין דינא אין משגיחין בבת קול, ולא בשמים היא; וכבר כתב הרמב"ם בהקדמת פירוש המשנה, שאם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין כך הוא, יהרג הנביא ההוא, שהוא נביא שקר. אבל בעניני חכמת האמת, שאין בה מבוא לשכל האדם,
