510
דבר כל הראשונים בהקבלה והדרשות
ולחנם הרעישו על הרמב״ם ז"ל וירתיחו כים מצולה כי לפי דבריו יהיו רוב הדברים לדרבנן, ויבדו תירוצים מה שאין האוזן יכולה לשמוע ונסתרים מדברי הרמב״ם עצמו.
וכל זה טעות ואין בין הרמב"ם לבין כל הראשונים בכל יסוד הדברים ולא כלום.
עינו ולבו של הרמב״ם הי׳ בכל מקום אל סוגית הגמ׳ והעיון שם, וכשם שלדעת הרמב״ם אין הדרשה עושה לדרבנן כך איננה עושה לדאורייתא.
הכל הולך רק אחרי העיון והחקירה בדברי המשנה והגמ׳, ואם יוצא משם מתוך העיון כי זה דאורייתא, הדבר מבואר שכן קבלו זה, ואם הדבר יוצא משם שזה דרבנן, אין מעלה ומוריד אם ימצאו על זה אלף דרשות כי לא מהדרשות נברא הדין.
וכן ממש היא שיטת כל הראשונים כולם, וכן ילכו דברי כולם דור אחר דור בהיות היסוד הגדול הזה בכללו מקובל כן לכל חכמי ישראל מימי עולם ואין בין הרמב״ם וביניהם אפי׳ מלא נימא.
ובפרק כ״ז מהלכות שבת הלכה א׳ כתב הרמב״ם:
״היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה וכו'.
והנה סמך על פשטן של דברי הגמ' בעירובין ד' י״ז ״דתני ר׳ חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה וכו' ר׳ יונתן הכי קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב“.
ורוב הראשונים חלקו על זה ומכללם גם רבינו הרמב"ן, ודברי הגמ' בעירובין שם דחו דר' חייא סבר כר' עקיבא ולא דאיירי בי"ב מיל ואף שמפורש בירושלמי "ר' שמעון בר ביסנא בשם ר׳ אחא אמר אין לך מחוור מכולם אלא תחום י״ב מיל" דחו זה מפני משמעות הסוגיות בבבלי.
ולשונו של הרב המגיד שם ״שיעור התחומין שהם אלפים אמה מדבריהם וי"ב מיל דבר תורה הוא מבואר בהלכות סוף פ״ק דעירובין ולמדו שיעור זה די״ב מיל מן הירושלמי וכן הסכמת הגאונים ז״ל לחייב דבר תורה על יותר מי״ב מיל ויש מן האחרונים ז"ל שחלקו על זה ואמרו בההיא סוגיא דסוף
כחי׳ דעל ידי שחיטה אינה ניתרת באבילה והויא כחי׳ עד שתמות וכן הא דקאמר התם בפ״ב מדמי פסח מי אידחי וחשוכה מפרכסת כחי׳ כשלא גמר שחיטה איירי דבשחיטה פורתא לא משתריא באכילה, אבל הכא דבשחיטה זו משתרי באכילה לאו בני העמדה והערכה נינהו".
ומבואר דלדעת התוס׳ אין הסוגי׳ דד׳ ל׳ ענין כלל לדין מפרכסת בבהמה שנשחטה כדין דשם באמת הדין דמדאורייתא אינה כחיה ואינה בכלל העמדה והערכה.
ופשוט שגם דעת רש״י כדברי הר״ר שמעי׳ בתוס׳ ועל כן אין הסוגי׳ דד׳ ל׳ ענין לזה כלל.
ובד׳ ב׳ ד״ה ובמוקדשין נראה שנסתפקו בזה התוס׳.
